פיגוע

שוב זה קורה... דם ואש ותמרות עשן, האב שמנסה להנשים את גופתה הקרה של בתו התינוקת, הילד המתיפח שמנסה לשוא להעיר את אמו המתה.. שלוליות הדם, חלקי הגופות והמבטים הבוהים של מוכי ההלם, שישאו עמם את הסיוט הזה למשך שארית חייהם. הלב צר מלהכיל את העצב, הבחילה והתמהון. ובפינה קטנה שאנו מנסים להסיט ממנה את המבט, מסתתר הפחד הנורא: ואולי מחר אנחנו נהיה שם?

יש לפעמים הזדמנויות
בהן צפות בי נטיות דכאוניות
ואפילו מחשבות אובדניות

כשיש פיגועים או אסונות
כאשר אני עדה לתאונות
כשאני שומעת על מחלות משונות...

ואני הולכת ושוקעת
וכמעט כמעט טובעת
בביצת הדכדוך התובעת.

ואם אלוהים לא היתה
פורשת עלי את חסותה
ואת ידה לי מושיטה

אנה הייתי מגעת?

התשמעי קולי, אלוהים שלי?


הוקדשת היום על כל מעשיך
צידקו דינך כל חוסייך
לא הלנו על עולמך חסר השלמות
בו נועדנו כולנו לסבול ולמות
לא שאלנו מדוע ובאיזו זכות
בראת כאב ושכול, אבדן ונכות



לבשנו לבנים
התחטאנו כבנים
נשאנו כפיים
כרענו אפיים



אולי נדמינו לך כמלאכים
צמים, טהורים, עוטי תכריכים
אבל אנו בנייך
אנשים חלשים ונואשים
אל תמיתי את כהנייך
על קדש הקדשים



אנחנו רק בני אדם
הלביני לנו את חוט השני
העקוב מדם.

האלוקות היא נקבה.

גם השכינה.

קצת מאוחר מאד

עבריה

על שיריך ובכלל.




העיתונאי/ם

האלקים אינו נקבה חלילה, אבל גם לא זכר.
אנו רגילים להתייחס אליו בלשון זכר. אבל יש לכך סיבות היסטוריות.
זה גם יכול להיות נושא מעניין לאשכול.
אם להציע את הרעיון בקיצור, הרי זה כעין מה שכתב המהר"ל, שלשון נקבה מעידה על חולשה יחסית ללשון זכר.
זה הכל. בעיני (אולי מסתברא היה יכול להביע דעה אחרת - אבל הוא פרש...).

אם נוח לעבריה לדבר אל הקב"ה בלשון נקבה, אני בטוח ש*הוא* לא מקפיד על זה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו