מוקדש למוישל'ה
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק מתוך "משך חוכמה" על הפסוק: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" פסוק זה הוא מן הדברים שנאמרו ליוצאי התיבה, במקום בו מתחילה האנושות במחזור חדש:
"לא רחוק הוא לומר הא שפטרה התורה נשים מפרייה ורבייה, וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסווגה ההיתר, כמו שאמרו פרק כל הבשר, ומשום זה לא מצאנו מיצווה להתענות רק יום אחד בשנה (ביום כיפור), וקודם ( הצום) הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל ברייה לבד ממשה רבנו, לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו. ויותר מזה במלחמה בעת הניצחון לגודל החום והרחבת הלב, ידע אל-דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו (של הלוחם) באישה יפת-תואר, והתירה התורה 'יפת תואר' אשת-איש, וכמאמרם 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע' , וכבר האריך בזה מחבר אחד, ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה, שפטרו מייבום מי שמתו בניו אחר-כן, משום "דרכיה דרכי–נועם", ואם כן נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, ומשום זה אמרו מיתה שכיחה, עיין תוספות כתובות פ"ג, דיבור המתחיל ' מיתה שכיחה', לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אישה. וכן מותרת לשתות כוס-עיקרין (למניעת הריון), וכעובדה דיהודית דביתהו דר' חנינא סוף 'הבא על יבמתו', רק לקיום המין עשה בטבעה, שתשוקתה להוליד עזה משל האיש. ומצאנו לרחל שאמרה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק 'הבא על יבמתו', דאין נשים מצוות על פרייה ורבייה מהכא "אני אל שדי פרה ורבה" ולא קאמר פרו ורבו, היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה לה צער לידה, היתה מיצוות שניהם בפרייה ורבייה ואמר להם "פרו ורבו", אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה, והיה רוב פעמים מסתכנת עד כי אמרו 'אשה נשבעת שלא תזדקק', לכן בנח אף דכתיב "ויאמר להם פרו ורבו", הלא כתיב קודם "ויברך את נח ואת בניו", אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מיצווה ד"פרו ורבו", וביעקב קאמר "פרה ורבה" וזה נכון : ובמהרש"א סנהדרין נ"ח הניח זה ב'יש לישב' וכיון לזה ודוק. עוד יתכן לומר משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה ובנקבה עוד יותר, כמו שאמרו 'טב למיתב טן דו' (= טוב לשבת בשניים), ודי במה שהיא מוכרחת בטבע, ועל כן דעיקר המיצווה היא כמו דתנן ב'יבמות', לא יבטל אדם מפרייה ורבייה אלא אם כן יש לו בנים, דאם נשא אישה ולא ילדה, מחויב ליקח אישה שיש לה בנים, ומדרך התורה מבלי לגדור הטבע, וכיוצא בו אמרו "דרכיה דרכי נועם" כמו שכתבנו. ולכן לגזור על האישה כי תינשא לאיש ולא יוליד, תצא מאהוב נפשה ותיקח איש אחר, זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב, ורק האיש שיכול לישא עוד אחרת, עליו הטילה התורה מיצווה, וזה המשך המאמרים שאמר ר' אליעזר ברבי שמעון סוף פרק ' הבא על יבמתו' ודוק'.
תוקן על ידי - איקה - 29/10/2003 20:35:02
 |
|
|