חוזרים לאנטישמיות הישנה והטובה

הנחמה של אחד העם

מאת אמנון רובינשטיין


איך קורה, ששנאת היהודים - השנאה העתיקה וארוכת ימים ביותר - נותרת כשהיתה?


בימים שבהם כתבתי את המאמרים על האנטישמיות חשתי כמי שצריך לחצות נהר של סחי: עלילות הדם המתחדשות בעיתוני מצרים, סעודיה וסוריה; "הפרוטוקולים של זקני ציון" הקמים לתחייה שוב ושוב; סצינת הסיום של הסדרה "פרש בלי סוס" בטלוויזיה המצרית, הקוראת לרצח יהודים (למעט תינוקות); כתבים אנטישמיים עתיקים החוזרים במסווה של אנטי-ציונות; כתבות היסטריות ומטורפות נגד ישראל: העיתון "אל-מונדו" הספרדי, המספר, תחת הכותרת "ישראל נגד הפלשתינאים - שלוש שנות חומות של בושה", על ערבי שחיילים ישראלים חרטו על ידיו מגן דוד; "אל-פאיס" הספרדי הכותב על ילדה ערבייה ש"מתה מפחד" בגלל צה"ל ועל "אקטיוויסט", כלשונו, ערבי שהרג תינוקת יהודייה נטולת שם ליד חברון; עיתונים שמתעלמים כליל מהטרור הפלשתיני ומהסיבה לבניית הגדר; תערוכה באתונה המיוחדת למתאבדות הרוצחות הפלשתינאיות ומציגה חגורת נפץ עשויה ממקרמה.

תוך כדי העיסוק ברפש הזה שאלתי את עצמי: איך זה קורה? איך קורה, ששנאת היהודים - השנאה העתיקה וארוכת ימים ביותר - נותרת כשהיתה? איך זה, שיש דמיון גדול כל כך בין הדברים שאמר הקיסר הרומי יוליאנוס על היהודים לפני 2,000 שנה ("עם אכזר ומתנשא") לבין דברים שאמר עלינו דה גול לפני 40 שנה ותיאודורקיס לפני ארבעה שבועות? האם יש בנו, כפי שאומר א.ב. יהושע, משהו שמטריף את דעתם של אחרים?

והרי הציונות קמה כדי לחסל את כל זה - גם להעניק ליהודים מקלט בטוח בציון וגם לאפשר להם לחיות בכבוד בתפוצותיהם.

והנה, ההיפך הגמור מתרחש, ואנו נאלצים לשוב ולהיאחז בנחמה ששאב אחד העם בסוף המאה ה-19 מעלילות הדם, שסבר, שבמופרכותן הן מפיגות את החשד שמא יש ממש בטענות נגד היהודים. כאשר קראתי את ההתקפות משולחות הרסן של "לה סואר" הבלגי על החברה הישראלית התנחמתי באחד העם, אך לא יכולתי להתנחם בכך שהציונות הצליחה לשים קץ לשנאה הזאת.

נכון, מדיניות אחרת בשטחים היתה מקטינה את העוינות, אך מי פתי ויאמין כי היא היתה עוקרת אותה משורש?

נחמה אחת בכל זאת מצאתי. לפני כשנה, כאשר גברו ההתקפות על יהודים ואתרים יהודיים בבריטניה, כאשר התעמולה השקרית בדבר טבח בג'נין גרמה לכמה עיתונים בריטיים לצאת בהתקפות מופרכות על ישראל, יצאה משלחת של מכובדים יהודים, ובראשם מבכירי השופטים הבריטים-היהודים, ונפגשה עם ראש הממשלה, טוני בלייר, במטרה לשדלו לסייע בבלימת התפשטות הגל האנטי-יהודי. זאת היתה משלחת במיטב המסורת של הקהילה היהודית הגלותית מימי טרום האמנציפציה. ממשלחות כאלה, לפחות, אנו פטורים בישראל.

אכן, הציונות ביקשה למלט את היהודים מהרעות הגדולות שבאו עליהם בתפוצותיהם. בכך, ביצירת עולם "ללא רעות", לא הצליחה. אך לפחות בשביל היהודים בישראל היא הצליחה ליצור חיים "ללא טובות".

