היחס בין המציאות למסקנות -תורת ההגיון-

הדברים הבאים שייכים גם לאשכול של כלי המחקר*, אך חשיבות הנושא נותנת לו מקום לעצמו.
בדברים הבאים ניסיון להסביר את הפרדוקס של מי שיוצר פרדוקס [או מיסטיקה ברמה מסויימת] במציאות, על ידי מהלך לוגי. הניסיון הוא להראות שההוכחה כזו ורתת את כל בסיסה -המקור ממנה היא באה- והיא נמצאת ממילא חסרת משמעות בהחלט.
הדברים ממוקדים סביב פרמנידס. [יש גם עוד דוגמאות מאפלטון ודיקארט שצעדה בדרך זו -של פרמנידס- נקוטה גם בידם, אך הושמטו לעת עתה.
_______

הרציונליזם כדרך ושיטה, מאפיין את הטיעון שניתן להגיע אל ההכרה הממשית של טבע העולם באמצעות התבונה בלבד. שיטה זו אמנם לא אפיינה את רוב הפילוסופים בצורה מוצהרת, אך היא משומשת על ידי חלק גדול מהם כתובנה בסיסית האומרת שההגיון יקבע את הסתכלותנו על המציאות. ניתן גם לשייך את ההשקפה הזו למושג א-פריורי, שפירושו משפט הגיון או הנחה שאינם זקוקים לבסיס מציאותי או למציאות שתואמת אותה. (מושג זה אינו שייך בהכרח לעניינינו).

למרות שישנם כמה וכמה דוגמאות מדברי פילוסופים שונים, נתמקד כעת בפרמנידס וזנון –

כאמור, קבע פרמנידס על ידי חישוב האקסיומה -"היש ישנו…"- כי המציאות מטעה את האדם. פרמנידס קובע בצורה מאוד ברורה ש"דרך האמת" החזקה והעיקרית היא ההוכחה ההגיונית לעומת "דרך הסבירות" שהיא ההוכחה על פי המציאות. כאשר פרמנידס חש כי תורתו נוגדת את המציאות, הוא מצטדק בכך שאכן לדעתו ההגיון הוא הכלי שיש לסמוך עליו יותר מאשר המציאות הנתפסת על ידי ההכרה. הוא מוסיף נימוק שהחושים יכולים להטעות מה שאינו כן ההגיון אינו מוביל לשגיאות.
כתוספת לכך נזכיר את ההוכחה המפורסמת של זנון, תלמידו ומוכיח דרכו של פרמנידס, על כך שהמציאות מטעה אותנו. זנון מוכיח שאדם אינו יכול לעבור את הצב הנמצא לפניו כמה פסיעות. וזאת הטענה- הן בכדי להגיע לצב על האדם לעבור את מחצית הדרך מהדרך שבינו עד לצב, כשעובר האדם את מחצית הדרך בינתיים הן התקדם הצב במעט, כך כל מחצית מהדרך הנותר שיעבור האדם הרי יתקדם הצב במעט, א"כ לעולם לא יוכל האדם לעבור את הצב. מתוך כך הוא מוכיח כי מה שבמציאות אנו רואים שהאדם עובר את הצב, זהו תעתוע ולא מציאות אמיתית. כמובן שעצם הטיעון מופרך, כפי שיבואר לקמן בקטע המיוחד לזנון. אך אנו רואים שזנון כפרמנידס העדיף כאן את ההגיון שיצר בחישוב שלו, על פני המציאות הזועקת ומוכיחה את ההפך מההגיון. הרי לנו דוגמא של הקדמת ההגיון והעדפתו על פני המציאות.

מן העניין להביא את דברי דויד יום (כלפני 250 שנה), המצביע על נקודה מסוימת מהגישה האמורה ושולל אותה. טענתו היא ברוח זו: אנו יודעים על כוכבי הלכת שמספרם תשעה. אין ספק שאנו יכולים להעלות על דעתנו שיש שמונה או עשרה כוכבי לכת. אין כל הוכחה לוגית המוכחת מתוך עצמה לקיומם של תשעה דווקא, העובדה שיש תשעה כוכבים, היא עניין מציאותי ואי אפשר להוכיחה. את אמיתותה או את שקרותה של העובדה, ניתן ללמוד אך ורק מתוך הניסיון. לפיכך, אומר יום, כל אותם ספרים במטפיסיקה ובתיאולוגיה, שאינם מכילים הוכחות מתמטיות או הסברים ניסיוניים אודות עניינים שבעובדות, אינם יכולים להכיל אלא אשליות ויש לדון אותם לשריפה. אין בנמצא -לדעת יום- קנה מידה המאפשר להוכיח את דבר קיומו של אובייקט שאיננו מכירים, מתוך קיומו של אובייקט קיים. מתוך כך קובע יום כי אי אפשר להוכיח שלכל דבר יש סיבה או שדבר מסוים הוא סיבתו של הדבר האחר. משום שהרי מצד ההגיון התיאורטי אפשר בהחלט להעלות על הדעת שאירועים מסוימים יהיו מקריים, ושדבר כלשהו יגרום לדבר אחר כלשהו. למשל, לא נוכל לקבוע שהרעש שע"י הדפיקה על השולחן בא מהדפיקה, כי מבחינה תיאורטית זה יכול להיות מקרה וגם ללא סיבה. רק הניסיון והוא בלבד, מלמד אותנו את הנהגת הטבע והסדר שבו, והוא המבהיר מה נגרם על ידי מה.
ייתכן כי יום הקצין לצד הנגדי. אך אנו רואים בעזרתו של יום את הבעייתיות בגישות הקובעות הגיון ומחייבות על פיו את היחס למציאות.

בדברים הבאים נשתדל להראות, שמסקנה המעמידה חלק מהמציאות כתעתוע או הטעיה, סותרת את עצמה מיניה וביה. נראה כי הבסיס לכל הגיון היא המציאות ורק היא בלבד יכולה ליצור בדעתנו הגיונות, וא"כ אם על ידי אותו הגיון אנו סותרים את מה שהוא מציאות בעינינו הרי שסתרנו את ההגיון עצמו, האמור להוות דובר אותנטי של המציאות השלימה.

נחזור להתמקד בגישה הכללית של תורת ההיסק מההגיון על המציאות.
ראשית כל, עלינו לשלול בצורה מוחלטת את המשפט שבתחילת הדברים. שם דובר על גישה בה "משפט ההגיון קובע את הסתכלותנו על המציאות". המשפט האמור מביט על הנלמד לפני הלומד, כלומר על ידי לימוד הגיון מסוים, הוא מסיק כלפי כלל המציאות ממנה הוא בעצם אמור ללמוד ולהגדיר את ההגיון והמונחים ההשקפתיים כלפי המציאות. אין ספק כי המשפט הנכון הוא הפוך: "הסתכלותנו על המציאות קובעת את משפט ההגיון". לכן יש לשלול לחלוטין את הגישה בה, כביכול, הסקות הגיוניות הם ראשוניות לפרשנות כלל המציאות עצמה. הפרשנות הראשונית למציאות היא המציאות עצמה כפי שהיא עם כל היבטיה וגווניה.

עצם הניסוחים והקביעות של משפטים ומשפטי הגיון, אינם אלא המרת דבר המציאות לשפה. למשל אילו לא היו עננים, לא רוח ולא מעופפים, הרי שהיינו קובעים ש "חומר אינו יכול לעמוד במקום גבוה יותר ללא חומר נמוך יותר שתחתיו", והוא היה נכון כי הוא היה מתאר את המציאות כפי שהיא. אך מהרגע בו היו נראים עננים וכוכבים או מעופפים, הנוסחה הייתה צריכה להתאים את עצמה ולהשתנות. ניתן היה לעדכן את הנוסחה –כלפי תוך האטמוספריים- ולעשותה כוללת יותר ולומר "אין דבר עומד גובה יותר ללא שיהא כוח המחזיק אותו" שכן העננים והמעופפים עומדים ע"י האוויר והרוח. זאת אומרת שהנוסחה אינה עומדת במבחן האמת אם אינה עומדת במבחן האמת השלימה, קרי – המציאות השלימה. כן על הנוסחה להיות מדויקת, כך שהיא תכלול את כל השייך במציאות לגביה, וללא התעלמות מהמציאות עצמה כבסיסה, אלא עם קשר הדוק למציאות ביחס לכל מה שהמציאות "מדברת" אלינו. מהיכן מכיר פרמנידס את ה"יש"? לא מן המציאות? הרי בהכרח הוא בונה את הגיונו מתוך המציאות, רק שמשום מה הוא החליט שדי לו בנתון בסיסי זה ולא "אכפת" לו מהתנועה וכדומה, ואז על ידי הנתון המוגבל שהוא מכיר הוא מכחיש נתונים אחרים הקיימים באותה רמת החלטיות.

