| נשלח ב-8/7/2003 09:37 |
 |
| |
אסופת מאמרים לזכרו של פרופ' גילת - סקירה
מלחמתה של תורה
מאת עמיחי רדזינר
יד לגילת אסופת מאמרים של יצחק דב גילת
עורכים: ישראל משה תא-שמע וישראל צבי
גילת, הוצאת מוסד ביאליק, 241 עמ',
בעת כתיבת שורות אלה מתחוללת בארץ מלחמה, שמרבית הקוראים כלל לא שמעו עליה. מדובר ב"מלחמת קודש" שהכריזו כמה רבנים מזרם מסוים בעולם הישיבות הציוני-דתי על שיטת המחקר התלמודי.
העילה הישירה ליציאה לקרב היא שיטת הוראה ניסויית חדשה לתלמוד הבבלי, ספר הלימוד העיקרי בכל עולם הישיבות, המיועדת לבתי הספר הממלכתיים-דתיים ולישיבות התיכוניות. שיטה זו, "שיטת רבדים" שמה, פותחה במסגרת המחלקה
לתלמוד של אוניברסיטת בר-אילן והיא מציעה להדגיש את הרבדים ההיסטוריים השונים שמהם מורכב התלמוד: רבדים תנאיים, אמוראיים וסתמיים (כלומר אותו שיעור עצום של התלמוד שבו מתנהל דיון על הרבדים שקדמו לו, והוא רובו של המשא ומתן הארמי שבתלמוד).
שימת הלב להבחנה שבין רובדי התלמוד אינה עניין חדש, והרבה מן הגאונים, הראשונים והאחרונים, נתנו עליה את הדעת והיו אף שהסיקו ממנה
מסקנות הלכתיות. דא עקא, שדרך לימוד אנליטית זו נשכחה כמעט לחלוטין בעולם הישיבות המזרח-אירופי של הדורות האחרונים, וממילא ברובו של
עולם הישיבות של היום, המושפע ממנו. בעולם זה שוררת תפיסה סינתטית הרואה בתלמוד יצירה שלמה ואחידה, בעוד שהשיטה האנליטית מזוהה כיום
בעיקר עם עולם המחקר האקדמי של התלמוד.
ואכן, באופן לא מאוד מפתיע, מרגע ששיטת הלימוד החדשה החלה להיכנס בהיקף נרחב למוסדות החינוך הממלכתיים-דתיים, הוכרזה עליה מלחמה.
במלחמה זו נשלפו כמה מכלי הנשק הכבדים ביותר שבארסנל המסורתי, בהם טענות על חילון לימוד התורה, החדרת ארס רוחני (כך!) לעולם הישיבות
באמצעות תמריצים כספיים ועוד. האנשים העומדים מאחורי השיטה, כולם שומרי מצוות ובוגרי ישיבות, מואשמים בכפירה ובמינות ובעוד שלל
ביטויים מעין אלה. המסקנה המעשית החד-משמעית של התוקפים היא שאסור באיסור חמור ללמוד בשיטה זו ויש להוציאה מיידית מכל המוסדות שבהם כבר
נעשה בה שימוש.
הזכרתי עניין זה משום שפרופ' יצחק דב גילת (תרע"ט-תשנ"ח, (1997-1919), בעצמו ממייסדי המחלקה לתלמוד בבר-אילן ומי שעמד בראשה שנים רבות, ספג ביקורת דומה כבר לפני יותר משלושים שנה. גילת עצמו הגיע ללימודי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית לאחר שנים של לימוד בישיבת טלז שבליטא ובישיבת "חברון" שבירושלים, ובתודעתו העצמית, שעליה מעידים עורכי הספר, תלמידו פרופ' ישראל משה תא-שמע, ובנו ד"ר ישראל צבי גילת, נשאר נטוע בשני העולמות. כך, למשל, היה גילת מהוגיו ומייסדיו של "המכון
הגבוה לתורה" באוניברסיטת בר-אילן, אשר מאפשר לסטודנטים לימוד ישיבתי בעת לימודיהם באוניברסיטה. כל זה לא עמד לו לזכות, והוא הותקף פעמיים.
בראשית שנות השבעים התנהלה המערכה סביב מאמרו "תוקפו של בית דין" (המופיע גם בספר זה) שבו טען כי בתקופת חז"ל חלה ירידה בסמכותם של
חכמים לעקור חיובים מן התורה, במקומות שבהם נדרש הדבר. טענה זו נתפסה בעיני המשיגים כבעייתית בעיקר בשל הטענה הגלומה בה כי חלה התפתחות בהלכה, בעוד שהגישה המסורתית שמוצגת בפי המבקרים היא שבהלכה לא היו, ולא יכולים היו להיות, כל שינויים שהם. אשר על כן, ממש כמו בפולמוס העכשווי, הואשם גילת בהחדרת "גישה אוניברסיטאית" פסולה וכפרנית,
"זמורת זר בכרם בית ישראל", לתוככי הקודש.
בשנית הותקף גילת בחריפות בשנת תשנ"ג, לאחר צאת ספרו הגדול "פרקים בהשתלשלות ההלכה" (אשר ספרנו זה משמש כעין המשך לו). עצם שמו של הספר
היה טענה על ה"דינמיות בשדה ההלכה" (זה שמו של אחד המדורים שבו), דבר שנתפס בעיני אנשים מסוימים כעמדה כפרנית. ואכן, עורך כתב העת התורני "המעיין" פירסם ביקורת חריפה ביותר על ספרו זה של גילת.
דברי התשובה של גילת לביקורות אלה כונסו בשער האחרון של קובץ זה. שמו של השער מדבר בעד עצמו: "מלחמתה של תורה", ביטוי שבמקורו שימש לתיאור הוויכוח התלמודי של תלמידי החכמים. חבל, אמנם, שהעורכים לא הביאו בספר גם את מאמרי הביקורת שבתגובה להם נכתבו מאמרי התשובה (וגם לא את תגובתו של עורך "המעיין" לתשובתו של גילת). דבר זה יכול היה לסייע בהבנת דבריו של גילת ובחידוד הצגת דרכו במחקר, אך בכל זאת ניתן לקרוא את הדברים כסוג של מבוא לתפיסת עולמו המורכבת, שהשפיעה על דרכו במחקר
ובהוראה ואשר עליה ניתן ללמוד גם מן העדויות המעניינות שמביא בנו בדברי ההספד שבראשית הספר.
מעבר לכל אלה, אנו למדים על דרכו של גילת מקריאת מאמריו על התפתחות ההלכה, המרוכזים בספר בשלושה שערים - "על משפחה ואישות"; "על שבת, מועד ותפילה"; "לעיצובה של ההלכה בבתי המדרש"; שכן, כדברי חוקר התלמוד החשוב ר' ישראל לוי, מראשי הסמינר לרבנים בעיר ברסלאו, מתודת המחקר של אדם משתקפת מעבודתו ולא מתוך הדיבורים הישירים על מתודה זו (מצוטט במאמרו של פרופ' אפרים אלימלך אורבך - מדריכו של גילת בעבודת הדוקטור על הלכותיו של התנא רבי אליעזר - על המורים בסמינר, שהוא עצמו למד ולימד בו).
