פאסט נישט,
אני חושב שיש פה שתי תופעות שונות, שקיימות בד"כ בחברות שונות:
א. החמר ככל יכולתך - עיקרון שרווח בחוגי הישיבות הליטאיות (בעיקר ב'בני ברקיות' שבהן, מבחינה רעיונית ולאו דווקא גאוגרפית). לפי גישה זו ראוי לבן תורה להחמיר ככל יכלתו בכל דבר ועניין. יש מייחסים את האתוס הזה לחזו"א (ע' למשל במאמרו של פרופ' פרידמן על שיעורי החזו"א בספר 'מסע לעמק ההלכה').
חלק ניכר מתוצרי השיטה הזו הוא בני תורה, אברכים וכו' שאכן שומרים על כל קלה בחומרתה. מאידך, מטבע הדברים, יש כאלו ש'נופלים' למקומות קצת אחרים (ויוצאים 'החוצה') והם בד"כ נשארים רק עם חלק מהחומרעס, ולאו דווקא ה'חשובות' שבהן (ותופעה כזו אני מזהה אצל הרבה 'חרדים מודרניים').
ב. בלבול במשמעות המצווה - וזו תופעה שקיימת יותר ציבור הדתי והמסורתי. המדובר בראיית המצוות וההלכות כיוצרות כוחות המשפיעים על האדם ולא כהוראות חינוכיות. למשל, אכילת בשר לא כשר כגורמת נזק פיזי או מנטאלי מסויים ולא כמצוות ה'/עידון תאוות האכילה וכיו"ב. התוצר של גישה כזו הוא לעיתים הגזמה פראית במצוות שקל לייחס להן השפעה מעין מאגית שכזו (איסורי אכילה) ומאידך רפיון במצוות שמהותן תיקון האדם (למשל 'ולא תתורו').
 |
|
|