יש להדגיש, כי אין לייחס לפילוסופים, טעות קיצונית כזו, כאילו הגיון תלוש מהמציאות קובע את המציאות. שום פילוסוף לא בנה את נוסחאותיו שלא מתוך לימוד המציאות הפשוטה או שלא מתוך עקרונות המציאות. לאמור, הרי שכלל לא ניתן להשכיל שום משפט וחוק או הגיון שאינו נובע ומתייחס למציאות. מה שכביכול יחסנו לפילוסופים גישה של "הגיון קובע מציאות" במקום "מציאות קובעת הגיון", מתבטא בצורה יחסית בלבד. הנקודה המדויקת של ההשקפה הפילוסופית לעומת הרצויה היא כזו, אצל הפילוסופים עליהם דובר, ש"הגיון מוסק מחלק המציאות קובע על כלל המציאות" במקום "הגיון המוסק מכלל המציאות קובע על כל חלק במציאות". ונבאר, אי אפשר לקבוע הגיון או הנחה שלא ע"י לימוד מהמציאות, אבל ניתן ליצור אותם על ידי התבוננות חלקית בלבד. זאת אומרת, ניתן לקחת חלק מהמציאות ולבנות ממנו הנחות והגיונות ואז לראות את ההגיון כעומד לעצמו ומוחלט, ולהסיק ממנו על כל שאר המציאות. נקודה זו מתבטאת בכל פעם שאנו מוצאים בפילוסופיה גישות היוצרות הגיונות הנראות לעצמן ריאליות, אך כשהם נפגשות עם כלל המציאות הם לא מתיישבות עם הכרתנו את המציאות. אצל פרמנידס וזנון אנו רואים זאת גם כגישה, בה הם קובעים הגיון ועל פיו מעוותים את ההכרה הפשוטה שלנו בשאר המציאות.

נחזור לדוגמא שלנו. פרמנידס וזנון הוכיחו על ידי משפטי הגיון קבועים, על חלקי מציאות המוכיחים את ההפך, לפחות לטענתם. ניקח את הדוגמא של זנון, בה האדם אינו יכול לעבור את הצב על פי ההגיון. הצב הן מתקדם ולו במעט תוך כדי חצי הדרך שעושה האדם, ושוב כשעושה האדם מחצית מהדרך שנשארה הרי שהתקדם הצב עוד, אם כן לא יוכל לעבור האדם את הצב. דוגמא זו, מבטאת -ברמה עקרונית- את הבעיה האמורה של הסקה הגיונית מחלק מהמציאות על כלל המציאות. כלומר, זנון היה אמור ליצור את משפטיו ההגיוניים, בהקשר למקרה הזה, על ידי יכולתו לפרש את הגיונו עם התופעה. הוא היה צריך לבנות את הוכחתו הלוגית בהתחשב ובניתוח מקרה הצב. מי החליט לזנון לטעון על הכרתו שהיא דמיונית? הן סביר בהרבה להניח כי מבנה הגיונו לא מושלם. עצם העדפת ההגיון על פני ההכרה, מבטאת את הנקודה של העדפת ההגיון גם אם אינו מבוסס במציאות השלימה, על פני המציאות.

סיכום: גישה רווחת היא בפילוסופיה, ובהקשר שלנו אצל פרמנידס וזנון, לתת משקל ראשוני להגיון גם כאשר הוא נקבע על פי נתון מסוים במציאות, ואינו מתאים לנתון אחר. זו היא גישה שלילית החוטאת לאמת, המציאות השלימה, אשר רק היא בכוחה להכתיב הגיון שלם ומוצק המתאים למציאות כפי שהיא. לכן, שומה על כל מחפש הגיונות או מבטים על המציאות להתאים את השקפתו למציאות ולא לנסות לעוות את המציאות שתתאים להשקפתו. לכן מן ההכרח לבחון את דברי פרמנידס מנקודת מוצא של מציאות שלימה וכך להכיר באמת המתחשבת במציאות כולה תוך גילוי טעויות הלוגיקה של פרמנידס, שכאמור יתרמו לנו ללימוד דרכי ההיסק ההגיוני.

---------
* http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=520073

יהוסף

לפעמים 'מותר' לעוות את המציאות לשם שיפור ההבנה. אבל רק כאשר מודעים שמעוותים אותה ארעית כדי להתמודד עם חוסר ההבנה. זו בעיה בכל המקצועות שלוקחים את התיאוריה האחרונה כמילה האחרונה!