כוחי בשירה דל, ואולי זה השיר הראשון שלי. ובכל זאת (מתאים בעיקר לכותרת):
עץ קטן, אילן זעיר,
עומד ביער מלא עצים.
כל העצים שוקקים חיים,
על גזעיהם יטפסו קופים,
תחת צילם ינמנמו נמרים,
ובין ענפיהם יקפצו סנאים.
והעץ הקטן, העץ הצעיר,
עורג ליותר מכך.
רוצה הוא בחוויות עיוניות,
לדון בכל שתחת השמש ומעליה,
לברר את דעותיו שוב ושוב,
להביע את חידושיו ורעיונותיו,
וגם להחכים וללמוד,
מכל הידע שצברו כל החכמים.
שנים רבות היה העץ בודד.
העצים סביבו לא ירדו לדעתו,
יפטירו לו בשפה, יניעו ראשם העבות:
מה לך מתפלסף,
והרי עצים "גדולים" ביער,
ועצים עוד יותר גדולים היו ביער לפנינו,
כולם כבר דנו בכל דבר חכמה.
סמוך עליהם, סמוך,
והיה ככל העצים.
ואם בחקירות חשקה נפשך,
הרי גם בכאלו מלאה ידינו,
ב"חקירות" עמוקות ובירורים מאליפים,
ודי בהם, די,
לכל עצי החבורה וגם לך.
והיה העץ הקטן בוכה לנפשו,
וממלל לעצמו, מקוה ומייחל:
מי יתן לי אבר כיונים המרחפות מעל,
אעופה לי אל משכנות החכמים,
אחכים ואלמד הכל,
אדון ואברר בכל.
יום אחד, בדרך לא דרך,
מצא העץ קבוצת "חושבים".
תאוה לעיניים, שמחה ללב,
בכל דנים הם.
לחבורתם חיש הצטרף העץ,
דן בכל והתפלסף,
וסוף סוף,
מרגוע לנפשו מצא.
אך,
אט אט התחדדה אצלו ההכרה,
שבעצם את מה שחיפש,
לעולם לא ימצא.
כלי ההבנה שלו מוגבלים,
הידע רב כל כך,
והצרה הגדולה – אולי בכלל יש דברים שאי אפשר להבינם.
ניסה העץ לפחות לעשות סדר,
אך אויה,
גם כדי לעשות סדר צריך לדעת,
לדעת כדי שיהיה את מה לסדר.
ניסה לפחות לסדר את מה שידוע ומה שלא ידוע,
אך הדינמיקה של הידע,
הצטרפה לשאיפתו להיות ישר אינטלקטואלית,
ותבעו ממנו פתיחות:
לא כל מה שידוע אכן מוחלט,
ולא כל מה שלא ידוע ניתן לסיכום כלא ידוע,
והכל זוקק בדיקה מחודשת תדיר.
ומה ערך לסידור,
שבין לילה היה ובין לילה יאבד.
שמחת נפשו ורגיעתו באים אליו לעיתים,
כשרואה הוא בר סמכא הכותב כדעתו,
או דברים שנוחים לו מעתה להיות דעתו.
אך צרה צרורה:
לפעמים צצה בו ההכרה,
שגם דברים שקרא וראה,
והסכים איתם ועם חידושיהם,
אינם אלא גילוי של דעתו הוא שהיתה חסרה רק את הבירור,
או גרוע מכך,
לגיטמציה למה שהיה רוצה שיהיה.
שמחתו עליהם אינה אלא שמחה על מציאת החבר,
שבאמת יתכן וגם הוא לקוי באותם ליקויים כשלו.
עוד זו רעה חולה,
כשהכיר יום אחד בכך, ששמחתו ויגונו,
עצבונו ושלוו נפשו,
אינם מצבים אמיתיים וברורים,
אלא פונקציות פסיכולגיות של נפשו המורכבת.
כשחם היה יום אחד ביער,
היה רגז על דברים שלא קשורים בכלל,
וכשמישהו כיבדו,
שמח על ענינים שאינם שייכים לחלוטין.
גם תאות הידיעה שלו,
שנראית היתה לו כאינטלקטואליות,
מתבררת לו לפעמים כתאות התחדשות גרידא,
כשנוכח שידע שאינו רצוף חידושים אינו מושך אותו,
ואיה היושר האינטלקטואלי?
 |
|
|
