רכלנים עלובים ובזויים כפוסקי הלכות

במס' מקומות מצינו כי "קול" - היינו שמועות, עשויות לקבוע הלכות.
כך למשל נפסק להלכה בשו"ע אבן העזר ס' י"א, לגבי קול שיצא על אשה שנחשדה וכך למשל בשו"ע או"ח נ"ג לגבי קביעת זהותו של בעל תפילה.

אין צורך להכנס לצורך דיון זה לשאלת עוצמת השמועות, "קלא דלא פסיק" וכו'.

השאלה היא עקרונית. איך ניתן לפסוק הלכה על סמך קשקושים של רכלני השוק שלשון הרע ומציצנות הם לחם חוקם ?

הלכות אלו יוצרות מצב, לפיו ההלכה הינה תלויית סוג האוכלוסיה.
במקום שמצויים יהודים יראי שמים שספרו של החפץ חיים נר לרגליהם, השמועה לא תתפשט ויוכלו המעוולים לחגוג ואילו דווקא במקום בו מצויים רכלנים מהדיוטא התחתונה ביותר, דווקא שם הרכילות - קובעת ההלכות - תעצור את התופעות הפסולות.
דווקא שם הוא המקום הטוב יותר לכאורה, בו ממוצה הדין!

היתכן ?

האזרח!
במקום שכולם מקפידים על החפץ חיים (ומשנ"ב...), לא רק רכילות לא תהיה, גם נושא לרכילות לא יהיה.

אוי לשכן ואוי לשכנו

חן חן, מורי ורבותי על הדיון הפורה.

אנסח קצת אחרת: לו היה רואה כל אחד ממכם החלטה של בית משפט או בית דין אשר אחד מנימוקיה הוא כדלהלן:

"מאחר ואומרים באיצקוביץ כי הנתבעת היא "תכשיט" ואכמ"ל, אנו פוסקים בזאת כי היא אסורה לבעלה"

זה נראה לכם העסק הזה ?

אנו יודעים כי ע"פ שניים עדים יקום דבר כאשר אותם עדים עוברים סדרה של חקירות ובדיקות (שקשה למצוא להם תקדים בשיטות משפט אחרות).
והנה פה משנים הלכה על פי תופעה נטולת פרמטרים מדוייקים שיכולה להיוולד באמצעות בני בליעל.

אם ארצה "לחסל" מישהו, עלי לדאוג לכמה שמועות ועשיתי את מלאכתי.

כולנו יודעים כמה רכילות רוחשת במשפטי גירושין קשים ומה רב החלק הבדיוני ברכילות הזו.

ולכן מיימוני, מנסיוני, זה לא ממש נכון שאין עשן בלי אש כדברי אותו ת"ח (מי הוא?) כי יש עשן בלי אש. בארה"ב אנשים ישבו על כסא חשמלי כאשר גילו לאחר מכן כי היה רק עשן.

אקדמאי, אתה צודק, כמובן שהקצנתי את שאלתי וה"קול" קובע את המציאות ולא את ההלכה.
זו בדיוק השאלה. מדוע ניתן לקבוע מציאות על בסיס שמועות, שיכולות להיווצר ע"י בעלי אינטרסים ?
אני יכול להבין את השימוש ב"פוק חזי" שמפנה לעם, אבל פה מדובר בחריצת גורלות.

מוישה, בכוונה לא שאלתי את השאלה בלומדעס.. כי אם הייתי שואל בלומדעס .. היו עונים לי בלומדעס ..
הנידון פה היא בשום אופן לא בשאלת עדויותיהם של עוברי עבירה.

ויש פה גם את השאלה הטכנית. איך בודקים קול? אם דיין אחד שמע ורעהו לא ?
האם חובה על הדיינים לברר מה המצב אצל רכלני השוק, בטרם הוצאת פס"ד ?
האם מותר לדיינים בכלל לשמוע מהרחוב "קולות" על העניין המצוי על המדוכה? (במשפט האזרחי תופעה דומה לזו מכונה "סוביודיצה")

חברים,

דיון מאלף. יישר כח על העלאתו. אני מסכים למגמה הרווחת באשכול, ואוסיף מעט באותו כיוון.

א) מקור חשוב נוסף (ותמהני שנעלם מעיני תלמידי החכמים שבפורום, וחיכה לדל וקטון אשר כמוני): "מלקין על לא טובה השמועה" (קידושין פא ע"א). ובכן, לא רק סנקציות "אזרחיות" אלא גם סנקציה פלילית.

ב) אכן, הפרשנות המעוותת לצו הקטגורי של קאנט, שמלווה אותנו מגיל 4 בערך, היא שבכל שאלה עלינו לשאול: "מה היה קורה אם כולם היו נוהגים ככה?" - (פרשני קאנט כבר עמדו על "בעיית האוניברסליזציה" שבתורת המוסר שלו, ולא אאריך). לכל המורים וההורים השואלים כך יש להשיב: "ומה יקרה לחברה שבה כולם נגרים? - האם לכן אסור לי להיות נגר??". הנחת המוצא צריכה להיות שלא כולם נוהגים "ככה", והוא הדין לעניין דידן.

ג) כבר עמדו חכמים על כך ש"עבירה [היא] צורך תשובה", ואילולא נעשתה בנו עוולה לא היה היכי תמצי לקיום הלאו של לא תיקום ולא תיטור, וכו'. בקיצור, עשיית העבירות היא לעתים תנאי לקיום המצוות, וכן בעניין דנן.

ד) ברור שההלכה מספיק חכמה כדי לשים סייג לכללים פרוצים מעין אלה. ברור, למשל, שאם תגיע לפני בי"ד "שמועה" מעין זו הם יבדקו טוב טוב מניין היא באה וכיצד היא נותרה. ואם יטען הנתבע כי השמועה הופצה נגדו ע"י התובע בכוונה תחילה - ודאי שישקלו זאת. הרי כך דרכה של תורה בכל מקום, ואין צורך להאריך. וממילא מתייתרות מקצת השאלות דלעיל (אא"כ הן ברמה התיאורטית הצרופה).

ה) ובשולי העניין: איסורי לשה"ר שייכים בעיקרם לתחום המוסר ולא לתחום ההלכה. כך הוא היה במשך 2000 שנה, עד שבא הח"ח ועשה כאן מה שניתן לכנות בשם "הלכיזציה של המוסר". למאי נפק"מ? הלא בין כך ובין כך מדובר באיסורים דאורייתא? התשובה: תחום המוסר מנוסח בצורה של ערכים כלליים, וכל אחד משיג כפום שיעורא דיליה; תחום ההלכה מנוסח בצורת כללי פעולה. ממילא עניין לשה"ר אינו נמדד בפעולות, ולא שייך בהם "עבריינות" ממש. ובזה אני מרחיב את דבריו הקצרים והמאלפים של מוישה גרויס כי עבירה זו "הותרה להם" כביכול.
(דברים אלה הם חלק מתזה רחבה יותר על הח"ח, שאני עמל עליה בימים אלה, ושקלתי לפתוח עליה אשכול מיוחד, אלא שאני חושש ליהנות מהגיגי רוחם של משתתפי הפורום לצורך עבודתי האקדמית, ובפרט לשיטת שחרית וסיעתה, ועל כן אסתפק בהערה זו).

שאו ברכה,




אידך גיסא

לכולם

האזרח העלה שאלה טובה מאד . הרעיון שהמערכת המשפטית תידרש לשמועות עמומות , בלי הגדרה פורמלית של עדות חוקית שניתן לבדוק אותה , בכדי לקבוע פסיקה , נראית מנוגדת לתפיסותינו הבסיסיות אודות צדק וחוקיות . בעינינו יש חשיבות רבה לרעיון של חזקת חפות ולעיקרון של פורמליות ולריסון העצמי של השופטים לפני שהם הולכים להרשיע אדם . התבססות על שמועות בהחלט מנוגדת לרעיונות הללו .

אפשר לענות בשני דרכים

א.התפיסות שלנו אודות מושגי החוקיות נובעות מכך שאימצנו את דרך המחשבה של העולם המערבי . להלכה יש תפיסות אחרות אודות צדק ולא ניתן להקשות על עקרונותיה מכח עקרונות הבאים מתפיסות עולם אחרות . זו תהיה מן הסתם הדרך החביבה על אידך גיסא .

ב. עכשיו לתשובה שמן הסתם תהיה חביבה יותר על אקדמאי . אומנם כתוב שמתבססים על קולות לכל מיני עניינים אבל בפועל כבר מזמן לא מקיימים את זה . מתי היה הפעם האחרונה שאסרו אשה על בעלה מכח שמועה ?

בשולי דברי קדשו של מציץ אוסיף, כי דיני הראיות המודרניים נוטים לעבור מתקפות למשקל. דוגמא: לא קובעים קטגוריות של "פסולי עדות" אלא מרשים לכל עד להעיד ומשאירים את שיקול הדעת בידי השופט, אם העד נראה מהימן או לא. ביסודו של דבר, גישת ההלכה הפוכה מכך, אך כלום אין בהענקת מעמד לשמועות משום התקרבות אל הגישה המודרנית דווקא (בהנחה שאין מקבלים את השמועות כראייה חלוטה, אלא בודקים אחריהן)?

אידך גיסא

שני דברים :
א. אני חושב שאתם מפריזים ביכולתה של שמועה להיות מופצת , בלי שיהיה אפשר לגלות את מקורותיה .
ולמיטב ידיעתי ברור שקול מצריך בדיקה , אם מדובר בגורמים שקרים , נראה לי שלא הכי קשה "לעלות" על זה ...
ב. בנוגע לשאלת הקשר בין המציאות בשטח להלכה , אני חושב שצריך להזכיר את מושג החזקה , חז"ל נותנים הגדרות , שלא בהכרח נכונות או צודקות במאה אחוז, אבל היות והמצב לא תמיד הכי ברור עלינו להשתמש בהם , כדי שנוכל לדון , מצד אחד מובן שצריך להתייחס אל כל אלו בערבון מוגבל ,
מאידך אני חושב שאם רואים את זה במשולב עם כלל מערכת החוקים , אפשר לראות את החכמה הגלומה בדבר . ( זה חלק ממערך שלם שנותן להלכה ולבית הדין , את היכולת לעצב את החברה לכיוון שנראה בעיניה , בלי להיות יותר מדי "אקטיביסט" וחודר לחיי הפרט )
שבוע טוב.