ספקות בהלכות פיקוח-נפש

ובכן, ראשית אתה בוודאי לא מניח שלא ידוע על מה מדובר.

שנית, לענ"ד ברור שהחולה רשאי לבחור בטיפול שעשוי לעזור לו גם אם זה יסכן את חייו, כל טיפול רפואי באשר הוא, הינו מסוכן במידת מה, ופוק חזי מאי עמא דבר.

לגופו של הנושא הסוער, לא עקבתי אחרי כל מהלך הדברים היכן שנכתבו, ואינני מכיר את כל הפרטים, אך תמהני עליך ידידי, מדוע הינך כה מחמיר בפיקוח נפש?

מי שמצוי במצב סכנה ומרגיש שהאדם היחידי המסוגל לייעץ לו כיצד לנהוג, הן רפואית והן הלכתית והן הנהגתית, גם אם אותו אדם הינו רחוק במרחק המצריך נסיעה, לענ"ד ברור כשמש שמצווה וחובה לנסוע.

לא הותר לחלל שבת לרפואה סגולית, כגון להאכיל חולה מחצר הכבד של כלב (לא נוגע לשבת, אלא לכשרות), ולכן לא תותר השבת לצורך קבלת קמיע או סגולה אחרת, אולם כאשר מדובר בהתייעצות, בוודאי תסכים שהתייעצות רפואית, גם אם היא second opinion תתיר לחלל שבת.

ולא רק התייעצות רפואית, אם יש אדם שכל הכרעה משמעותית בחייו עושה מתוך התייעצות עם אדם קרוב לו, ובוודאי כשמדובר בדעת תורה, מהיכי תיתי שלא לחלל שבת? הרי עבורו זוהי דעה 'מקצועית' לכל דבר ועניין.

(ואה"נ שאם יהיה אדם שלהבדיל אלף הבדלות בשבילו קמיע זה פיקוח נפש, יהיה מותר לחלל שבת, גם אם הינך סבור שהוא שוטה, ושוב, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הובא רק בשל העקרון דהוא בבחינת די מחסורו אשר יחסר לו)

ולגבי שימוש בטלפון, ושוב מבלי להכיר את כל הפרטים ומבלי לקרוא את כל השתלשלות העניין, ברור כשמש שאם אותו רב לא יענה לטלפון, שהרי אינו יודע מי מתקשר אליו בשבת, והרי לא תתחיל לחפש מישהו בסביבה שעשוי לענות כי בכך יעבור זמן יקר, הרי מותר וחובה ומצווה לנסוע, וגם עם נהג יהודי.

אני חייב לומר שממש הופתעתי לקרוא את הספקות שיש לאנשים בזה.
הנלענ"ד כתבתי.

תוקן על ידי - מאן_דהוא - 15/09/2003 20:51:23

יצחק יונתן

הרב שטרנבוך כתב תשובה מפורטת בכללי ניתוח שיש בו סכנה, כולל הוראות לרב מה לענות לשואלים.
אחפש את המקום ואביאנו בל"נ.


לגבי הנידון דידן, כמדומה לי שהדין פשוט שמותר לחלל שבת כדי להתייעץ ברב המקובל על החולה.
העיקרון כאן הוא שצורך פסיכולוגי אף הוא צורך. והצד הפסיכולוגי עשוי להכריע בין חיים למוות.
גדולה מזו - יש שהתירו לחלל שבת כדי להודיע לאדמו"ר כדי שהחולה יוכל לבקש ממנו שיברך אותו ויתפלל עליו (אמנם, יתכן שהם התירו מכיון שסברו שיש בזה תועלת מעשית לריפוי, ולא מחמת הצורך הפסיכולוגי של החולה).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

במקום שיש בו צורך יתובי דעתא, או במקום שהשאלה היא מה עדיף מבחינה רפואית, פשוט שמותר. לא אמרתי אלא במי שיש לו ספק הלכתי ובא לשאול לפנינו מה עדיף - האם לא להתיעץ ברב (או להתיעץ בסמכות פחותה) ולהכנס בחשש איסור, או שמא לחלל שבת בודאי כדי להנצל מחשש איסור בניתוח עצמו. כאן חשבון "כמותי" מורה שיש להמנע מאיסור שבת הודאי, אולם יתכן שכיוון שהדבר נעשה לצורך פיקו"נ הרי שאף אם דחויה שבת אצל פיקו"נ יש להתיר הדבר.

יצחק י'

לגבי שאלתך האחרונה, פשוט שלפשוט ספק של פיקו"נ, גם אם זה משום שאלה הלכתית, מותר לחלל שבת. כאשר יש רב הנגיש ללא חילול שבת, פשוט שאם דעתו מקובלת עליהם הרי"ז חילול שבת ללכת לרב הרגיל שלהם, ואם אינו מקובל עליהם מטעמים לגיטימיים ילכו לרבם.

לגבי שאלתך הראשונה, זו שאלה גדולה. היסוד השורשי לחששותינו כאשר אנו דנים בחיים נובעת מהערכת היהדות את החיים ומה שנקרא "קדושת החיים". מתוך הבנה זו נראה כי כל שההכרעה אין בה משום זלזול בחיים, כמו במקרה שסיכויי הניתוח באחוז אחד לתועלת ו99 אחוז לנזק, [שם לא תסתפק מן הסתם], הרי שזה גבולי ונתון להכרעת החולה עצמו. וכדי לקבוע כלל, אם יש צורך, ניתן להניח שכל מה שרופא מומחה מניח כאפשרות לפני החולה, הרי הוא בכלל המרחב הלגיטימי לשיקול קיום החיים. כל זאת בהנחה שאנו נותנים אמון בדרכי הרפואה וברצינות מגישיה בצדקה.

י"י,

לגבי השאלה הראשונה, כפי שאמרתי לך באישי אברר ממעשה שהיתה שנשאל ר' משה פיינשטיין ז"ל מלהב"ל מו"ר שליט"א ואביא את הדברים לכאן.

בנוגע לשאלה השניה, נראה שאם רב שלהם מקובל עליהם אפילו בקצת יותר, מותר להם לגמרי כי בפקו"נ אין להקל כלל ואם זה גם רק במקצת יותר נכון בעיניהם יש להם להקל.

[נולדה אצלי שאלה אחרת על עסקני הרפואה עם הביפרים וכל כלי התקשורת הנשמעים והנראים שבאים עמם לבתי הכנסת בשבת, האם לא עדיף שיתפללו בביתם ולא ירון היתר מלאכה בשבת בחוצות?]

[מא"ד, התוכל להסביר לי באישי לשם מה שורתך הראשונה?]

משום מה אתה מניח שהסיבה שפנו לרב פלוני, הוא בגלל רבנותו ו/או סגולותיו וכדו'. אני מניח שהפניה היתה בגלל שהוא בן משפחה והצורך היה בהכרעה פנים משפחתית, אולי זה חובה חוקית שבן משפחה יקבל עליו אחריות, ולא יאפשר ל"מקורבים" להחליט מהי טובת החולה, (השמועה אומרת שאצל הרבי מלובביץ זצ"ל שהיה גלמוד בעת מחלתו, ה"מקורבים" השתמשו בו לצרכיהם תוך מה שקרוי התעללות בחסר ישע.)

נראה לי שזה גם נצרך "לאותובי דעתיה". כן, גם הוא בן אדם.


תוקן על ידי - asher177 - 16/09/2003 2:46:22

אשר,

יצחק_יונתן הביא לכאן שאלה טהורה בלי לערבב סיפורים והשערות אישיות. זאת גם אומרת שהנידון של האשכול הוא השאלה כפי שהוצגה ולא מה היתה כוונת פלוני בסיפור אלמוני.

אך ניתן להציג כאן שאלה נוספת.

מה כאשר חולה גלמוד שאין לו שום קרובי משפחה [אחראיים] במקומו אלא אנשים קרובים שלא מהמשפחה וכדי להגיע למשפחה יש צורך לחלל שבת האם מותר?

בכן, גם כאן מי שחושב אובייקטיבית שסה"כ זה אמור להועיל לטובת החולה, מותר לו כל דבר לשם כך.

הבהרה והתנצלות:
מטרת המשפט הראשון שכתבתי היתה לומר כי קשה להתייחס לעניין כאל שאלה תיאורטית טהורה, כאשר לכל ידוע על מה מדובר.
הבנתי מתוך דברי בעל האשכול כי הוא כן מנסה להציג את השאלה כתיאורטית, ולכן פתחתי בדברים אלו.

מקריאה נוספת אני אכן רואה כי ניתן לפרש את המשפט הראשון כבוטה משהו, ועל כך התנצלותי הפומבית. כמובן שלא היתה מטרה שלילית בדברים, ותודה למי שהאיר עיני בנידון.

.


ווטו
בקהילתי מתפללים מעל עשרה רופאים, וחלקם מגיעים לבית הכנסת גם כשהם בכוננות.

מעולם לא שמעתי מהם זמזום או צלצול.

רובם, מחזיקים את הזימונית/סלולארי בכיסם, ורק הם יודעים כאשר הוא רוטט - ויוצאים לדבר מחוץ לאזור בית הכנסת.
אחד מהם הגדיל עשות ותמיד צמוד לחגורתו נרתיק אופנתי של משקפי שמש, כדי שהפלאפון שבפנים לא יראה כמו פלאפון.


