בין בחירה לקדושה (לאור פרשת קורח)

אצלינו בחו"ל קראו בשבת שעברה פרשת קורח, רעיון אחד שכל השנה זמנה הוא, ששמת לב אליו בעת קריאת התורה אעלה לכבוד הוגי הפורום. יתכן ולחכמים כאן הם דברים פשוטים אך לי יש בו מן החידוש.

יש בפרשת קורח הנגדה בין שני מושגי יסוד הידועים של קדושה ובחירה.

אנו פוגשים את צמד מושגים אלו בכמה צומות מרכזיות של היהדות. ביחס לעם ישראל קיים מושג הבחירה, העם הנבחר המבוסס על הכתוב (דברים ז , ו-ז ושם יד, ב) בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים. וכמובן בנוסח התפלה הידוע "אתה בחרתנו מכל העמים". מנגד זה הרי אנו "גוי קדוש" ואף באותו פסוק (ובדוקא לא ציטטתי שם את התחלת הפסוק) של דברים הרי פותח הפסוק: כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר....

גם ביחס למקדש מצינו צמד מושגים אלו. המקדש הרי כשמו כן הוא מקום של קדושה, מיוסד על הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. מאידך מצינו הכתוב משתמש בלשון בחירה: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'". ואכן הרמב"ם כינה את ההלכה המוקדשת לבניית המקדש בלשון 'בית הבחירה'. ובלשון זו גם השתמש בעל ההגדה "ובנה לנו את הבחירה".

מה בין הבחירה לקדושה? אני מודע לכך שהגדרת הקדושה היא מן עבודת הקשות שבמקדש, מתחיל מהבנתה הבסיסית של המלה קדושה = הבדלה, ומלה זו מופיעה במקרם גם לתיעוב וטומאה "פן תקדיש את המלאה" עד לפירושים מכל גוני המחשבה היהודית, אך יהא פירושו של קדושה אשר יהא, כאן אני מתמקד במשמעותה של בחירה לעומת הקדושה. כלומר אני שואל, האם כאשר הקב"ה בחר במשהו - בחירה זו עצמה מקדשו?

ומשנברר שאין קשר בין שני המושגים נתהה תהיה אחרת: מה מביאה למה? האם הקדושה קודמת לבחירה, והקב"ה בוחר בדבר הקדוש מכבר, או שמא קודם הקב"ה בוחר בדבר או באיש המסויים מאיזו שהיא סיבה השמורה עמו, והבחירה מביאה את הקדושה?

רעיון זה הזדקר לי לעין כאשר קראתי פרשת קורח את לשון הכתוב: והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, שמשמעה: שלא נבחר אהרן בגלל שהוא קדוש ה' אלא נהי' 'הקדוש' בגלל שהוא נבחר!

אך האם ניתן להסיק כך מהכתוב שציטטתי לעיל: כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים"? האם מובנו של הפסוק הוא, שהסיבה שהעם הוא קדוש הוא בגלל שה' בחר בך להיות לו לעם סגולה? או יתכן להפריד בין שני ההיגדים?

על ההבדל בין בחירה לבין קדושה שמעתי פעמים רבות מאדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל הגדרה כזו, שיש קדושה בלי בחירה ויש בחירה בלי קדושה עכשווית וכאשר יש בחירה, היא קודמת לקדושה.

נקח לדוגמה את המקדש. יש קדושה בלי בחירה כמו קדושת המשכן, למשל, שהרי לא נבחר משכן המדבר ולא נבחר משכן שילה. מאידך במקדש שבהר המוריה היתה בחירה שקדמה לקדושתו.

מה בין בית המקדש שבהר המוריה לשאר המקדשות? המכילתא מגדיר יפה את ההבדל. בתחילת המכילתא (ואני מצטט מזכרון) יש ברייתא האומרת משנבחרה הר המוריה נפסלו כל הארצות מלהקריב קרבנות. כלומר אפילו כאשר נחרב המקדש עדיין איסור במות קיים. למה כשנחר משכן שילה חזרו להיתר במות משנחרב המקדש בירושלים לא? הראשון הי' קדוש בלי בחירה וכל זמן שהוא קיים יש קדושה משנחרב הקדושה פרחה לה. לעומתו את המקדש שבירושלים הוא בחר, ומכיון שנבחר הרי יתכן שחסר בקדושה התלוי במזבח וכל כליו להחיל עליו קדושה הלכתית, אך הבחירה קימת בלי הקדושה. הרי שיש בחירה בלי קדושה ויש קדושה בלי בחירה. עד כאן דברי הרב.

אותו דבר נכון לגבי עם ישראל. אם עם ישראל הי' רק עם קדוש, הרי יהודי החוטא מאבד את כל יהדותו כי קדושתו פגה והלכה, אך מכיון שנבחר העם, הרי גם כאשר היהודי ממיר דתו ומתנצר אין הוא יכול לתחמק מחובתו כיהודי.

הבחירה מבטיחה איפוא את המשכיות, נצחיות, ואין שום נסיבות היכולות לבטלה, מנגד זה, הקדושה זקוקה לנסיבות מיוחדת, ומועדת לביטול ולהסרה בתנאים שליליים. הבחירה גם מביאה לידי קדושה אך אינה בלתי נמנע.

טענת קורח היתה שכולם קדושים, הוא התכחש שהיתה בכהונה איזושהי בחירה וממילא לכל אחד אם הוא רק מתקדש יותר כבר יכול לזכות בכהונה. ואילו משה הגיב והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש. קדושת הכהונה מבוססת על הבחירה ולא על הקדושה בלבד. מכיון שכך אין הכהונה פתוחה לערעור אין היא יכולה להיבטל לעולם. כהן רשע גם כהן הוא כל עוד שמוא על התנאיים הבסיסיים של זהותו. וכבר רמז על כך הרמב"ן בפירוש הפסוק ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, שהרמב"ן מפרשו שבכך הובטחה הכהונה לדורות. דומני שדבריו מובנים היטב על רקע האמור שמהות הבחירה היא הנצחיות.


אסיים בפירוש של פרשת אות המטות. אות זה כל כך תמוה ומופלא, מהי הסמליות הטמונה במקלות, בצמיחה שלהן? לא עיינתי כעת במלבי"ם ובספרים כיוצא בהם העוסקים בודאי בפיענוח המדויק של הסמלים, במבט ראשון צפים ועולים רמזים עבים על משמעות המטות, האם לא הותחל תפקידם של משה ואהרן במטה שנהפך לנחש? האם המטות הפורחים מרמזות על ימי בראשית אלו שאז נבחרו משה ואהרן? והרמז הגלוי במלה מטות כשם לשבטים, גם בולט לעין.

אך אני אתמקד כעת במלת המפתח שאני עסוק בה: והי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח. שום אני פוגש כאן את המלת בחירה. הראשונים כבר התקשו למה זקוקים לאות נוסף, הרי כבר היו המחתות והבליעה? לדעתי בא אות זה לקבוע את יסוד הבחירה של הכהונה שהכהונה אינה קדושה בלבד אלא גם בחירה ומכאן שהיא לדורות בלי הפסק כלל. רעיון זה מגולם במטה פשוט שפרח, כשם שהבחירה אינה תלויה בקדושה אלא גם כאשר הנבחר נטול קדושה עדיין בבחירתו הוא עומד, כך המטה הוא מטה עץ פשוט ויבש נטול כל חן והדר, וממנו דוקא הוא פורח ומלבלב.

יש לי עוד אריכות בכך ולא אלאה אתכם בכך, בינתיים אפרסם את הדבר לקבל תגובות ופירכות או פיהוקים של שיעמום. והעיקר לשמוע הגדרות על ההבדל בין המוטיב בחירה למוטיב הקדושה.