עיון בספרו החדש של אפרים חמיאל "הדרך הממוצעת", מגלה פרט מעניין על שד"ל: בעמ' 220 הער' 245 ..."כי מלבד חריג אחד, גילוח בתער, שלוצאטו הקל בו לעצמו בלבד על פי עדותו (במכתבו לשי"ר משנת 1833, אגרות שד"ל, עמ' 246) לפי עמדת ראב"ע ובניגוד להלכה, הקפיד שד"ל על כל ההלכות של חז"ל"
הערב נזדמנתי לבית ידיד שבספרייתו נמצא "אגרות שד"ל" וכך כתוב שם:
..."ואני גם אינני מאוהביו (=של ראב"ע) כבר קבלתי פירושו (נגד ההלכה) בפסוק לא תקיפו פאת ראשכם, שאינו אלא על מת וקבלתי על עצמי למעשה אע"פ שאין אני מורה כן לאחרים כי אין לי עסק בהוראה"
איני יודע עם מה התגלחו בזמן התנאים והאמוראים. מכון צומת לא אישר עדיין את מכונות הגילוח. רבי יוחנן בטוח התגלח למשעי- כי לא היה לו זקן, הגמרא עוסקת בגילוח- אבל היא לא אומרת איך ובמה להתגלח.
נשלח ב-6/6/2012 01:05
ממללא כתב:
שאלה ללמדנים שבחבורה,
שמעתי פעם שיש שיטה בפוסקים לפיה הלאו של השחתה הוא רק בגילוח שערות שיש בהן שיעור 'כדי לכוף ראשו'. ולכן, לפי שיטה זו, אדם המתגלח יום יום, לכאורה אפילו בתער, לא עובר על הלאו מדאורייתא (וא"כ בודאי שכך במכונה למ"ד שהיא בספק איסור תורה).
שמעתי שעל שיטה זו נסמך הנודע-ביהודה ביחס לגילוח בחוה"מ, באמרו לגבי אלו שמגלחים בכל יום במשך השנה שמוטב ויגלחו בכל יום מאשר ימתינו כל ימי החג ואז יתגלחו ויעברו על חשש איסור דאורייתא, כיוון ששערות הזקן יגדלו.
מאידך, אני מכיר מנהג של בני תורה רבים להישאר כל הזמן עם זיפים ולקצר אותם אך לא לגמרי.
האם יש יסוד לדעות הללו? ואם כן, אשמח לדעת את המקורות הרלבנטיים.
בדיוק שמעתי משהו על הנושא, ותשובתי מהזכרון.
הנודע ביהודה נשאל אם גילוח בתער שערות קצרות אין בו משום השחתה. השאלה התבססה על שיטת הרמב"ם בפרה אדומה שיש לה שתי שערות קצרות שאינן אדומות אבל קצרות מאוד שאי אפשר ללקטן אפילו בזוג (פינצטה) לפי הרמב"ם השערות הקצרות האלה אינן פוסלות את הפרה, לשיטתו הן אינן שערות.
הנודע ביהודה ענה לרב השואל בשצף קצף שהדבר אסור מכל מכל ומוכיח באותות ובמופתים (עד כאן שוכנעתי לגמרי..) ואז ממשיך וכותב שהדבר יכול לגרום לפרצות גדולות... (מה שאומר שהוא לא משוכנע בטיעון הראשון)
אח"כ בשאלה אחרת הנודע ביהודה מתיר להתגלח בחול המועד. חמו שואל אותו על התשובה איך מלאו ליבו להתיר כזה דבר, שרק רבנו תם מתיר וכל שאר הראשונים אסרו והוא עונה שיש לו טעם שאינו רוצה לגלות.
החת"ם סופר כותב על אותו פסק שהוא (החת"ם סופר) יהיה הולך רכיל, כי הוא יודע מה היה טעמו הסודי של הנודע ביהודה. לפי החת"ם סופר הנודע ביהודה התיר גילוח בחול המועד כדי שהיהודים המתגלחים בסכין לא יגדלו את זקנם וכך לא יכשלו באיסורי דאורייתא ובאותו מקום מסביר החת"ם סופר שיש סיבות חזקות יותר לאסור את הגילוח בסכין גם כשמדובר בשערות קצרות מאוד.