והילדים, יודעים כי יש מקרים בהם חילול שבת מותר. וכי מעולם לא ראו מישהו אומר מזל-טוב כאשר שכנו מסיע את אשתו במכונית בשבת לבית החולים?

חידוש הוא בעיני כי חוסר ודאות הלכתית אף הוא דוחה שבת, אך כיוון שכך פשוט לכל בעלי הסברא כאן כנראה שכן הוא. מה יהיה כאשר הספק ההלכתי הוא בענין קל יותר, כמו איסור לאו, אך עדיין החולה מתלבט אם מותר לעשות את הטיפול. האם נתיר לו חילול שבת כדי שלא יכשל בחשש לאו (ושוב, המדובר באופן שאין ענין של יתובי דעתא, כגון שהחולה הוא בעל שיקול הלכתי קר, או כשהוא חסר הכרה ובני משפחתו הם המסתפקים).

י"י,

לא התכוונתי לחוסר הוודאות ההלכתית כשלעצמה, אלא מאחר וחוסר הוודאות יכולה לגרום לספקות באשר לנכונות הטיפול ובאיזו צורה שהיא להזיק לחולה!

באשר לשאלתך הראשונה למעלה, ביררתי מה אמר ר' משה פיינשטיין ז"ל.

אמו ע"ה של מו"ר שכבה על ערש דווי בארה"ב ללא הכרה מחמת הסתיידות וורידים. הביאו אותה מאירופה לשם לפרופ' בנדר הידוע מבי"ח הר סיני, שטיפל באדמו"ר מסטמר ז"ל והוא אמר שאין מה לעשות, אלא שיש סיכוי קלוש שאולי תימצא סתימה בורידי המוח וזה ניתן לשחרר על ידי ניתוח. כדי לוודאות זאת עושים בדיקה שקוראים לה אנג'יוגרם דהיינו הכנסת נוזל למוח דרך השדרה ובבדיקה עצמה יש סיכון. ר' משה אמר למו"ר יבד"ל לברר אצל חתנו הרב ד"ר משה טנדלר ולשוב אליו. אחר שרמ"ט אמר שהסיכון קטן התיר רמ"פ."

הבאתי פעם את כללו של מהגרג"נ לגבי עניין אחר אבל הוא לכאורה כלל גם לפיקו"נ והוא: "לוקחים סיכון קטן עבור ריוח גדול" וזה מתאים לפסקו של ר"מ פיינשטיין ז"ל.

משמע שבסיכון גדול לא היה מתיר, למרות שהאלטרנטיבה היא (אם הבנתי נכונה) מוות קרוב בודאות!

ועל ראשון אחרון: מדובר במקרה שמבחינה רפואית אין ספק מה לעשות, וכל השאלה היא אם הדבר מותר, או שיש לחשוש לספק רציחה. איזה סרך פיקו"נ יש כאן?

י"י,

איני חושב שיש לדון משום רציחה שאם נעשה למען פיקוח נפש ובהיתר פיקו"נ ממילא זה הופך ממעשה רציחה למעשה רפואה. רק כשאסור משום פיקו"נ אז איה"נ שיהיה בזה חומר רציחה בידיים!

אכן מהפסק הנ"ל משמע שסיכון גדול לא היו לוקחים, אבל כאן יש לשאול [נדמה שרמזת על זה למעלה] מה אם החולה עצמו דורש שיקחו את הסיכון. בתחושה נראה שלא מבעיא אם החולה בעצמו מבצע, אלא גם אם הרופא מבצע עבורו, יהיה ראוי, אבל עדיין צריך עיון ותלמוד.

אם כן מה הסברא שאין לקחת סיכון גדול במקום שהמנעות משמעה מות קרוב וודאי?

י"י,

באשכול אחר,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=353379,

התבאר כי באובדן חיים, שני הבטים:
א. השחתת חיים,
ב. גזל חיים.

לכן אם כי מצד השחתת חיים יצדק החישוב שכדאי גם סיכון גדול במקום שהמנעות משמעה מות קרוב, אבל מצד בעלות על החיים אין לזולת זכות לקחת סיכון גדול שמשמעו רציחה לעומת סיכון קטן שמשמעו הצלה [למרות שהוא בידיים].

ומשהבאתני לזה [ותודה לרוני שהזכיר לי באישי את האשכול הנ"ל] א"כ מובן שהחולה בעצמו שאני כי אין לו את הבעיה של בעלות. [וזה העיון והתלמוד שהיו חסרים לי בהודעה הקודמת ונדמה שהתבאר שם היטב.]

ע"ש ותקותי שתמצא נחת!