עומד בתפילה כעומד לפני מלך

בב"ז,

שלום

שאלתך מזכירה את שאלת יואל47 באשכול סמוך על "אמונה - אויר" במאמר מספר "לב אליהו" שהוא לקח את המשל כפשוטו ומיימוני השיבו שצריך להוציא את העיקרון מהמאמר אם כי הדימוי יש לו פירכות!

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=575865

כך גם בנושא התפילה, בוודאי שיש פירכות והעיקרון הוא להשתדל במקסימום ולזכור שהמלך [המושג העליון] הוא כמלך כביכול!

וע"כ כן שהרי בתרבותנו כיום הנבון אינו מתפעל לא ממלך ולא מנשיא ארה"ב וכד', וכי תאמר שמשום כך בטלה היראה שבתפילה?

בבא זוטא

ברוך הבא אל הפורום!

הריני מוסיף על דברי וטו.

הצגת שאלה בנושא המשל של הצגת הקב"ה כמלך. נוסף לשאלה החשובה מצד עצמה, יש בדבריך כמה הנחות יסוד שלדעתי ראוי לדון בהן לכשעצמן.

א. הנחה פסיכולוגית מתבקשת מעצמה: הכרות גורמת לתחושת נוחות. מי שמצוי הרבה אצל המלך מאבד מן היראה ממנו.
ב. הנחה היסטורית, על סמך (א): גם המלכים של פעם, מפחידים ככל שהיו, הרי הקרובים אליהם נהגו בהם בקלילות.
ג. שאלה על סמך ההנחה הפסיכולוגית: תפילה מיוחדת, בנסיבות נדירות או לעתים נדירות, מעוררת התרגשות גדולה מאשר תפילה של קבע. אז מדוע יש חובת תפילה שלוש פעמים ביום?

א-ב. אני סבור שהנחה א' שלך היא אכן נכונה, ואין מי שיחלוק עליה. לעומת זאת, אני סבור, עד כמה שאני מכיר את המקורות ההיסטוריים שיש לנו, אין זה נכון שהמקורבים למלך יכלו להרשות לעצמם קלות רשות. מאחשוורוש ועד הרודנים של ימינו, מי שעבר על רצונם שילם בחייו, אפילו על דבר של מה בכך.
ממילא, כאשר חז"ל באו ויעצו לנו לדמיין לעצמנו את הקב"ה בתור מלך, מלך מלכי המלכים (ולא מלך המלכים בלבד, כי זה היה תוארו של קיסר רומא), הם לא נתכוונו לאכזריות שלו ולשרירות ליבו, אלא לעוצמה ולשלטון ללא סייג. עם זאת, המטרה של הדימוי היתה גם לעורר יראת כבוד וערנות מירבית, כדבריך.

ג. אם זכינו להבין את העקרון הפסיכולוגי של (א), ממילא עולה השאלה (ג): מה הטעם בתפילה של שלוש פעמים ביום?
התשובה הפשוטה היא שאכן תפילה לעתים נדירות מעוררת ומרגשת יותר, אך אין בה די.
יש חובת תפילה מן התורה מדי יום ביומו (לפחות לפי הרמב"ם. הרמב"ן חולק ומחייב תפילה רק בעת צרה, אך הרמב"ם מן הסתם היה עונה שאדם צריך להתפלל על הכל, ומידות רעות ואמונות הבל שאינן מרפות מאיתנו אף הן צרה שצריך להתפלל עליה...).
חז"ל תיקנו שלוש תפילות ביום (או שתיים, לדברי האומר תפילת ערבית רשות), כנגד הקרבת הקרבנות במקדש.

למה כל כך הרבה? – לאידך גיסא, למה צריך תפילה בכלל?
התפילה מועילה, גם לנפש המתפלל, וגם כנראה לקבלת הדברים שאנו מתפללים עליהם, והיא למעשה הקשר העמוק של האדם עם אלקיו. כבר כתבתי בכמה מקומות בפורום הזה כי האדם הוא בעצם "החי המתפלל" (וזה לא חידוש שלי, אלא של אחרונים בעקבות מסכת בבא קמא, משנה א'...). המבין מהי תפילה, לא ירצה לוותר עליה! היא תהיה עבורו, כדברי ה"לב אליהו" על האמונה, אויר לנשימה.

בנוסף לכל זה, האם לא יתכן שכוונתם של חז"ל היתה גם בדיוק כנגד אותו כלל פסיכולוגי, שגורם לנו לדקלם את מילות התפילה כמתוך נימנום? הרי גם בזמנם היה קורה שאדם היה מתפלל ומוצא את עצמו פוסע שלוש פסיעות שלאחר עמידה בלי שיזכור היכן היה באמצע... וכבר אמרו בגמרא שטוב שהגב יודע להשתחוות מעצמו במקומות הנכונים...

מה עושים נגד ההרגל המקלקל את הכוונה?
אני סבור שחז"ל היו ערים לכך, ואף ענו על שאלתך במשל שלהם. החובה שהזכרת, שאדם יראה עצמו כעומד מול המלך, באה לענות על הבעיה שהעלית, זו של ההרגל הפסיכולוגי המבטל את הכוונה. אדם צריך להכין עצמו לתפילה.
הפתרון אינו לבטל את התפילה, אלא להתכונן לקראתה כראוי.
יש שההכנה המתאימה לו היא לדמיין לעצמו שהוא עומד מול מלך איום ונורא, מלך מלכי המלכים. יש מי שההכנה הנאותה עבורו היא לדמיין שהוא עומד מול אביו האוהב, שמחכה למוצא שפתיו, ושש על כל מילה שלו, כפי שאב שש על דיבורו של בנו הפעוט הלומד לדבר. כולם אהובים לפני המקום, ובלבד שישתדלו לכוון בתפילתם כמה שיוכלו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו