"כאילו עקדתם עצמכם"

תלמידה

האם אין בנו את היכולת להקריב?
בוודאי שכן!
אדם עייף שטורח לקרוא ק"ש על המיטה לפני שהוא עוצם את עיניו, אוהב גלידה שדוחה את אכילתה עד לאחר שש שעות מזמן אכילת בשר, אוהב כסף שפותח את ידו כדי לתת צדקה, מי שנפגע אך בולם את פיו כדי לא לחולל מריבה - האם כל אלו אינם שוברים את מידותיהם כדי לשמוע בקול ה'?

אין השוואה בין קרבנות זעירים אלו למעשה אברהם, אך אנו בכל זאת מוותרים על רצונותינו כדי לציית למערכת החינוכית של התורה. והלא כבר אמרו חז"ל כי ויתור על רצון דומה קצת למיתה.

ואם אזכיר נושא "טעון" - אלפי משפחות חרדיות שולחות את צאצאיהן לחינוך החרדי, למרות שהוא אינו מעניק להם שום הכשרה מקצועית לעתיד, מתוך האמונה שזה מה שה' ציווה (אפשר לדון בזה בפני עצמו, וזה כבר נזכר באשכולות רבים - אך הם עושים זאת כדי לקיים מצוות תלמוד תורה).

כפי שאדם צריך להיזהר לא להתגאות במה שאין בו, כך הוא צריך להיזהר שלא להתעלם מהסגולות שיש לו!

גם את, אילו היית צריכה לעמוד בנסיון גדול, מן הסתם היית מגלה כוחות מופלאים שאינך יודעת שיש בתוכך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

אשרי המלמד זכות על המוני בית ישראל!

אך אנו לעצמנו, כל אחד לעצמו, לחשוד ש"אנו בכל זאת מוותרים על רצונותינו כדי לציית למערכת החינוכית של התורה" היינו הקרבה על מזבח ההרגל והכובד החברתי!

מיימוני,
הרשה לי לצרף תמיהתי לתמיהתו של וטו, זה מה שהקב"ה מבקש מאיתנו???



רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות .
ליסטות ס"ד? אלא, כאילו מלמדו ליסטות
(בבלי, קידושין, כט, ע"א)

מסופר על אחד מאדמורי חב"ד שפנה לאביו ממרר בבכי "גם אני רוצה שהקב"ה יתגלה אלי"!!
ענה לו אביו אילו הייתה עושה את מעשי אברהם , ברית בגיל כה מבוגר עקדה וכו' וכו' גם לך היה מגיע שיתגלה,

ואני אענה בתרייהו, אילו הקב"ה יתגלה אליך ויבקש שתעקוד את בינך האם לא תעשה את זה??

מזבח ההרגל והכובד החברתי הם הקרבן הכי גדול שלנו. ואנו עומדים בו בגבורה.

למה הקרבות קטנות ? הדת היא מעמסה לא קלה.

יהודי מאמין נדרש לוויתורים רבים מאוד בכל תחום, רק אם נזכיר את שולחנו (דיני כשרות), עבודתו (שבת) ומיטתו (דיני אישות). בכל המקרים האלה הדת מחנכת אותנו ללכת בניגוד לצרכינו או אפילו לרצונותינו.

אברהם אבינו היה ירא שמיים אמיתי, ובהיותו אבינו הביו-מיתולוגי יש לו השפעה מכרעת אולי יותר מכל אדם אחר (פרט למשה?) על התרבות המערבית.

אבל עולמו הוא לא עולמנו, וכיום אדם מאמין נדרש לוויתורים על הרבה דברים שכלל לא חלמו בתקופת האבות. בגלל זה אדם מאמין נקרא גיבור: "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו".

שליח

אל המבקש במאה העשרים ואחד להקריב את בנו אליו "סתם ככה" מעיד על עצמו שאינו אלוהי ישראל!

זה אולי אלוהי הקניבלים

רציו,
אולי, אבל בעצם למה?

שחרית

כי תפיסת האל של אברהם החלוץ בתחילת הציויליזציה היתה ראויה לשבח בכך ששמה קץ לפוליתאיזם ויצרה את המונותאיזם של אליל ראשי. מאליל כזה אפשר עוד לצפות דרישה של הקרבת בן. אבל תפיסת האל של ימינו יודעת כבר שהמסר הראשוני של האל הוא בתבונת האדם. לכן כל מסר לא נבון על כורחו נובע מאיזה ג'ם תקשורתי.

נכון שלהיות דתי זו מעמסה לא קלה, נכון שאנחנו מקריבים הקרבות כאלה ואחרות ביומיום שלנו. אבל הטענה שלי היא אחרת-
רעיון העקדה, לפחות כפי שהוא נתפס בעייני, הינו סמל לבחירת האדם ברצון האל בלי לשאול שאלות, קשה ככל שיהיה- אברהם לא נתפס לתרוצים ולא מנסה לעקוף את הדרישה, הציווי שנצטווה. הוא אפילו לא שאל - קם ועשה.
האם באמת מקומנו שם. בלקום ולעשות בלי לשאול שאלות, בלי למצוא תרוצים ופתחי מילוט.
האם עצם היותי דתיה חושבת, לומדת, מקשה, מבקרת, ולא תמיד מקבלת תפיסות בתוך היהדות, מספיק כדי לגשת ליום דין עם הזכרת זכות העקידה.
???

שתי שאלות למחשבה:

א. האם זה שאנו מגדלים את בנינו בתוך המערכת ואין לנו אפשרות, או כמעט שום אפשרות, לבקר ולתקן את השגיאות שמונחלות בתוכה - האם אין זה קרבן?

ב. יש כאלו שמקריבים לקרבן את הבנתם השכלית או השכלתנית. האם זה קרבן שבאמת נתבע מאיתנו? האם מקבלים על כך שכר - או עונש (ודי בעונש של אבדן ההבנה!).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו