יהדות רציונאלית - יש דבר כזה?

"באופן כללי נראה שגם הרמב"ם מסכים לעניין הדחיה מהטומאה שבאכילת חיות, ובפרט אלו שאין להם עדינות. הזדהות האדם להפוך חי שהוא נחות רמה ממנו למאכלו, מהווה סתירה וגועל לטוהר מעמד האדם."

מה בין רגש גועל או לחילופין דימוי של עדינות לרציונליות?

יפה שעברי מוכיח שהוא ישיבעבחור טוב ומתחיל את התורה בגר"ח וברש"ק. וכמו כל ישיבעבחור השולח ידו בכתיבה הוא מסתמך על 'מקורות מהימנים'. יפה אך אין צורך לטרוח ולצטט 'עדות מהימנה': דברים תמוהים אלו כבר מפורשים אצל הגרי"ד סולובייציק בפירוש הבית הלוי על התורה.

**********

ולעצם העניין:
אם נתעלם כרגע ממעתיקי השמועה ונציץ בגמרא הרי שכבר נתחבטו בבעייה הזו ראשונים ואולי אף תנאים.

המשנה במסכת ברכות ל"ג: אומרת 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכולי משתקין אותו. אומרת על כך הגמרא מאי טעמא ? חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

לכאורה הראשון טוען שאפילו שילוח הקן יש לו טעם אך לא ראוי להזכירו ומשנהו טוען שאין בהם טעמים וכפי שמסביר רש"י: "מדותיו - מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו.
ואכן הרמב"ם מורה נבוכים, חלק ג' פרק מ"ח טוען שזו מחלוקת תנאים: "כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים - מזונם מגונה. ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין הזק בו רק החזיר והחֵלב; ואין הענין כן: כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים...ב'שילוח הקן'...אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות...ולא תקשה עלי באמרם האומר על קן צפור יגיעו רחמיך..כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני:

לעומת זאת לפי הרמב"ן גם לפי הדעה השניה יש טעם במצווה: והרמב"ן בדברים כב אומר:

אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. ..וכן מה שאמרו לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר."
כך גם מסבירים טעם על זה הדרך, המאירי, הרשב"ם, ספר החינוך, החזקוני, הספורנו, והמהר"ל.


הרי שזו מחלוקת ראשונים אם יש על כך מחלוקת תנאים בהתייחס לחוקים. שלפי רוב הראשונים לכו"ע יש טעם. השאלה היא רק מהי.

וכל זאת בהתייחס לחוקים: בהתייחס ל'משפטים' זו דעה המופיעה בכל המקורות שיש בהם טעם. ואין על כך חולק (חוץ מהבית הלוי כמובן)

ונסכם בדברי ספר החינוך, מצוה תקמ"ה
"הנה הארכתי לכתוב לך בני כל זה, להעיד על כל שורשי ספרי עדים נאמנים, שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזוקק ובסתרי התורה מקובלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם כי יש במצוות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעולותיהם" אם אמנם כי יש מן המצוות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן."


ההמצאה שכאילו 'טעם' אין כוונתה לסיבה הינה גילוי פנים בתורה של כהלכה כל מי שלמד את הראשונים רואה שכוונתם היה להשתמש במילה טעם כסיבה.


תוקן על ידי - מוישהגרויס - 11/07/2003 11:40:43