דרשה לתשעה באב

לא טענתי שיש להסיר את עניין האבל של ט' באב. האבל הוא חשוב מאד, אך הצום אינו קשור לאבל. צום עושים כאמצעי לתשובה. גם האבל של ט' באב יכול לשמש אותנו ככלי יעיל לתשובה. כשמבינים את גודל האסון, האבל כבר בא באופן טבעי.

מה שבטוח זה לא היורטצייט של בית המקדש.

נכון שיום הכיפורים הוא יום תשובה, ונכון גם שתשובה יש לעשות בכל יום. ובכל זאת צחי צודק, שכן בתשעה באב נוסף לתשובה זו המימד הלאומי. התשובה של תשעה באב אינה בין אדם למקום, וגם אינה בין אדם לחברו במישור הפרטי. זוהי תשובה של חשבון נפש של הכלל, של איך עליו להתנהל, ואיך ניתן לתקון במישור הכלל והלאום.

הזכרונות הקשורים לתשעה באב, מוראותיו של היום הזה בתולדותינו ומנהגי האבלות הנהוגים בתקופה זו, הם רק אמצעי לחשבון נפש זה, לא מטרה בפני עצמה.

אין סתירה בין השניים, ושניהם תהליכים רצויים ונחוצים. ולמרות שראוי לעשות את שניהם כל השנה, כפי שבימים הנוראים יש דגש מיוחד על התשובה האישית, כך ראוי שבין המצרים ובט' באב יושם דגש מיוחד על התשובה במישור הציבורי הלאומי.

והכל, כמובן, לע"ד.

נכון, אבל יש לזכור שגם ביום כיפור יש מרכיב לאומי בתשובה, שבא לידי ביטוי בעבודת הכהן הגדול שמכפר על כל העם. כמו כן, גם בט' באב, על כל אחד לבדוק כיצד הוא יכול לתקן את עצמו למען תיקון הכלל, והאם הוא מעורב מספיק בתיקון הכלל.
ט' באב הוא מועד זמני, ויום הכיפורים הוא מועד נצחי בחיי העם, כך שבאופן זמני על ט' באב לקחת את הדגש על התשובה הלאומית מום הכיפורים.

מייקי הביא בפורום שכן (מישקיי) את הסיפור הבא מאי שם באינטרנט. ואמרתי כי טוב הוא.


מומלץ: לקרוא בערב תשעה באב, ולהקריא לילדים!

**

מאת קרן גוטליב
בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה.

מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.

בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי.

בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.

בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.

בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.

היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.


ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.

במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.

במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?

החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.

הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.

היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.

"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".

אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"

חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"

התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"

שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?

החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.

אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"

"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".

אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?

ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.

כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.

אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.

כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.

השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"

ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.

"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"

הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.

הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?

ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"

"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"

"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.

"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"

הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"

עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.

פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.

הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"

לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.

האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.

נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה.

הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה.

הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.

קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:


"איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".

לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.


הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.

באותו הרגע הבנתי.

הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.

מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
הקרדיט לhttp://www.aish.com/hspirituality/odysseys/The_Heart_Rending_Cry.asp

.


מימוני:


בן ציון: המביא גאולה לעולם וגו'

יום זה של צום תשעה באב, מעלות גדולות יש לו. אחת המעלות הגדולות שבו היא, שהוא מביא את האדם לעצור ולחשוב. ואין הדברים אמורים רק במי שאין דרכו לעצור ולחשוב כל ימי חייו, והוא עושה את חייו רצף של מעשים בלי מחשבה. אלא גם במי שדרכו לעצור ולחשוב, בא יום זה ועוצר אותו מעצירתו, ומביא אותו לחשוב שוב על כל מחשבותיו.

ולא מחמת היעדר אכילה בלבד הדברים אמורים. שכן מחשבות אכילה ושאר תענוגות עולם הזה, דרך הוא שהם טורדות את האדם שאינו חושב כל עיקר, וכל מחשבותיו תפוסות בעניני עולם עובר, מעט או הרבה. ולזה יפה כח הצום והפרישה מהתענוגים להביאו לעולם המחשבה, הגבוה מלהיות עולם עובר. אך מי שרגיל הוא לעשות ימיו מחשבות, לו באים דווקא הקינות של תשעה באב, והן הן העוצרות אותו מעצירותיו, ומביאות אותו לחשוב שוב על מחשבותיו, יותר מהיעדר האכילה ומניעת התענוגים.

