.
http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=431372
מנהגן של ישראל תורה היא... לשורר שיר הקדוש הזה
על סוד החשיבות של שירת "אקדמות" בחג השבועות דווקא בקהילת אשכנז, ועל המחלוקת שנתגלעה בינה לבין הספרדים בעניין אמירתה דווקא באמצע קריאת התורה
מאת יוסף יהלום ומיכאל סוקולוף
"אקדמות מילין" היא אחת מן השירות היחידות שנתקיימו בחג השבועות עד ימינו. הטקסט הארוך (45 דו-טורים) מבוצע במנגינה חגיגית ובצורה של שירת מענה בין שליח הציבור (טור ראשון) ובין הציבור (טור שני). "ועשאו בלשון ארמית לרוב חשיבות הפיוט שלא יקנאו בנו מלאכי השרת (שאין הארמית לשונם) וראיה לרוב חשיבותו אנו מפסיקים בקריאת התורה". כפי שנכתב במחזורים, קשה להבין את הטקסט בגלל לשונו הארמית, וגם אופן ביצועו מוזר ביותר, שכן אומרים אותו באמצע קריאת התורה, בעצם לאחר הפסוק הראשון של הקריאה: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט). מה הוא איפוא סוד כוחה של השירה, ובמה זכתה להפסיק את הקריאה בתורה?
לאחר הפתיחה החגיגית וההתנצלות שאין בכוחו של בן אנוש לעמוד על גדולת הבורא (מוטיב "אילו פינו מלא שירה כים") מנסה המשורר לעמוד על גדולת האל באמצעות המלאכים והתשבחות שלהם. אבל אז נכנסים פתאום לתמונה ישראל, העולים אף על המלאכים בתשבחותיהם. תפילתם מרשימה את האומות עד כדי כך שהן באות ושואלות מי הוא האהוב הזה הראוי לקילוס ולמסירות הנפש. הם תמהים לדעת: גברת העלמות, מה דודך מדוד, צבי בין עופרים, שבחרת בגללו לשבת בין אריות ונמרים, והם מציעים לה: רעיתנו תהיי, אם תבואי עמנו. בדברי תגובתה, המקיפים כמעט את כל מחצית השירה השנייה, פורשת כנסת ישראל את תמונת הטוב הצפון לה ביום הגאולה הקרב. בין השאר יכין לה האל סעודה גדולה של שור הבר ולווייתן, לאחר שתצפה במראה המרהיב של הקרב בין החיות האגדיות, עד לרגע שבו ישחט האל את השור בחרבו הגדולה. השיר מסתיים במתנה הגדולה מכל, שכבר קיבלה הכלה, התורה; וראוי יום מתן תורה להזכיר לנוחלי התורה שנאמן מי שהנחיל לבניו תורה לקיים את הבטחתו.
על המנהג להפסיק בקריאת התורה תמה הפוסק הגדול ר' דוד בן שמואל הלוי (1667-1586) בחיבורו "טורי זהב" על שולחן ערוך (אורח חיים, סימן תצד, סימן קטן א): "על מה שנוהגים במדינות אלו לקרוא הפסוק הראשון ואח"כ מתחילים אקדמות מלין... יש לתמוה הרבה האיך רשאים להפסיק בקריאה... השבח הזה אינו מעניין הקריאה כלל - למה יש לנו להפסיק?... ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל קריאת התורה, וכן ראוי לנהוג בכל הקהלות". אבל פסיקה זו לא נתקבלה על דעת הרבים. הרב מאיר מאיזנשטט (1744-1670), בעל "הפנים מאירות", מספר בזיכרונות נעוריו שכאשר רצה רב אחד להקדים את אמירת ה"אקדמות", לא הניחו לו הקהל לשנות ממנהגם "כיון שאקדמות הוא שיר ושבח גדול שקיימו וקיבלו עליהם דורות ראשונים, שהיה חביב בעיניהם מרוב קדושתו ונהגו להפסיק באמצע הקריאה... ומנהגן של ישראל תורה היא... לשורר שיר הקדוש הזה..."
