רב שמחל על כבודו

הגמרא מלמדת אותנו (קידושין ל"ב.-:) שרב שמחל על כבודו כבודו מחול והסיבה לכך נובעת מהעובדה שהתורה היא "דיליה".

מה פירושו של הרעיון הזה ?

ברור הרי שהכבוד איננו פרסונאלי וכאשר מכבדים את החכם מכבדים למעשה את תורתו.

איך יתכן שאת התורה עצמה יש לכבד, אך ברגע שהיא "עברה" ל"בעלות" החכם ניתן לוותר על כבודה ?
גם אם היא שלו, היא וודאי לא רק שלו ?

אזרחי

איך הם אמרו:"אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת! (ציטוט מהזכרון)

הא"ק,

שאלתך נידונה באורך באחד האשכולות [אין לי לינק כי מנגנון החיפוש לא זמין].

התבאר שמלבד הכבוד הניתן לתורה עצמה, ניתן גם כבוד לאדם נושא התורה מחמת שיוך התורה אליו.

ווטו בדבריך לא ענית

כי ה'מחילה' תופסת על כל סוג כבוד לכאורה

תחת"ה,

גם על זה דברו שכאשר מכבדים את האדם מכבדים רק אותו מחמת היותו נושא התורה, אך לא את התורה עצמה כי אין התורה נתפסת בתחושת גופו. רק בספר תורה מכבדים את התורה עצמה. [כך התיישבה שם הנראה כסתירה בחז"ל על עדיפות הכבוד לס"ת מחד ולת"ח מאידך - שהעיר עליה בהקדמת הספר שב שמעתתא.] סליחה על הקיצור אך אני רדום בתוך שאר המאחרים לישן והמשכימים לסליחות!

לא סולח לא מוחל
בכל מקרה דבריך צע"ג
הלא הזכיר המזכיר לעיל במפורש כתוב 'בסוף נעשית שלו' - וכבודו של האדם מאז ומתמיד היה שלו, אקיצער כל הפשטעל לא איי איי איי
וגרוע מזה