ודברים אלו טעונים ביאור. שכן לפום ריהטא נתפסות הקינות כשריד קפוא לתרבות עתיקה, כשימור עיקש על מנהגים שעבר עליהן הכלח. שכן קינות אלו נתחברו על ידי אנשים שחיו בסביבה שונה כל כך מסביבתינו, מחשבותיהם היו שונות ממחשבותינו, וגם שפתם, בה השתמשו לחיבור קינותיהם, אינה עוד שפתינו. ולכן אנו רגילים לישב בשעת אמירתם, ולנסות מעט להבין כוונתם, ולהסיח מחשבותינו לדברים אחרים ולצפות לגמר אמירתם. ואם עוז בנו, ואיננו חוששים לחשד הציבור, הננו עוזבים את בית הכנסת עוד לפני זמן סיומם.

אמנם ענין זה עצמו, הוא המייחד את הקינות, ואת היום כולו. וכאן נמצאת שגב מעלתו.

כשאנו קוראים קינה או שירה של מחבר בן זמנינו, הרינו מנסים ליכנס לרוחו של הכותב. להרגיש, מבעד למילותיו, את ההרגשות שהיו עולות בו בשעה שכתב. מאז היינו לחושבים, מנסים אנחנו להרחיב כיוון פעולה זה גם לכתבי הקודש: למגילת אסתר וסדר האגדה ועוד. לחשוב מה חשבו הכותבים ואלו שנכתב עליהם, שכן כבר איננו מתיראים מלהיות בזה מחדשים חידושים נגד דעת הראשונים שפירשו באופנים אחרים. אך בקריאת הקינות חסרנו זאת, ואולי בא הדבר מחמת עומק השפה. ומכל מקום, מן הראוי להמשיך בקו זה גם כלפי הקינות, ולנסות לחוש את אשר חשו הכותבים, ואולי יותר מזה - את אשר חשו אלו שנכתב עליהם: אלו המנותחים לנתחים.

כשעשיתי מעשה זה, גיליתי ארבעה נקודות עיקריות, בהן הסתכלותי, או הסתכלות האדם המודרני בזמנינו, רחוקה מעבר לכדי תפיסה מהסתכלותם של כותבי הקינות. ואלו הן. א. ענין האומה, הקולקטיב ששמו עם ישראל ויחודו; ב. ענין המוות ומה שאחריו; ג. ענין בית המקדש ויחודו מכל שאר פולחנות של שאר אומות; ד. ענין הגאולה העתידה, והתקוה להתממשותה ובאיזו דרך.

מן הנכון, שנתבונן מתוך הקינות, מה היתה דעתם של דורות שקדמו לנו באלו העניים, ולו מחמת הערך הסוציולוגי והאנתרופולוגי שבבירור זה. ואחר בירור זה, עוד אנו צריכים לעצור עצירה על כל עצירותינו, ולהרהר מה טעם אין נראית לנו דעתם של ראשונים בעיננו, ואם יתכן שצדקו דרכיהם מדרכינו.

א. ענין האומה.

ברור וברי, שהשבר הגדול של תשעה באב הוא שבר האומה. אין עיקר הדגש בקינות מופנה לשברו של היחיד, שכל זמן שהיה המקדש קיים היה יכול להתקרב לבוראו יותר בנקל, ועכשיו אין הוא יכול לעשות כן. ענין זה אינו מוזכר כלל בהקינות. הקרוב ביותר לענין זה, המוזכר מעט מזעיר, הוא מה שהנביאים אינם מוצאים עוד חזון מאת ה', אך גם כאן אין הקינה על סתימת דרכה של התעלות היחיד, אלא על איבוד האומה את מעלת הנבואה. גם חורבן הבית עצמו, התיאור מה איבדנו בקרבה לבורא בחורבנו, אינו נושאן של כל הקינות, ובקינה המיוחדת לענין זה מבוארים כל מיני כלי קודש שאינם עוד עכשיו אבל לא נזכר בזה כלום מיכולת ההיטהרות של היחיד.

נכון. בזמנינו רבים הם הדרשנים המדברים על נושאים אלו של חוסר היכולת של הפרט להתקרב לבוראו ולהיטהר. אך בקינות ובמגילת איכה אין זכר לכך. ולכשתימצי לומר, זהו ההבדל הגדול בין שירה בת זמנינו לקינת ימי הביניים: האחרונה עוסקת בצער הכלל המופשט, ואילו הראשונה עוסקת בו מתוך נקודת מבטו של הפרט, המשורר השר על הצרות שאפפוהו הוא בעבור עליו הכוס שעברה על הכלל.

הקינות כולן באות לבטא את צרת הכלל, או סמלים שונים של יחידים שלא ללמד על עצמם יצאו אלא ללמד על הכלל כולו, כמעשה של בנו ובתו של רבי ישמעאל כהן גדול. קינת עשרת הרוגי מלכות היא יוצאת מן הכלל בזה שהיא מקוננת על אנשים פרטיים, אולי משום היותם מנהיגי הכלל, ואנשים כלליים. אך הקינות כולן מתייחדות אל הכלל, ועוד נוספו עליהן עם הדורות צרות שונות שבאו על כלל ישראל.

ואם כך, עלינו להבין תחילה ולהרגיש את הרגש שהרגיש הכותב בהתחברותו אל הכלל. בהרגישו את האסונת שניחתו על הכלל כצרות אישיות, ואולי אף יותר מכך. ודבר זה קושי יש בו לבן זמנינו, כיון שבזמנינו מאוד נתגדלה תודעת האינדיבידואל, גם מתוך חוסר היכולת להוכיח בצורה אנליטית את קיומו של הקולקטיב כדבר אמיתי, מעבר לצורך סוציולוגי. במעונות החושבים עוד מנתהלים ויכוחים האם יש קיום לקולקטיב זה ששמו עם ישראל, וקולקטיבים בכלל.

אני מצטט מתוך ספרו של ר' יצחק גינזבורג, "אני לדודי ודודי לי", עמ' קז והלאה. שם הדברים תופסים צורה יותר קונקרטית ופחות תיאולוגית (עד כי ניתן לכאורה לזנוח את הבעיה התיאולוגית בדבר קיומו של הקולקטיב):

"מי שחוזר אל אביו שבשמים אבל תופס זאת כענין פרטי שבינו לבין ה', בזה מעיד על עצמו כי תופעת ההתעלמות לא הסתיימה אצלו. לפעמים כשרוצים לחדש קשר עם מישהו שהתרחקנו ממנו, אנחנו עושים לעצמינו הנחות, ואונסים אותו בתוך תודעתינו להיות דומה לנו, כאילו הדרך קצרה וזמינה, וכאילו ככל שהתרחקנו מאתו גם הוא 'רץ' אחרינו ורחק מעצמו.

"אבל האמת לא כן היא. ה' - מקורינו ואבינו - הוא גדול גיבור ונורא, ואב אחד הוא לכולנו, וכשברא אותנו לתוך העולם הזה לא תלש אותנו לגמרי מגודלו, לא עזב את גודלו בבואו לתמוך ולעגן את קיומינו ולהגן עליו. הגודל הזה ממשיך ללוות אותנו דרך השתקפותו באומה הישראלית. מי שבחייו הפרטיים הפנה עורף, והלך והעלים בתוכו את כל השייכות הזאת, וכת, כשרוצה לשוב, מנסה לעקוף את הרחם הגדול הזה, ימצא את ה' מגיב: אתה מחפש סנטימנטליות, ואינך מחפש אותי... כשם שלא יעלה על הדעת לצייר את ה' כחלק מן הטבע וכבשר ודם על סמך דימויו לאב, כך צריך להבין שאסור לצמצם את האב להיות אבא 'מקומי', 'גזור' לפי צרכיו ושאיפותיו של היחיד...

"מסתבר שהמצב בו 'איני יודע', בו נעלם ממני ה' שבליבי, וגם נעלם ממני מדוע, קשור בנתק גלוי או סמוי ביני לכלל. ההתעלמות מן הכלל וההסתגרות מפניו הן בעצם גם התעלמות מן האמת העמוקה של היחיד, חוסר פתיחות אמיתית למרחב הנשמה, ולכן, דוקא כשתתחיל נכונות להאסף אל הכלל, ניתן יהיה לצפות כי יבואו רפואה והענות וסיעתא דשמיא גם ליחיד...

"מהי המציאות הטבעית, הבסיסית, של עבודת ה' - ישראל יושבים בארצם בשמחה... כאשר הכוונה מנותקת מן החזון הגדול הזה, כל כמה שתהיה התעוררות לכך שהמצוות מעמיקות את חיי הפרט, ומזככות אותו להיות פתוח ודומה לבוראו, סוף סוף הפרט בפני עצמו מוגבל, ויכולתו להתנתק מהמציאות הלא מתוקנת שסביבו, ואפילו לחזות אותה שונה מכפי שניצבת לעיניו - גם היא מוגבלת. בכלל, כאשר חושבים על הפרט, חושבים עליו בהקשר של תיקון הנפש, בלא יומרה לפעול ולשנות במציאות החיצונית עצמה. מה עוד שלא רק צמצום יש כאן, אלא התרכזות בפרט גורמת במידה מסוימת להדוף את הכלל מעל פניו, ובעצם פועלת לרוקן אותו כלל מהבשורה הגדולה שהוא טעון בה, כי הופכת אותו (בתודעה של אותו 'בעל הכוונות') להמון טורדני. תהליך כזה וודאי שיש בו מן המיאוס ומן ההתרחקות מכוונותיו של המצווה, ולא פלא שהמעשים והמצוות שעושה ה'מכוון' אינם נענים ברצון לפרשנות ולחיים שרוצה ה' להזרים בתוכם".

עד כאן תורף הדברים ששם. (ויש בדברים הרבה "תיאולוגיה שלא מדעת", שיש מן הענין לעסוק גם בהם).

גדול איפוא כוחו של יום זה, לאחד את הפרט עם תודעת הכלל. להביא את האינדיבידואל לחשיבה קולקטיבית, ולהביאו להכרת הבורא מתוך צורת ראיה רחבה זו. לחוש כך את צער האומה שלנו, שהתיחדה בקבלתה את התורה כאומה ולא כיחידים, וסבלה את סבלה ביום זה כאומה. נשב ביום זה כאומה, ונתאבל על חורבן אומתינו, וגם אבל זה יעשה מתוך תודעה של אומה, תודעת הכלל, ואולי גם שמירת מנהגיו, המסמלים יותר מכל את מחויבותינו לכלל.

ב. תודעת המוות.

המוות, המוזכר שוב ושוב במהלך הקינות, מביא להרהור מחודש על עניינו. בחיי היום יום אינו מרבים לחשוב על כך שביום מן הימים פשוט נחדל להיות, ולכן גם אין לנו תודעה ברורה על ענין זה של המוות. כמה יש לנו להתיירא ממנו, ועל איזה עתיד העומד מאחוריו יש לנו לצפות.

הגישה הרמבמיסטית, למיטב ידיעתי, הולכת בדרכו של אריסטו, וגורסת כי קיימת הישארות לנפש כפי גודל העצמתה של הנפש בעולם הזה. בעצם, כל הפילוסופים שגרסו קיום של רוח, גרסו שרוח זו תתקיים גם אחר המוות, כי די בכך שהקשר בין הגוף לרוח בעולם הזה סתום הוא, כדי שלא נוסיף דברים סתומים ונאמר שבמות הגוף תמות גם הרוח.

כך, גם האבל על הריגתם של הרבים, על השואה האיומה, אינו מבכה את מותם של אלו, שכן רוחם לא מתה. גם הבכי הזה, מבכה את צער האומה; את היסורים שנתייסר בהם הקולקטיב.

אך כמו כן, ויחד עם זאת, הרי שיש במפגש הזה עם המוות ובהזדהות עם אלו שחשו אותו, תועלת גדולה לניקוי החשיבה מכל היתפסות בדברים שנראים לנו כשייכים לעצמותינו, ולא היא. עד היום נוקבים בי הדברים שכתב מיימוני על קבלת הייסורים, שמטרתם להביא את האדם להכרה שכל מה שחשב עד היום כמהוה חלק מעצמותו, הרי הוא יכול לחיות גם בלי זה. תודעת המוות מחדדת הרגשה זו לפיסגה נוספת: גם גופי, אינו אני עצמי. אני עצמי יכול להסתדר גם בלעדיו.

ג. ענין בית המקדש.

גם כאן, אני מתחבר יותר מכל לתודעה של שבר האומה. על "גאונה של ישראל". עם ישראל הכיר במקדש את הסמל הלאומי שלו, את הקשר שלו לבוראו. כך גם ראו את הדברים האומות שמסביב, שחפצו להחריב את הסמל הזה בבואם לקיים את הנבואה "ושברתי את גאון עוזכם". לכן אין נוגע לכאן ענין עבודת הקרבנות וכפרת החטאים הבאה ממנו, כמו גם השאלה התיאולוגית על התועלת שבקרבנות. גם בקינות עצמן אין ענין זה בא לידי ביטוי. מה שמענין אותנו כיום הוא, המקדש כסמל לגאונה של ישראל. למעשה, תודעת הכלל התנקזה דרך המקדש לבורא, וחורבנו של המקדש הוא חורבן של קשר זה של הכלל עם הבורא.

ד. ענין הגאולה העתידה, והתקוה להתממשותה ובאיזו דרך.

במהלך אמירת הקינות, חשבתי לעצמי לא פעם, לקראת מה אנחנו הולכים. אנו מזכירים בקינות את תקוותינו שזו הפעם האחרונה שנאמר אותן. אנחנו חוגגים אלמנטים מסויימים של "מועד", להחצין את האמונה בלידת המשיח. למה אנחנו מקווים?

סיכום נפלא בענין, כתב לא מזמן תלמיד ידידנו. תמצית דבריו היא זו:

"האמונה במשיח עברה גלגולים רבים. איננו יודעים בדיוק מתי ואיך חילחלה אמונה זו עד שהפכה למוטיב מרכזי ביהדות.

"אין ספק שראשיתה לאחר החורבן, הציפיה לבנין בית המקדש – שכמעט התממשה, דרך הנצרות והויכוחים התיאולוגים עימה, העלו את הצפיה לביאת המשיח ובנית בית המקדש למוטיב מרכזי באמונה.

"ברור כי המשיח עליו חלם ר' עקיבא – היה התקווה למנהיג לוחם שישחרר את הארץ מהכיבוש ויבנה מחדש את בית המקדש. ולא המשיח של התגשמות חזון הנביאים – של אור לגויים וכו'. משיח כזה- של שליטה רוחנית על כל העולם היה קיים בתודעה ביחד עם הגאולה השלמה, תחית המתים ושינוי כל סדרי הטבע. הר הזיתים יבקע. תחית המתים, ומקדש של אש ירד מהשמים, כך סברו רש"י ותוס' (מובאים במסכת ר"ה) וכך סברו כנראה כל הראשונים עד הרמב"ם.

"הרמב"ם, (כנראה בעקבות התהיות הפילוסופיות ואמונתו בהמשכיות העולם מעבר ל-6000 שנה והתנגדותו לתיזה זו של שינוי העולם עם תחית המתים) בנה את תורתו על משיח בשר ודם שיחזיר את עם ישראל לארצו ויבנה את בית המקדש.

"מאז הופעת הקבלה בשמי היהדות הפכה הציפיה למשיח למוחשית יותר ויותר. האר"י הקדוש אפוף נסיונות של קירוב הגאולה. וכל המקובלים עסקו בנושא זה בעדיפות עליונה. שתאי צבי ומשיחיות השקר היו התוצאה הישירה של דרך זו, וכל גדולי המקובלים באמסטרדם (לבושתינו) הכתירוהו כמשיח ה'.

"בימינו הציבור החרדי, דבק באמונה שבה האמינו הראשונים, כי המשיח, תחית המתים, ומקדש אש מן השמים, כולם יתרחשו ביחד מתי שהוא (אולי בסוף האלף השישי).

"הציבור הדתי לאומי מאמין בגאולה בשלבים, הוא אינו מצפה למשיח שיגיע רכוב על החמור כאשר אליהו מושך את המושכות. הוא מאמין כי חזון הנביאים על הגאולה ודברי משה "והשיב ה' את שבותך", אמורים להתנהל בדרך הטבע והם רואים בתהליכים של הקמת מדינת ישראל את התגשמות דברי התורה. ואילו בתהליכים הגלובליים את התגשמות דברי הנביאים של שלום עולמי "וגר זאב עם כבש".