כדוגמה אביא את אחד ממאמרי השער, "לעיצובה של ההלכה בבתי המדרש": 'לא בשמים היא'" שמו. הביטוי שבכותרת מוכר לכל בר בי רב דחד יומא. מלים אלה, הלקוחות מספר דברים, משמשות באגדה התלמודית המפורסמת על "תנורו של עכנאי", המתארת ויכוח בין חכמי יבנה לבין רבי אליעזר, שבמהלכו מביא רבי אליעזר הוכחות לצדקתו באמצעות שינוי סדרי הטבע, ואף באמצעות
התערבות אלוקית של בת קול שיצאה משמים והכריזה שהלכה כמותו. לפי נוסח האגדה בתלמוד הבבלי, לאחר שיצאה בת-קול עמד רבי יהושע על רגליו
והכריז: "לא בשמים היא!", כלומר מרגע שניתנה תורה לישראל הרי שרק ההכרעות האנושיות הן גורם מחייב בפסיקה ההלכתית ולא הוכחות על-טבעיות, וממילא אין ערך בהוכחותיו של רבי אליעזר והלכה לא תהא כמותו. אגדה זו שימשה מסד לפסיקה הידועה של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה של "משנה-תורה", שלפיה אין נביא יכול לחדש דבר בתורת משה, גם אם יוכיח את דבריו באותות ומופתים, גישה שהפכה למקובלת ביותר בספרות ההלכה, גם אם לצדה רווחו תפיסות אחרות, שחלקן מובאות במאמרו של גילת.
גילת בוחן את השתלשלותו של הביטוי שבכותרת ושל התפיסה העומדת מאחוריו ומראה כי מבחינת פשט המקראות הרי שיש לפרש את הביטוי במקורו המקראי
באופן אחר לגמרי. יתר על כן, כמה סוגיות מלמדות כי חכמים הכירו בכך שישנן חובות שנתחדשו בידי נביאים ובאמצעות נבואה. לטענתו של גילת, עד לחורבן בית שני הושפעה היצירה ההלכתית גם מסיוע שמימי, אלא שהדבר השתנה עם חורבן הבית, ובא לידי ביטוי ברור בהכרזתו זו של רבי יהושע, אם כי דעתו לא נתקבלה על דעתם של כל החכמים. כאמור, מראה גילת כי גם בתקופה הבתר-תלמודית התקיימו לצד גישתו של הרמב"ם גישות המאפשרות ואף מקדמות בברכה התערבות על-אנושית בפסיקת ההלכה. במלים אחרות, גילת
מנסה לעמוד על התפתחותו של אחד מכללי היסוד המקובלים בספרות ההלכה ומראה כי לא ניתן לומר בה שאין כל חדש תחת השמש. סביר להניח ששומרי
החומות של ההלכה, האוחזים בתפיסה סטטית לחלוטין שלה, ידחו רעיון זה על הסף אם ישמעו עליו.
אם כבר הזכרתי את אנשי "חוכמת ישראל" שבסמינר לרבנים שבברסלאו, ראוי להזכיר גם את דבריו של פרופ' תא-שמע במבוא לספר. לדבריו, נכון להגדיר
את גילת כ"אחרון החוקרים במסגרת 'חוכמת ישראל', זו שקדמה לייסודם של 'מדעי היהדות' באמצע שנות העשרים של המאה העשרים". אוסיף ואומר כי גילת עצמו במבואו לספרו "פרקים בהשתלשלות ההלכה" עומד על כך. לדבריו, מחקר התלמוד המודרני סטה מן המטרות המקוריות של אנשי "חוכמת ישראל". בעוד הללו ראו את חקר תולדות ההלכה והתפתחותה כיעד מרכזי (יצוין
שלגרשום שלום, ב"הרהורים על חוכמת ישראל", היתה דעה אחרת), הרי שמחקר התלמוד המודרני עוסק רובו ככולו בחקר הספרותי-צורני של ספרות חז"ל, חקר לשונה והתגבשותה, ופחות בחקר התכנים המהותיים שבה, ובראשם ההלכה עצמה.
