נשותיו של ר' עקיבא
ר' עקיבא ונשותיו
מאת בן-ציון פישלר
מי היתה אשתו הראשונה של עקיבא, שילדה לו בן שאתו הלך ללמוד תורה? והאם אשתו השנייה היתה בתו או בת-בנו של כלבא שבוע, ומה היה שמה? וכיצד נשא בשלישית את אשתו של טורנוסרופוס הרשע?
אגדות רבות מהלכות סביב ר' עקיבא (כתיב אחר: עקיבה), ושיזורן במסכת חייו של אחד מהחשובים שבחכמי התלמוד רק מוסיף נופך ססגוני לדמות נערצת זו.
מאמר זה עוסק בשלוש אגדות בלבד, אך המשתמע מצירופן זו לזו אומר דורשני ומלמד דבר על
הנשים בחייו של ר' עקיבא.
הראשונה שבהן, בספר אבות דרבי נתן (פרק ו), מתארת את ר' עקיבא על ידי הבאר: "מה היה תחילתו של ר' עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה (למד) כלום"... פעם אחת היה עומד על פי הבאר וראה שם אבן (וחריצים בה). על שאלתו: "מי חקק אבן זו?" נענה: "המים שתדיר נופלים עליה בכל יום". חשב ואמר לעצמו: וכי לבי קשה מהאבן? אם המים יכולים לעשות חריצים באבן - דברי תורה ודאי שיחקקו את לבי. ובו במקום החליט ר' עקיבא בהגדה של פסח, כתב יד קויפמן, ספרד, המאה ה14-
ללמוד. מה עשה? לקח את בנו ויחד ישבו אצל מלמדי תינוקות ו"היה לומד והולך עד שלמד כל
התורה כולה". אגדה זו, שהובאה כאן בקיצור, שימשה מוסדות רבים שעסקו בחינוך מבוגרים בארץ,
ובעיקר את האולפנים לעולים חדשים. אחד האולפנים אף הרחיק לכת וקבע את שמו "אולפן
עקיבא", שם שטמן בחובו את המסר "גם אם אתה כבר מבוגר ההצלחה עשויה להאיר לך פנים".
האגדה השנייה מספרת על ר' עקיבא ובת כלבא-שבוע: "ר' עקיבא רועה של כלבא-שבוע היה. ראתה רחל בתו של כלבא-שבוע שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך תלך לבית המדרש? אמר לה: הן.
נתקדשה לו בצנעא (בסתר). שמע כלבא שבוע והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו" (ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי: "ספר האגדה", תל-אביב תש"ח, עמ' קעט (במקור, במסכת כתובות סב: ע"ב, הטקסט בארמית ושם הבת אינו מופיעה בו). בהמשך האגדה אנו מתוודעים לקשייו של הזוג הצעיר. כלבא-שבוע, שהיה אחד מעשירי העיר (שמו בא לו, אומרים, מזה שכל עני שנכנס לביתו רעב כמו כלב יצא שבע) זרק את בתו (ואת חתנו) מביתו, והם נאלצו למצוא מחסה במתבן. בבוקר, כשקמה ממשכבה, היו שערותיה מלאות תבן. הבעל הטרי היה מלקט את התבן מראשה ומבטיח לה שלו רק היה בידו היה נותן לה "ירושלים של זהב". כדי לשכנע את האשה שמצבם אינו מן הגרועים מופיע אליהו הנביא, ש"נדמה להם כבן אדם", ומבקש מעט תבן בעבור אשתו העומדת ללדת. "אמר ר' עקיבא לאשתו: ראי אדם זה, שאפילו תבן אין לו".
רחל אומרת לבעלה: "לך ולמד בבית המדרש". עקיבא נענה לבקשתה-הוראתה ויוצא ללמוד. בתום 12 שנה הוא חוזר לביתו ומביא אתו 12 אלף תלמידים.
בהגיעו מתחת לחלון (ביתם?) הוא שומע את שיחתן של השכנות עם אשתו (בגירסה אחרת הוא שומע זקן האומר לאשתו: עד מתי תהיי אלמנת חיים?)
ותשובתה: "לו בקולי שמע היה חוזר (למקום לימודיו) לעוד 12 שנה". ואכן, (על פי אגדה אחרת) הוא חזר לבית המדרש, למד עוד 24 שנה וחזר
לעירו עם 24 אלף תלמידים. הכל יצאו לקראתו, וגם אשתו יצאה בבגדים קרועים, ולא שעתה לעצת שכנותיה שהציעו לה לשאול בגדים נאותים. כשראוה
תלמידיו ניסו להרחיקה מר' עקיבא, אך הוא עצר בעדם (בהשתמשו באחד המשפטים הקצרים והיפים לתיאור יחסי הגומלין שביניהם): "שלי ושלכם -
שלה הוא!"
כמו ברוב האגדות, גם לאגדה שלנו סוף טוב. כלבא-שבוע, שהרחיק את בתו ואת חתנו כיוון שראה בו עם הארץ, "נפל על פניו ונשקו לר' עקיבא על
רגליו ונתן לו חצי ממונו".
האגדה השלישית (המובאת כאן בקיצור ובתרגום לעברית) מספרת על ר' עקיבא ואשת טורנוס רופוס (כתיב אחר: טורנוסרופוס). ממסכת נדרים (דף נ ע"א וע"ב) אנו למדים שעושרו של ר' עקיבא בא לו לבסוף משלושה מקורות:
מכלבא-שבוע, ממטרוניתא ומאשתו של טורנוסרופוס. אבל כיוון שנושא מאמרנו אינו מצב נכסיו של ר' עקיבא כי אם נשותיו, נביא להלן את המאורעות שהביאו לפגישתו של ר' עקיבא עם אשת טורנוס רופוס.
טורנוס רופוס (Tineius Rufus) היה נציב רומי שמקום מושבו במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה (היינו: בזמן מרד בר כוכבא) היה ביהודה. הוויכוחים וההתנצחויות בינו לבין ר' עקיבא, שהיו לשם דבר, עסקו בעניינים תיאולוגיים, ובתלמוד מובאים שלושת הנושאים העיקריים:
ברית מילה; אהבת ה' לישראל ושנאתו לעובדי אלילים וקדושת השבת. אין צריך לציין שבכולם היתה ידו של ר' עקיבא על העליונה, דבר שפגע בכבודו של טורנוס רופוס, הגביר את שנאתו לבן פלוגתא שלו והצית את יצר הנקמה שבו.
וכך מפרש הר"ן (=ר' ניסים גירונדי) את המעשה במסכת נדרים: "...שהיה ר"ע (ר' עקיבא) מקפחו בקראי (בכתובים, בפסוקים) בפני קיסר ומקנתרו
בדברים...". אין פלא איפוא שטורנוס רופוס חזר לביתו סר וזעף. שאלה אותו אשתו: "מפני מה פניך זועפים? אמר לה: מפני ר"ע שמקנטר אותי בכל יום..." אמרה לו: אלהיהם של אלו שונא זמה הוא, תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עברה". נתן לה רשות. ונתקשטה והלכה לה אצל ר"ע..." נוסח
שונה מעט אנו מוצאים ב"מדרש ילמדנו" המובא על ידי ר' שמעון הדרשן (בסוף כרך א' של "ילקוט התורה", שאלוניקי רפ"ו1526-, דף שעח:א, טור
ב), משם הועתק וכונס בחיבורים שונים וביניהם גם על ידי א' ילינק ב"בית המדרש" (מהדורה שנייה, ירושלים תרצ"ח, חדר ששי, עמ' 85): "מעשה
בטרנוסרופוס שהיה מבקש לשלוט בר' עקיב'(א) ולא היה מוצא עלילה היאך לשלוט בו. א"ל (אמרה לו) אשתו: הריני עושה עלילה היאך תשלוט בו. עמדה
וקישטה עצמה ועמדה על פתח (בית) מדרשו...". המפגש ביניהם היה קצר אך גורלי לשניהם: היא נתגיירה ונישאה לו.
הבה נשוב אל אגדה הראשונה מבין השלושה, המספרת לנו שבטרם ילמד תורה שנא עקיבא תלמידי חכמים; וכך העיד על עצמו: "כשהייתי עם הארץ אמרתי:
מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט ב). אלא שאותנו מעניינת אגדה זו מפן אחר: מצבו המשפחתי של עקיבא כשהחליט ללכת ללמוד.