"היחידים שמאמינים במשיח בשר ודם שיופיע ויתגלה וימשול על האומות ויחזיר את עם ישראל בתשובה ויבנה את בית המקדש כאור לגויים וימליך את ה' על כל העולם – הם החבדניקים. הם מקימים חנוכיות בכל העולם , הם יוצרים קבוצה של "בני נח", הם מצפים למשיח שיתגלה וילחם בכל העולם וילמד את כולם כי ה' הוא האלוקים וחב"ד זו הדרך לעבודתו".

עד כאן דברי תלמיד.

לאיזה משיח אני מצפה? אני מוצא בעצמי ניגוד בין האמונה התמימה, ההולכת בדרכם של הראשונים שציפו למשיח שיבא לשליטה רוחנית על כל העולם, יחד עם הגאולה השלמה, תחית המתים ושינוי כל סדרי הטבע. מנגד, אני מודע לדרך הרציונלית של הרמב"ם, לפיה זה צריך להיות משהו קונקרטי, בתוך העולם שלנו. אך אם כך, מה אני עושה למען זה? למה אני מתאבל על כך שזה לא נהיה. וכי עשיתי משהו בכיוון? למצער, אני אני מגלה סימפטיה כלפי אלו הפועלים בכיוון זה?

ואם תאמר, שגם כאן יש צורך בכינון יחסים מתוקנים של כל הקולקטיב, של כל כלל ישראל, ורק אז לשאוף לגאולה - זה אינו. מחד, גם בזמן הבית לא שרר שלום עז בין חלקי האומה; ומאידך, לא מצאנו התניות מפורשות (למעט בראשית רבה פרשת ויחי) הקושרות את אחדות האומה עם הגאולה. למה, אם כך, נראית לי הגאולה כמשהו כל כך רחוק? כאבל על דבר שאינו קיים שוב בתחום ההשגה שלי?

דווקא מחשבות אלו, הן אלו המביאות אותי להבנת הגישה הדתית לאומית, הרואה את החורבן כמשהו שניתן בזמנינו לשנותו. כך אני חש יותר את התקוה בחציו השני של יום זה, התקוה ללידתו של משיח. לידה של משיח כמטפאורה לרעיון הרבה יותר קונקרטי. (אך בלי לקשור זאת למדינת ישראל, קשר הגורם לשבירה על ידי ההתנתקות).

ציטוט מקודמי (בשם תלמיד):
"היחידים שמאמינים במשיח בשר ודם שיופיע ויתגלה וימשול על האומות ויחזיר את עם ישראל בתשובה ויבנה את בית המקדש כאור לגויים וימליך את ה' על כל העולם – הם החבדניקים"

מצטער, אני מכיר חרדים רבים מאד, שאינם חבדניקים, שמאמינים במשיח כזה - שאותו מתאר הרמב"ם וכל הראשונים והאחרונים כאחד, מכל הזרמים.
למיטב הבנתי הכרתי והתרשמותי, כל הציבור החרדי מאמין במשיח כזה.

והערה למיימוני: דרשתך נפלאה, חן חן, רק חבל שלא התאפקת מלשרבב את נטייתך הטבעית נגד הגילגולים, ובכך דומה והסטת מן הדרשה את המסר, והשמטת ממנה את הקרקע, עבור אלפים רבים של יהודים ההולכים בדעתם של רוב הרבנים בדורות האחרונים, מאמיני ומקדשי תורת הקבלה.
חבל, חבל.
מוסרך נגד החיצוניות, נוקב. אבל כשהמטרה מסומנת לכיוון ביזארי מסוג זה, אתה מחטיא.
נסה לקבל את העובדה שרוב מנין ובנין של שומרי המצוות, אלו שבזכותם אתה מצליח לנהל חיים דתיים ולחנך את ילדיך (כפי שהספקתי להתרשם מדבריך כאן) - כולם הולכים בדעת רבניהם מזה מאות שנים, וכולם כאחד מקבלים את קדושת תורת הקבלה.
אני יכול להבין את התיסכול שלך. בשם אלוקים, (ואני מקוה שאינני נושא שמו לשווא), זה באמת יכול לשגע את הבנאדם.

ירמיהו פרק ה