גילת ראה עצמו כמי שחוזר, מתוך "מדעי היהדות" ובאמצעות כלים שיצרו עבורו, לאותה מטרה עיקרית: מחקר ההלכה. אני סבור שבחירתו זו היא
שהביאה עליו את המתקפה הגדולה מצד מבקריו. גם במאמר הביקורת מתחילת שנות השבעים וגם בזה שמתחילת שנות התשעים טורחים המבקרים לציין כי
אין להם בעיה עם מחקר שינויי הנוסח של התלמוד או עם מחקרים העוסקים בלשון המשנה והתלמוד ובדרכי עריכתם (בעוד שכאמור, בעצם ימים אלה
משמשים אפילו נושאים אלה מושא לפולמוס קשה). הבעיה, לשיטתם, היא במחקר ההיסטורי-ביקורתי של ההלכה ולא במחקר הספרות שבה מצויה ההלכה.
התהום הפעורה בין מי שרואה את ההלכה כמערכת קבועה וסגורה ובין מי שרואה אותה כמערכת דינמית ומתפתחת גורמת שהמפגש בין החולקים יוגדר, לפחות בפי האחרונים, כ"מלחמתה של תורה".
עמיחי רדזינר מלמד משפט עברי באוניברסיטת בר-אילן
הארץ
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2005 09:16 |
|
| |
נישטאיך,
למקורות שציינת , יש להוסיף את סקירתו של נריה גוטל ב "בדד" גליון 15 ושם גם תגובה חשובה של הרב זלמן נחמיה גולדברג .
כמו"כ באתר של הצופה יש מדור המוקדש לכך.
תוקן על ידי - ספרן - 19/12/2005 9:19:50
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2005 09:29 |
|
| |
הוצגה כאן דעתו של פרופ' גילת שלא כל חכמי ישראל היו שותפים לדעתו של הרמב"ם באי יכולת ההתערבות של הנבואה בהלכה. זו כנראה דעתו של הכוזרי.
בתור משתתף פסיבי בפורום ברצוני הפעם לשאול האם אין זו הדרך היחידה לפתרון הבעיות המועלות בפורום. מחד מצהירים על נאמנות להלכה, ומאידך מצהירים על נאמנות לא רק להלכה אלא גם לרוחה ומתוך כך היו דיונים לא מעטים בהתפתחות ההלכה ורבים כאן דוגלים גם בהשקפות מודרניות. אם נשארים נאמנים להלכה הפורמלית אין ביכולתינו להיות נאמנים לרוחה ובוודאי שלא לחלק מהשקפותינו המודרניות. לא נותר לנו אלא לצפות לחזרת הנבואה ולהתערבות הנבואה בהלכה.
תוקן על ידי - תחשגחם - 19/12/2005 9:28:56
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2005 00:54 |
|
| |
הדברים הנכתבים להלן, אינם משלי, והם מקצת ממה ששמעתי ממי שמכיר את הנושא ואת מחקר התלמוד, ועד כמה שהצלחתי למסור.
לעיל הייתה הפנייה לתגובת הרב יעקב אריאל לשאלה שנשאל אודות השיטה המכונה 'שיטת הרבדים'. תגוןבת הרב הנכבד מאוד, מעידה כמאה עדים על הבעייה. בדרך כלל גדולי התורה מתחמקים, וכנראה אינם עוסקים בעיון בשאלות אלו, או שאינם רוצים להביע דעה בעניין. נימת הזלזול בתשובת הרב, שמוטב לעסוק בגופי הדברים ולא במי אמר ומתי אמר, הן פחות מאשר דחייה בקש וגבבה, והלא השאלות הללו הן מגופי תורה, ויורדות ונוקבות בשורשי הדברים. אין זה דומה לעיסוק בשאלה איזה טאבאק הריח אביי, או מה היה צבע מכנסיו של רבא, כאן מדובר בהבנה ספרותית מעמיקה של הסוגיות, במבנה הסוגיא ובהרכבה, רוצה לומר, וזו השאלה העיקרית, האם חלק הסתמא שבתלמוד, החלק שלא נאמר מפי חכם מסוים, הוא קדום, אולי קדום, אולי בן זמנו של המפורש ואולי מאוחר לו, ואולי תמיד ובכל מקרה הסתם מאוחר לכל תקופת הגמרא, היינו לאחר ימי רב אשי, או אף לאחר ימי רב אבינא, סוף תקופת האמוראים.
כתוצאה ממצב זה, כמעט שאין למצוא התייחסויות של גדולי התורה מהשורה הראשונה לשאלות אלו, אך למרבה העניין, גם גדולי החוקרים לא התבטאו במפורש ובאופן שיטתי בשאלות אלו, התגבות והפולמוס שאנו רואים הם של אנשי שוליים, שלא מהיושבים ראשונה, הנאחזים ועושים סחורה בכל מיני אמירות מחקריות שמצאו בספרים.
השאלה לגופה נידונה כבר במחקר מזה זמן רב, החל ממחקריו של רבי זכריה פרנקל מברסלאו, ואחרים, וכפי שמקובל במחקר אין לפי שעה אפשרות להכרעה בדבר, לפי שיש סוגיות רבות שלכאורה מוכח מתוכן שחלק הסתם הוא קדום (לפי שאמוראים מגיבים על דברי הסתם), וכפי שטען פרופ' חנוך אלבק ז"ל, ויש שטוענים (כפי שטען פרופ' אלבק עצמו ביחס למשנה) שיש להתחשב גם באפשרות של עריכת הסוגיא ואכהמ"ל.
המהומה שנוצרה בשנים האחרונות, נוצרה בעיקר בשל יומרתו של פרופ' דוד הלבני (ווייס), שבנה כביכול שיטה שלימה של שכבה שקרא לה 'הסתמאים'. מעניין שבספרו הראשון, מקורות ומסורות לסדר נשים, עדיין לא דבר כלל על נושא ה'סתם' אלא על נושא שקרוי בפיו ה'דחוקים בתלמוד'. אלא שבין הכרך הראשון והשני נתפרסמו מחקריו של פרופ' שמא פרידמן, שהעיר כמה הערות חשובות בנושא ה'סתם', ואז קפץ הלבני על המציאה והחל לפתח ספקולציות על הנושא הזה, ללא כל ראיות, אלא רעיונות פורחים ותלושים, שהוא משנה אותם חדשים לבקרים.
לאחרונה הגדיל במאמרו בכרך האחרון של 'סידרא', כרך כ, והמעיין שם יראה שהכול אותיות פורחות באויר, ואין להם כל ממשות.
נכתב למעלה כי פרופ' גילת היה האחרון מדור החוקרים המשכילים, והכוונה שבניגוד לרבים מהם עסק בתולדות ההלכה. ויש לומר שכל עוד פרופ' הלבני קיים לא פסו המשכילים, ובמובן, שעיקר המחקר לדידם, הוא לומר ההיך מן המקובל, וההיפך מדעות חז"ל הגאונים והראשונים, ובזה רואים את עיקר ההישג המחקרי והמדעי, וללא הזדקקות כלל, לכל ההתפתחות הרחבה בצדדים הפילולוגיים, הלשוניים וחקר הטכסט והנוסח.
ה'צוות' שהיה כביכול באוניברסיטת בר אילן, לא היה צוות מחקרי, אלא צוות שעשה ספקולציות על בסיס הטענה שהסתמות מאוחרות, ובאשליה כאילו נעשו מחקרים מספיקים ושהדברים הגיעו לאיזה שהן מסקנות בטוחות. הכול היה דמיון פורה, וכבר בטל ועבר מן העולם.