הוא עשה זאת כידוע יחד עם בנו. מנין בן זה? מאגדה אחרת אנו למדים ששם בנו היה יהושע (וכינויו: בן קרחה). ומי היתה אמו? הנתגרש או נתאלמן ממנה? כל השאלות נשארות בלא מענה ועלינו להסתפק בהנחה שאשתו הראשונה לא זכתה ליהנות מגדולתו בערוב ימיו (לפי המובא במקורות שונים הוא חי 120 שנה)
אשתו השנייה של ר' עקיבא מופיעה בתלמודים פעם כ"בת כלבא שבוע" ופעם כ"בת בנו של כלבא שבוע" (וזאת כנראה הגרסה הנכונה), אך אינה מוזכרת
בשמה הפרטי. איך נדבק לה בכל זאת השם רחל? במסכת כתובות (דף סג: ע"א) אנו מתוודעים לאירוסיה (המתמשכים) של בתו של ר' עקיבא לבן עזאי, והתלמוד מסביר "היינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רחילא אזלא - כעובדי אמה כך עובדי ברתא" (=כבשה הולכת אחרי כבשה - כמעשי האם כך מעשי הבת). מכאן למדו המפרשים ששמן של האם ובתה רחל, אך טיעון כזה לא היה מתקבל בשום בית דין לקביעת יחסי קירבה. אגב: התנ"ך הרבה יותר חסכוני; ברצותו לומר שדרכי הבת דומות להתנהגות האם, הוא קובע (יחזקאל טז מד): "כאמה - בתה".
כזכור הבטיח עקיבא לאשתו הטרייה, שלו היה בידו היה נותן לה "ירושלים של זהב". האם עמד בדיבורו? מתברר שכן. בתלמוד הירושלמי אנו קורין
(בתרגום חופשי): "מעשה ברבי עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב. ראתה אשתו של רבן גמליאל ונתקנאה בה. באה ואמרה לבעלה. אמר לה: וכי כך היית
עושה לי את, כמו שזו עשתה לו (לר' עקיבא) שהיתה מוכרת מקלעות ראשה (שערה - לפיאה נוכרית) ונותנת לו (את הסכום שקיבלה) והוא עוסק
בתורה?" יש לציין שאנו נתקלים בשערות גם בנדרים (ט ה), שבו קובע ר' עקיבא "אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה (ערך) כתובתה...";
והכוונה על פי "עיקר תוספות יום טוב" (יב): "אפילו לא יישאר לך שום דבר אחר (ל)פרעון הכתובה אלא ע"ד (על דרך) משל, שתצטרך למכור שער ראשך לצורך אכילה יש לך ליתן כתובתה".
במקום אחר אנו מוצאים שר' עקיבא קבע, כי אחת הסיבות שמותר לאדם לגרש את אשת חיקו היא אם "מצא אחרת נאה הימנה" (משנה, סוף מסכת גיטין).
קשה לעכל את התמסרותו המהירה של ר' עקיבא לפיתוייה של אשת טורנוסרופוס, אך לעזרתו של ר' עקיבא באים התוספות והר"ן (למסכת נדרים דף נ: ע"א). אלה מספרים לנו שכאשר ראה אותה ביופיה "רק(ק), שחק ובכה". היא נפגעה עמוקות מהתנהגותו זו ודרשה הסבר. "אמר לה: שנים
אפרש, שלישי לא אפרש". רקק (ירק) - כיוון שנזכר שבאה מטיפה סרוחה (לידתה מזרע, משגל); בכה - כיוון שנזכר שיופי זה, סופו שייטמן באדמה
ותולעים יאכלוהו. ולמה לא פירש לה מדוע שחק? "כי צפה ברוח הקודש (הנה ההצדקה) שעתידה להתגייר ולהינשא לו".
ה"חשד" שר' עקיבא נשא את אשת טורנוסרופוס על פני אשתו (בת כלבא שבוע) לא התעורר בימינו; טענה זו הועלתה כבר לפני כ450- שנה על ידי האר"י (האלוהי רבי יצחק לוריא) מצפת, בחיבור קבלי שנתפרסם שנים רבות אחרי מותו: "וכשם שיעקב רועה צאן חמיו כן ר' עקיבא ג"כ (גם כן), והנה כשם שליעקב הי' ב' נשים, כן ר"ע נשא בת כלבא שבוע ואשת טורנוסרופוס הרשע לב' נשים. והנה בת כלבא שבוע היתה כנגד רחל ואשת טורנוס רופוס היתה כנגד לאה" ("ליקוטי ש"ס", ירושלים תשמ"ד, יבמות, עמ' כט).
ומה עלה בגורלה של אשתו האהובה, בת (בנו של) כלבא שבוע? לצערנו אין אנו יודעים רבות על מעשיה בסוף ימיה, כפי שגם סופן של אשתו הראשונה
והשלישית לוט בערפל. לפי "מדרש ילמדנו" (שהזכרנוהו לעיל) אמרה לו: "איני זזה מכאן עד שתגיירני!". ר' עקיבא כנראה מילא את בקשתה, כי
בהמשך אנו קוראים: "עמדה ופירשה בספינה (הפליגה בים) והלכה למקום אחר".