למעשה לא זכה אף פיוט אחר שיעסקו בו הפוסקים כמו ה"אקדמות". הידיעות העיקריות על פולמוס "אקדמות" מגיעות דווקא מצפון איטליה, במקום שקהילות אשכנזיות פרחו בראשית העת החדשה. על פני כשבעה טורים גדולים דן בנושא הרב אפרים בן יעקב כץ (1678-1616) מווילנה בספר התשובות "שער אפרים" (למברג תרמ"ז, תשובה י). מתברר שפסיקת המקדימים נודעה לא רק בקרב קהילות האשכנזים נאמני ה"אקדמות", אלא גם בקרב קהילות הספרדים והצפון אפריקאים (המוגרבים) בוונציה. מלשון השאלה שבאה מקהילת הכוהנים (Synagoga de Sachradotti) מתברר כי בוונציה התעוררו סכסוכים מרים בין הקהילות השונות, האשכנזים והספרדים, ואחדות הציבור הועמדה בסכנה סביב שאלת ביצוע הפיוט. השואל מבקש לקבל אישור לדעתו ש"הספרדי והמערבי פסולים לדון דין כזה כי 'החשוד על הדבר אינו נאמן על אותו דבר' (בכורות ד, י), ואם כן הם בוודאי פסולים, כי במנהגם לא קראו 'אקדמות' מעולם. ואם יוכלו לפסוק על מנהגינו, לא ייבצר מהם אשר יזמו לעשות (בראשית יא, ו) ולהבא יבטלו כל המנהגים שלנו כי הם הרוב". והנה, בשנת 1638 היה גם הפוסק האיטלקי יהושע אהרן בן שלמה כהן, דיין בקהילת Casalmonferrato, נוטה לדעת השואל בעניין חוסר האובייקטיוויות של הספרדים שאינם אומרים "אקדמות", וממילא אינם שותפים לחיבת המנהג האשכנזי.
בעל "שער אפרים", המבקש שלא לנהוג מנהג איפה ואיפה, משיב באופן מחוכם שלפי עיקרון המעורבות, האשכנזים בוודאי שלא יוכלו לפסוק בעניין. שכן הם, "אשר מעולם המה נוהגים מנהג זה לומר 'אקדמות' פשיטא לעניות דעתי שפסולים (...) כי המה נוגעים בזה יותר, כי לא ימצאו צד חובה לבטל מנהגם..." בהמשך בוחן בעל "שער אפרים" ב"אובייקטיוויות" של אשכנזי את הגישות ההלכתיות המאפשרות לפסול את המנהג, אבל הוא דוחה את דעות הפוסלים אחת לאחת, ודעתו נחרצת במיוחד בשאלת הרוב הספרדי בוונציה, שלדעתו אינו רוב: "שהקבלה של האשכנזים הוא מרבים וגדולים ומפורסמים וכתובים על ספר הישר הלא המה הרב מהר"י מולין בספרו שהיה גדול בדורו (המהרי"ל מת בוורמס ב-1427) וכל מנהגי האשכנזים נהגו על פיו וחכמי דורו היו גדולים ומופלגים, ונכתב דבריו בספר בלי שום חולק, שנהגו לומר "אקדמות" אחר פסוק ראשון (...) ואחריהם הגדול בדורו הרב מוהר"מ יפה בעל הלבושים (מת ב-1612) אשר היה מחכמי פולניא והביא דבריהם לנהוג כן בלי שום חולק, ואם כן הספרדי והמערבי בטלים במיעוט, והוא הדין בכל מנהגיהם אשר חלוקים האשכנזים עם הספרדים והמערבים אף שהמה הרוב, מכל מקום לא בתר רוב דידהו אזלינן (=לא אחר הרוב שלהם נלך) כי גם האשכנזים קבלו מרבים ורבים מרבים". מעניין מה היה אומר על הרוב האשכנזי ביהדות, שנתמעט לאחר השואה.