אם את/ה לא חלק מהפתרון, את/ה חלק מהבעיה !!!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2005 01:07 |
|
| |
גחםתחש
לא נותר לנו אלא לצפות לחזרת החכמה של אדם הראשון שהיתה מעל הנבואה וממילא לא נצטרך לסגת שוב להתערבות הנבואה בהלכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2005 02:14 |
|
| |
דיסקשיח,
פרופ' גילת הוא חוקר הלכה שהתחנך בישיבות ליטא ובישיבת חברון, ובקיאותו בספרות התלמודית ומפרשיה, ראשונים ואחרונים, ניכרת בכתביו. עיקר עיסוקו היה במשנת התנא ר' אליעזר כמי שלטענתו מבטא במשנה את דעת בית שמאי וזאת על סמך המקובל עלינו שר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו, וכן פירוש התואר שניתן לו - שמותי - כמעיד על היותו מב"ש, כפי אחד הפירושים). על ר"א הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו.
הטענה המרכזית של גילת היא שבפועל נהגו בישראל כב"ש (כפי שדעתם משתקפת בשיטת ר"א) ושיטתו-שיטתם היא ה'הלכה הקדומה'. בשלב מסויים עברו לפסוק כב"ה, המקילים יותר בד"כ ודחו את גישת ב"ש/ר"א (ע"ע תנורו של עכנאי).
שיטתו של גילת די מבוססת בבקיאותו ועיונו כי רבו, אם כי אינה חפה מקושיות, הן לגבי הטענה שבעבר נהגו כב"ש ו'הדיחו' אותם והן לגבי הזיהוי של ב"ש עם ר"א, שלענ"ד לעתים נעשה ע"י גילת באופן פשטני ולא משכנע (ומומלץ לעיין במאמרים בספרו 'פרקים בהשתלשלות ההלכה' ובדוגמאות השונות. מה שטוב בספר הוא שיש בו מאמרים בנושאים מגוונים ואפשר להתרשם ע"ס מאמרים בסוגיות שאתה מכיר).
לגבי ה'סתמא דגמרא' -
כפי שכתבת את התחום הזה פיתחו בעיקר דוד וייס-הליבני ושמא פרידמן. למיטב ידיעתי שניהם אינם יוצאי ישיבות (וייס-הליבני למד באופן עצמאי בעיירה חסידית, ופרידמן בוגר החינוך הקונסרבטיבי) והמתודות שלהם נראות לעתים שטחיות למי שאמון על חשיבה ישיבתית. בכל מקרה, מדובר בדמויות מוערכות ביותר בעולם המחקר כיום.
יכול להיות שלעתים מנסים בכוח לפרק כל מילה לכמה רבדים. באופן עקרוני, הרעיון די הגיוני (למשל משפטים בגמרא שחציים עברית-תנאית וחציים השני ארמית-בבלית וכיו"ב, אוקימתות וקושיות ללא שם של המעמיד או המקשן וכיו"ב).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2005 12:21 |
|
| |
בוגי,
הרב קוק היה גאה בך:
באורות הקודש כרך א עמ' רעט:
"ההתעלות של אספקלריא המאירה היא מגלה את האורות העליונים בצורה בהירה כזו, עד שכל הציורים העולמיים שבכל הערכים התחתונים הם מזהירים בכל מילואם, ואינם מטשטשים כלל, ומזה באה המידה הנפשית, שאין החושים והכוחות הגופניים מתעלפים על ידי הופעת האורה הנבואית העליונה הזאת.
ומכל מקום יש הבדל בין אותה האורה ובין מדת זיהרא עילאה דאדם הראשון בזה, שמצד אספקלריא המאירה הגופניות נשארה קצת במעמדה, וממחציתו ולמטה נקרא איש, נאמר גבי משה, ומתוך כך פירש מן האשה, ומצד זיהרא עילאה דאדם הראשון מתעלה כל הגופניות כולה, אני אמרתי אלהים אתם, ותפארת אדם לשבת בית נעשה למכון האורה האלהית העליונה, עין לא ראתה א-להים זולתך "
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2019 23:05 |
|
| |
מי שיכול לבאר או ללנקק לענייין שיטת רבדים, מה המיוחד בה, בסך הכל לתת קצת זווית הסטורית בלימוד הגמרא, ולמה מצד שני היא כל כך עוררה התנגדות.
|
|
|
|
|