שמה של אשת טורנוס רופוס - רופינא - מוזכר באגדה אחרת, המספרת כי טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא שאלה מסוימת ור' עקיבא ענה לו: "למחר
אני משיבך". למחר אומר ר' עקיבא: "ראיתי בחלומי ...שני כלבים; אחד - שמו רופוס, ואחר שמו - רופינא". טורנוס רופוס עונה: "לא קראת שם
כלביך אלא על שמי ושם אשתי?! נתחייבת הריגה למלכות!" ("מדרש תנחומא", תרומה (ג).
מכיוון שהתחלנו בגילוי שמות נזכיר כאן, שהפעם הראשונה שאנו נתקלים בשם רחל ככינויה של אשת ר' עקיבא היא ב"אבות דרבי נתן", פרק ו: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין..." וכל כך למה? כיוון שאם נשאלים הם: "מפני מה לא למדתם (תורה)? והם אומרים: מפני שעניים היינו... אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביותר". ההתנצחות נגמרת בקביעה: "מפני שזכתה רחל אשתו". אין זה פלא איפוא שבין קברי הצדיקים והצדיקות ניתוסף לאחרונה עוד ציון: קברה של רחל הגלילית (היא רחל אשת ר' עקיבא)
בסביבות טבריה.
דברים רבים הקשורים במישרין או בעקיפין לנשות ר' עקיבא לא הזכרנו; החל בשמות ארבעת בניו (נוסף לר' יהושע): שמעון, חנניה (חנינא), ר' חמא, ואסא (איסי), וכלה במוטיב הידוע מאגדות העמים, על בת המלך היפה הדוחה את הנסיכים המבקשים את ידה. היא מתאהבת ברועה צעיר ועני ובורחת אתו ולבסוף מתברר שהוא גיבור ומציל את הממלכה מאויביה שעל גבולה. מובן שגם הרועה הזה זוכה בחצי הרכוש של חותנו.
אלא שפטור בלא כלום אי אפשר, והנה אגדה הרחוקה מאוד מאלה שהבאנו: "מעשה בר' עקיבה שהיה חבוש בבית האסורים. והיה גוי אחד בשכונתו והיה אותו גוי נכנס אצלו בכל יום ויום להוציאו מדתו". על אף הפצרותיו סירב ר' עקיבה להמיר את דתו, והשכן חזר הביתה ולא אכל את הארוחה שהכינה לו
אשתו ואת המיטה המוצעת לא "כיבד בנוכחותו". על שאלת אשתו: "מה טעם הכעס הזה?" סיפר לה על סירובו של ר' עקיבה להשתמד והוסיף: "ואין לי
חיים עד שיצא לדתינו. אמרה לו: אכול ושתה... ועלי להוציאו מדתו...
נתקשטה אותה האשה והיא היתה נאה ביותר ונכנסה אצל ר' עקיבה". כמו באגדה שלעיל רקק ר' עקיבה "על ימין ועל שמאל". בהמשך היא מבקשת ממנו לגיירה. "...אמר לה: גברתי, היאך אפשר שאכניסך לדתי ואני בבית האסורים... לכי למדרש חכמים והתגיירי". הלכה ונתגיירה. כיוון שנתאחרה
בא בעלה לחפשה, ואף הוא התגייר (מתוך: "ספר המעשיות" למ' גסטר, ליפסיאה-לונדון 1924, עמ' 38/9, מס' 63). בסיפור הזה, שגם בו קיים
מתח דתי בין ר' עקיבא לבין שכנו (כנראה בעל תפקיד רשמי היכול לבקר בבית הסוהר כל אימת שהוא חפץ), יש לאשה תפקיד מפתה, אלא שהפעם אין ר' עקיבא נכנע להפצרותיה; נהפוך הוא: היא וגם בעלה מתגיירים. האם הובא סיפור זה כמשקל נגד למעשה באשת טורנוס רופוס?
ר' עקיבא, כפי שצוין לעיל, מוזכר בתלמודים ובמדרשים פעמים רבות. ספרים רבים נכתבו עליו ועל תקופתו ולא כאן המקום למנותם, מלבד ספר שכמעט נשכח: "תולדות ישראל" מאת זאב יעבץ (ירושלים-תל-אביב תרפ"ח, כרך שישי, פרק: "רבי עקיבא וחבריו", עמ' 72 ואילך). ואם בכל זאת נתקלים אנו באגדות שאינן מוסיפות לו כבוד יש לראות בהן לא רק קנאת חכמים, אלא בעיקר הבעה של אי-נוחיות מהפגנתו האוהדת כלפי בר-כוזיבא
(בר-כוכבא).
(הארץ)
 |
|
|
