החרם של שפינוזה - יחס הולם?

פרשת שלח (בהעלותך בחו"ל)

בין פסוקיה של פרשיית ציצית החותמת את פרשתנו, מופיעה אזהרה מפורסמת לבני ישראל:

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.[1]

בספר המצוות, מנסח הרמב"ם את עניינה של מצווה זו:

והמצוה המ"ז, היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה, אבל (אלא) נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו - והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.. 'ולא תתורו אחרי לבבכם' - זו מינות.. 'ואחרי עיניכם' - זו זנות.. רוצה באמרו 'זו זנות' - המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות, והתעסק המחשבה בהן תמיד.[2]

כלומר, ציווי זה כולל הן אזהרה מפני שוטטות מחשבתית שסופה הפנמה של דעות אסורות, הן אזהרה מפני תאוותנות ויצריות.

בהלכות עבודה זרה, מפתח הרמב"ם ומרחיב את האיסור:

ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה. צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה.. ובענין הזה נאמר: 'ופן תדרוש לאלהיהם לאמר, איכה יעבדו' - שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, אע"פ שאין אתה עובדה. שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין, שנאמר: 'ואעשה כן גם אני'[3].

..ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו... ועל ענין זה הזהירה תורה, ונאמר בה: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים', כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: 'אחרי לבבכם' - זו מינות, 'ואחרי עיניכם' - זו זנות..[4]

הרמב"ם אם כן, קובע באופן נחרץ כי אסור לו לאדם לעיין ולהרהר בדברים, אשר עלולים להביא אותו לידי עבודה זרה או כפירה בעיקרי התורה.

כל כך מפתיע אפוא, לקרוא את הדברים הבאים שכתב הרמב"ם לחכמי ישראל בצרפת:

..וגם קראתי בעניני עבודה זרה כולה, כמדומה לי שלא נשאר חיבור בעולם בעניין זה בלשון ערבי, שהעתיקו אותו משאר לשונות, עד שקראתי אותו והבנתי עניניו וירדתי לסוף דעתו. ומאותן הדברים נתברר לי טעם כל המצוות שיעלה על לב אדם שאינן דברים שיש להם טעם, אלא גזירת הכתוב..[5]

לא רק שהרמב"ם איננו נמנע מקריאה ב'ספרים אסורים', אלא הוא עובר ביסודיות ובעמקנות על כל כתבי הע"ז שהיו בזמנו! - כמדומה לי שלא נשאר חיבור בעולם בעניין זה בלשון ערבי.. עד שקראתי אותו והבנתי עניניו וירדתי לסוף דעתו..

גם במורה נבוכים, מתאר הרמב"ם דברים דומים:

..משמעותן של מצוות רבות התבררה לי וטעמיהן נודעו לי, רק משעמדתי על שיטות ה'צאביה' (כת עובדי אלילים), דעותיהם, מעשׂיהם ופולחניהם, כמו שתשמע כאשר אבהיר את טעמיהן של אותן המצוות שחושבים שאין להן טעם. אציין לך את הספרים אשר מהם יתברר לך כל מה שאני יודע משיטות הצאביה ודעותיהם, כדי שתדע בוודאות שמה שאומַר על טעמיהן של מצוות אלה נכון הוא... הכרת אותן דעות ואותם מעשׂים היא שער גדול מאוד אל הבנת טעמי המצוות..[6]

אמנם, בשני הקטעים מדגיש הרמב"ם שספרים אלה היו לו לעזר בהבנת טעמי המצוות, אך עדיין אין בכך כדי להקהות את חריפותה של הסתירה.

דומה שניתן למצוא פתרון לסתירה מרתקת זו, בפירושו של הרמב"ם למשנה מפורסמת ממסכת אבות.

לקראת סיום הפרק השני, מובאים דבריו של התנא ר' אלעזר בן ערך:

רבי אלעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

וכך הרמב"ם מפרש משנה זו:

אמר: למד דברים שתשיב בהם על האפיקורוסים מן האומות, ותתווכח עמהם ותענה להם אם יקשו לך.. ואמר, ועם היותך לומד דעות האומות כדי שתדע איך תשיב עליהם, היזהר שלא ידבק בדעתך דבר מזה, ודע כי אשר תעבוד לפניו ידע צפונותיך, והוא אומרו: 'ודע לפני מי אתה עמל'.[7]

כלומר, הרמב"ם מבין את ההוראה של ר' אלעזר - 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס', כהוראה להתעמק בכתבי האומות - 'ועם היותך לומד דעות האומות..'; את המשך דבריו של התנא - 'ודע לפני מי אתה עמל', הרמב"ם מפרש כאזהרה לאדם מפני הפנמה לא מבוקרת של אותן הדעות אשר הוא בא עמן במגע.

כפי שראינו למעלה, הרמב"ם איננו רואה בהתעמקות בכתבי האומות מכשיר לצרכים אפולוגטיים גרידא ('כדי שתדע איך תשיב עליהם'), אלא גם חובה עיונית כשלעצמה, אשר יכולה להעמיק את עולמו הרוחני והדתי של האדם - הכרת אותן דעות ואותם מעשׂים היא שער גדול מאוד אל הבנת טעמי המצוות.. . הרמב"ם, הוא זה שטבע את המשפט רב העוצמה: 'שמע האמת ממי שאמרה'[8], דהיינו, אין זה חשוב מהו מקורה האנושי או התרבותי של האמת, תמיד קבל אותה בזרועות פתוחות.

למי אפוא פסק הרמב"ם את דבריו במשנה תורה, האוסרים לימוד כזה מכל וכל? כנראה שהדברים נאמרו למי שאיננו מקיים כראוי את חלקה הראשון של המשנה – 'הוי שקוד ללמוד תורה..'. אדם שיכולותיו העיוניות והתורניות חזקות דיים כדי לברור כראוי את הפסולת שיש באותן דעות 'חיצוניות', צריך להתעמק באותם הדברים.

ניתן לראות זאת גם מאופן ניסוחו של הרמב"ם את אותן הלכות ע"ז, אשר בשונה מאזורים אחרים במשנה תורה, רבתה בהן ההדגשה של טעם האיסור. כאילו אומר הרמב"ם, שהלכות אלו מיועדות רק לאלה שטעמן רלוונטי לגביהם:   

'..שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין', '..אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה', '..מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו' '..לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה'.

הרמב"ם אפוא, רואה באיסור 'ולא תתרו' איסור המיועד לאנשים אשר הפתיחות המחשבתית עלולה להזיק להם, מכיוון שלא הכינו עצמם אליה כראוי. משנתו של רבי אלעזר לעומת זאת, היא הלכה המיועדת באופן עקרוני למי שעמל כדי להרחיב את כתפיו העיוניות, ובכך להיות מסוגל להתמודדות מעין זו.

הרמב"ם מכל מקום, ודאי היה ראוי לכך..

לתגובות, הערות והארות אענה בשמחה

בעז לוי [email protected]