נו באמת ? מכאן ראיה כי לדוד היה זקן? דוד היה במנוסה ובריחה מתמדת משאול, הוא לא נתן את דעתו וזמנו לגילוח זקנו. אבל, אתה יודע מה. אני מסכים כי בזמנם לרוב הגברים היה זקן, ועוד אוסיף, עד לפני 300 שנה לרוב הגברים היה זקן. כי פשוט היה קשה מאד להתגלח, אפילו התער לא היה מושחז, ולכן הגילוח היה מלווה בכאב ובהרבה זמן. הגברים בברירת מחדל גידלו זקנם, אנשים היו מתגלחים רק לפני מעמד מיוחד שבה נדרשה הופעה נקייה ומכובדת, למשל לפני מלך- כתוב אצל יוסף לפני שהוא בא לפני פרעה- ויגלח- הגמרא בנזיר אומרת שבני מלכים היו מתגלחים כל ערב שבת- ( כל ישראל בני מלכים הם) ןכן התגלחו לפני החגים הרגלים והמועדים- המשנה במועד קטן אומרת, שלא מתגלחים בחולו של מועד, שלא יתרשל ויכנס מנוול למועד. שים לב מה המשנה חושבת על אלו שלא מתגלחים.
החתם סופר אסר בעיקר גילוח שפם- שלא יעבור על- לא ילבש גבר.. ואכן כל ההונגרים מקפידים לפחות על שפם.
נשלח ב-6/8/2013 11:02
ספרן כתב:
עיון בספרו החדש של אפרים חמיאל "הדרך הממוצעת", מגלה פרט מעניין על שד"ל: בעמ' 220 הער' 245 ..."כי מלבד חריג אחד, גילוח בתער, שלוצאטו הקל בו לעצמו בלבד על פי עדותו (במכתבו לשי"ר משנת 1833, אגרות שד"ל, עמ' 246) לפי עמדת ראב"ע ובניגוד להלכה, הקפיד שד"ל על כל ההלכות של חז"ל"
הערב נזדמנתי לבית ידיד שבספרייתו נמצא "אגרות שד"ל" וכך כתוב שם:
..."ואני גם אינני מאוהביו (=של ראב"ע) כבר קבלתי פירושו (נגד ההלכה) בפסוק לא תקיפו פאת ראשכם, שאינו אלא על מת וקבלתי על עצמי למעשה אע"פ שאין אני מורה כן לאחרים כי אין לי עסק בהוראה"
ראה http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=14544 ומה שהבאתי שם וז"ל: אבל ר' בספרו החדש והמקיף של פרופ' שמואל ורגון על שד"ל עמ' 400-401 שנזקק לנושא ושם בהער' 203 מציע בשם פרופ' משה ארנד לפרש בדברי שד"ל שהכוונה על עצם גילוח זקנו, שלדעתו נאסר ע"פ פשוטו ש"מ גם שלא בתער ורק ע"ז כתב שסומך עצמו על הפי' המובא בראב"ע. יש בכך לימוד זכות, בדרך רחוקה (ורגון מביע את הסתייגותו בחתימת ההערה הארוכה)
נו באמת ? מכאן ראיה כי לדוד היה זקן? דוד היה במנוסה ובריחה מתמדת משאול, הוא לא נתן את דעתו וזמנו לגילוח זקנו. אבל, אתה יודע מה. אני מסכים כי בזמנם לרוב הגברים היה זקן, ועוד אוסיף, עד לפני 300 שנה לרוב הגברים היה זקן. כי פשוט היה קשה מאד להתגלח, אפילו התער לא היה מושחז, ולכן הגילוח היה מלווה בכאב ובהרבה זמן. הגברים בברירת מחדל גידלו זקנם, אנשים היו מתגלחים רק לפני מעמד מיוחד שבה נדרשה הופעה נקייה ומכובדת, למשל לפני מלך- כתוב אצל יוסף לפני שהוא בא לפני פרעה- ויגלח- הגמרא בנזיר אומרת שבני מלכים היו מתגלחים כל ערב שבת- ( כל ישראל בני מלכים הם) ןכן התגלחו לפני החגים הרגלים והמועדים- המשנה במועד קטן אומרת, שלא מתגלחים בחולו של מועד, שלא יתרשל ויכנס מנוול למועד. שים לב מה המשנה חושבת על אלו שלא מתגלחים.
החתם סופר אסר בעיקר גילוח שפם- שלא יעבור על- לא ילבש גבר.. ואכן כל ההונגרים מקפידים לפחות על שפם.
מנין לך שתגלחת כוללת את שיער הפנים? כך זה בלשון המקובלת אבל תגלחת משמעה הורדת שיער, ייתכן שמהראש.
ממקומות שונים נראה שזקן נתפס כגברי והעדרו הייתה בושה: שמואל בי ד וַיִּקַּח חָנוּן אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיְגַלַּח אֶת-חֲצִי זְקָנָם, וַיִּכְרֹת אֶת-מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי, עַד שְׁתוֹתֵיהֶם; וַיְשַׁלְּחֵם. ה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם, כִּי-הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ, עַד-יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם. אילו גילוח הזקן היה נפוץ, הרי שהם יכלו לגלח מיד את חציו השני, ולא היו צריכים לחכות. נראה שזקן היה כה נפוץ עד שהעדרו היה סממן של אבל (הפוך מבימינו, אך מאותן הסיבות), למשל בירמיהו מא ד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע. ה וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְ-הוָה. וכן שם פרק מח : כִּי כָל-רֹאשׁ קָרְחָה, וְכָל-זָקָן גְּרֻעָה; עַל כָּל-יָדַיִם גְּדֻדֹת, וְעַל-מָתְנַיִם שָׂק. כך גם משתמע מהציווי המקראי ויקרא כא א וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא. ד לֹא יִטַּמָּא, בַּעַל בְּעַמָּיו--לְהֵחַלּוֹ. ה לֹא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ; וּבִבְשָׂרָם--לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת. לפי הקונטקסט, הכוונה להתנהגויות אבל (mourning) על מת, וגם חז"ל כך הבינו לגבי הקרחה, אך לגבי הזקן והשריטה ערבבו בין הציווי לכהנים לא להפגין התנהגויות אבל על מת לבין הציווי הכללי לא לנהוג במנהג ספציפי (קרחה במיקום ספציפי בראש) שהיה אולי 'חוקות הגויים', ופירשו את האיסור הכללי בדומה לזה של הכהנים, לא להפגין התנהגות אבל נפוצה (ציטוט מרש"י במקום ((ה) לא יקרחה קרחה - על מת. והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (דברים יד א) בין עיניכם. יכול לא יהא חייב על כל הראש?תלמוד לומר: בראשם, וילמדוישראל מהכוהנים בגזרה שווה. נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה. מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע. כל מקום שיקרח בראש. ומה להלן על מת, אף כאן על מת.) לעומת זאת את חציו השני של הפסוק השתמשו בגזירה שווה דומה כדי לפרש את האיסור לכהנים כמו הציווי הכללי, שנצרך להפוך מאיסור כוללני על גילוח זקן כהתנהגות אבל על מת לאיסור באופן כללי על גילוח באופן מסוים של חלקים ספציפיים של הזקן (ופאת זקנם לא יגלחו - לפי שנאמר בישראל (ויקרא יט כז) ולא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גילוח ויש בו השחתה, וזהו תער: ובבשרם לא ישרטו שרטת - לפי שנאמר בישראל (ויקרא שם כח) ושרט לנפש לא תתנו. יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר: לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה. שתיבה זו יתירה היא לדרוש,שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת)
מתי שהוא התחיל באירופה מנהג לגלח זקן (אולי מהכמרים?) (שמעתי שבתחילת הדרך גבר מגולח נתפס כנשי...) וחלחל עמוק עד שהפך לנורמה.
ולא אוכל להמנע מלציין ש, בהנתן שכל עניינים אלו נועדו להבדיל את בני ישראל משאר העולם, כך שיהודי לא יוכל להתערבב במסיבה של עובדי אלים אחרים (בדומה לאיסורים דומים כמו יין/פת עכו"ם, שנועדו למנוע מהיהודי להתחבר לאדם לא מהקומונה) אז היצמדות ל'רוח ההלכה' האהובה עליכם כל כך אומרת שכיום יש לאסור גילוח זקן בכל דרך שהיא כדי להיבדל מהמערב החילוני / נוצרי. אבל אין לי ספק שכשנוח, פתאום אפשר להצמד לאיסורים כפי שהם, הכל סבבה, רק לא בתער, ואפשר לאכול בחד פעמי, ולהקל מפני דרכי שלום... וכך רוח ההלכה היא פונקציה מהסוג הבא: אם הרציונל שמאחוריה נוח לנו - אפשר להצמד אליו ולהתעלם מהאיסורים הפרקטיים. הרי מה שחשוב זו התוצאה, ואנחנו שומרים על הלכה במובן שאנחנו מקיימים את הרציונל שמאחוריה (המשל העמוק ופורץ הדרך של האדמור ממיכיסייד) אם הרציונל שמאחוריה לא נוח לנו - אפשר להצמד לאיסורים הפרקטיים, למצוא דרך לעקוף אותם ולעשות את אותו הדבר שהאיסורים הפרקטיים נועדו למנוע. כאן אנחנו שומרים על ההלכה במובן שאנחנו מקפידים על הסעיפים בחוק, למרות שאיננו מנסים להגיע לאותה המטרה. בשלב הבא, יבוא איזה אדמור ממיכיסייד ויסביר באיזה הפוך על הפוך שרוח ההלכה כוללת גם לשנות את הרציונל אם הוא לא מרגיש לנו נכון (וכך חזרנו לערך הפונקציה בחלק הראשון של התחום, כך שאפשר לשנות אותה) מה שהופך את ה'תורה' לטבולה ראסה של ממש, עם אפס אינפורמציה, חסרת תועלת להחריד כמו בריאות אחרות של י-הוה, נגיד, הוגים דתיים.
