החילוקים הבריסקאיים

היום בישיבות יש מונופול לשיטת הלימוד הבריסקאית. לוקחים שני אובייקטים הלכתיים, הנראים על פניהם דומים לחלוטין, מפרקים אותם למרכיביהם ומוצאים שהם בעצם שונים.

מישהו טען באוזניי ששיטת הלימוד הזו היא היפוכה של היצירתיות. היצירתיות היא חיבור בין דברים הנראים שונים לחלוטין, ואילו כאן מפרידים בין הדומים, טכניקה שהופכת לנדושה למי שרגיל בבריסקאיות. כל דבר הוא יחלק לשני דינים.

נראה שבחברת לומדים המונית, אין מקום לשיטת לימוד המבוסס על יצירתיות, משום שהיא תדרוש תחכום ובקיאות שאינן בהישג ידם של הרוב, ובשימוש לא מיומן היא עלולה לסכן את המסגרת ההלכתית כולה. שיטת הפירוק לגורמים קלה ופשוטה יחסית, וגם דורשת הרבה פחות ידע מקיף.

בתור דוגמא לתלמיד חכם שביסס את שיטת הלימוד שלו על היצירתיות הביא בן השיח שלי את מהר"י ענגיל. אתן דוגמא מעניינת להשוואה יצירתית של גדול התורה הזה, שיש רבות כמותן בספריו:
כידוע, מצבו של גר שעבר מילה וטרם טבל הוא בעייתי, ולא ברור מה גדרו ההלכתי.
מהר"י ענגיל קובע שמכלל גוי יצא ואל יהדות לא הגיע.
הוא מתקשה, שכן לא מצינו אדם שהוא לא גוי ולא יהודי. לבסוף הוא מוצא דוגמא לכך:גולם שנברא על ידי ספר יצירה...

ברצוני להעתיק משלחן ערוך הרב בנושא (מקוה אני שמשה יסלח לי):

יש אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד ולפיכך אינו רשאי להתאחר מללמוד הטעמים עד שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות כי לא אמרו ליגמר והדר ליסבר אלא לסבור סברות בעומק עיון טעמי ההלכות ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר להקשות ולתרץ עד שיגיע וירד לעמק הלכה שזה אין לו לעשות בתחלת למודו אלא לאחר שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות בטעמיהן בדרך קצרה בלי עיון רב ופלפול להקשות ולתרץ.

ב אשכול "פערי שפה" הביא מסתברא את הרב עמיאל כאב טיפוס נוסף ליצירתיות [זו בעצם נובעת מר"ש שקופ ז"ל] בניגוד לבריסקאיות.

כבר העירו בעבר ש"שני דינים" אמיתיים [ולא רק לצרכי ניתוח] זה כששניהם מענין אחר לגמרי שנזדמנו יחד. מצאתי אמש דוגמא - "תרומה טמאה" שמצד הדין טומאה יש לכלותה ולשרפה ומצד הדין תרומה יש להקפיד להסתפק ממנה בעת שריפתה!