צעד גדול בכיוון האמת ההיסטורית עשה ה"שער אפרים" בהעלותו את הסברה שאין להניח כי הראשונים שהנהיגו את ההפסקה באמירת "אקדמות" לא ידעו שאסור להפסיק בקריאת התורה. לכן הוא מניח שוודאי היה לכך בסיס, שהרי גם בימי חכמי התלמוד נהגו להפסיק בתרגום המתורגמן. ולפי משנת מגילה (ג, ד) יש להפסיק ולהניח למתרגם לתרגם לאחר כל פסוק. וכך בוודאי גם אחר הפסוק הראשון של "בחודש השלישי", שאחריו צריך היה לבוא התרגום הארמי, ושירת ה"אקדמות" שימשה לו מעין מבוא.
עם היעלמותו של מנהג התרגום הארמי נשארו דברי ה"אקדמות" כאילו תלויים באוויר ותלושים מהקשרם. מלכתחילה היה חג מתן תורה מתקשט בהרחבות שנועדו לקרב את הלבבות לעיקרי התורה, לעשרת הדיברות. ברבות הימים, כאשר הארמית לא שימשה עוד, נותרה שירת ה"אקדמות" תלושה ומיותמת. בשלב זה עלה ערכה האזוטרי ונתקדשה קדושתה המיסטית. אך נותר לנו לברר עוד מה הרקע להיווצרותה.
מחבר "אקדמות", ר' מאיר ב"ר יצחק שליח ציבור, חי בוורמס והיה בן זמנו המבוגר של רש"י. החכם הזה הכיר בוודאי את התרגום לקריאת התורה, אך גם את דברי המבוא הקדמונים לתרגום עשרת הדיברות "ארכין ה' שמייא לסיני". בשיר הארמי הזה מוצגת דרמה שמימית, שבה נלחמים המלאכים, בני הארמון, נגד כניסתו של אדם להיכל המלך כדי להוריד משם את לוחות האבן, החצובים מכיסא הכבוד. אבל האלוהים עומד לצדו של הזר ומלביש את משה את בגד הארגמן אשר לו, ואף קובע בראשו קרני הוד כדי לנגח בהם את המלאכים. המלאכים נכנעים בסופו של דבר, ומתחננים לפני האל שלא ישליט עליהם את משה, שהרי אף את הסלע הצליח להכניע ולהוציא ממנו מים, ואותם על אחת כמה. הודות לניצחון הגדול הזה זוכים ישראל לקבל את הלוחות ועליהן עשרת הדיברות. נדמה שלא יכולה להיות פתיחה נאה והולמת יותר לקריאה של פרשת עשרת הדיברות מאשר תיאור המאבק שקדם להשגת הלוחות, ואשר הודות לו זכו ישראל לקבלת התורה.
בימיו של ר' מאיר ב"ר יצחק עדיין קראו את "ארכין" ואת התרגום הארמי כולו. "ארכין" עשה רושם בלבבות, אבל מתח גדול נודע בזמנו לאו דווקא בשמים כי אם בארץ. הימים ימי ערב מסע הצלב הראשון (אביב 1096), והנצרות מתכוננת לגאול בכוח את קודשי הנצרות במזרח מידי האסלאם. יהודי וורמס המושפלים משמשים אמנם עדות מוחשית לניצחון האקלסיה על הסינגוגה, אבל גם אותם יש לגאול. זה הרקע לכתיבת ה"אקדמות" ולקביעתו בראש כל הפרשה כולה של "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים... ועתה אם שמוע תשמעו בקולי... והייתם לי סגלה מכל העמים". דווקא בנקודה רגישה זו היו זקוקים ישראל לחיזוק, ונדמה שאת זה באה לספק שירת ה"אקדמות". את פתיחת השיר וחתימתו אנו מביאים כאן במקור ובשלושה עיבודים שיריים שונים.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
 |
|
|