נכון, ישראל זקוקה לגיבוי בינלאומי, ובלי תמיכת המערב צפויה לה סכנה קיומית מוחשית, אך למרות כל זאת, ולמרות הסכנה היום יומית לחיינו, איננו נזקקים לחסדי זרים ואיננו חיים תחת החשש המתמיד ממה שיאמרו עלינומאחורי גבנו ומהדרך שבה יגיב המלצר/הזבן/עורך העיתון/הנשיא, אם התנהגותנו לא תישא חן בעיניו.

הטענות על אכזריות והתנשאות המאפיינות את היהודים הן הבל ושקר, אך נכון הוא שאנו עם עיקש. עם כל הפגמים שבהם לוקה ממשלתנו - והם רבים וקשים מנשוא - עם כל המחלוקות הפנימיות ולמרות גל השנאה המוסלמי-הפשיסטי-השמאלני, נמשיך לדבוק ברעיון המדינה היהודית, עם כל הרעות של אחרים, אך גם בלי הטובות שלהם.


(הארץ, 11.12.2003)



לדעתי המאמר הוא "פיכחון לצד עיוורון".
יש כאן בהחלט ממד של התפכחות מרה ובלתי נעימה, אלא שזו הביאה לאחיזה בקש. וכי איננו צריכים את טובותיהם של בוש, האיחוד האירופי, האו"ם? על מה הוא מדבר?

אשר

יש מקום עיון בדבריך.

א. חלק גדול מהשנאה ליהודים מקורה בהטפה נוצרית, שראשיתה בראשית הנצרות.
לפיכך, יש לבדוק: האם יש שנאה ליהודים גם בארצות שאינן נוצריות (וגם לא מוסלמיות)? איך מתייחסים ליהודים בהודו ובאלסקה, ובגיניאה החדשה (אם יש שם יהודים)? ואם בכל זאת נתבונן באיסלם, כמדומה שהיחס של המוסלמים ליהודים היה שפיר, במשך רוב שנות ההיסטוריה.

ב. שנאת זרים היא תכונה אינטואיטיבית לעמים שלא נפגשו עם העולם הגדול. לפיכך, כל עוד היהודי הוא זר, הוא יעורר יחס כזה. אך זה נכון לגבי כל זר, וגם לגבי זרים בארץ היהודים.

מדבריך ניתן לזהות נימה של מאבק ברמה המטפיזית בין היהודים לגויים. יש לדבר זה מקורות, כמובן, אבל בה במידה יש לזכור שיש גם גישות אחרות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.



דומני שהאגדה על כך שהיחס ליהודים בארצות האסלאם היה שפיר מאשר בארצות הנוצריות, נובע ממיתוסים ומאגדות.

אך מדוע אתאמץ להוכיח זאת בעצמי, הנה מה היה לסופר היהודי-צרפתי-אלג'ירי, אלבר ממי, לומר בנדון, בשנת 1975:

מיהו ערבי-יהודי? מאת אלבר ממי:
http://www.jimena-justice.org/faq/memmi.htm

אולי היה עדיף להיות תחת שלטון מוסלמי מאשר תחת שלטון נוצרי, אבל גם באיסלאם כל הד'ימים חייבים במס חסות ובשורה של תקנות משפילות, כגון לא לרכב על סוס, לא לשאת נשק, במקרים מסוימים לענוד טלאי, לספוג עלבונות של מוסלמים ועוד ועוד.
ככל שהאיסלאם הפונדמליסטי מתגבר, כך גוברת הדרישה להחזיר את היהודים למנעמדם ע"פ חוקי האיסלאם וזה מה שקרה באיראן.

מואדיב ואריק

לאחר שראיתי את דבריכם, חוזרני בי ממה שכתבתי על האיסלם.

אכן מה שכתבתי נבע מהתרשמות כללית, מסיפורי עם, וגם מתולדות חיי הרמב"ם. שהרי הרמב"ם, כידוע, נס מפני קבוצה של מוסלמים קנאים שהשתלטו על צפון אפריקה והכריחו את היהודים להמיר. ולעומת זה, במצרים, היחס היה אחר.

ושמא יש הבדל בין ימי הבינים לעת החדשה גם בארצות האיסלם?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.

מימוני:

עצם המונח "ימי הביניים" הוא אירופי לחלוטין. הרי באותן שנים, האימפריה האסלאמית הגיעה לשיא תפארתה עם הח'ליפות העבאסית בבגדאד.

ככלל, ניתן לומר שככל שהשלטון היה יציב יותר, כך היחס ליהודים היה עדיף. באלג'זירה העבאסית (בבל) המשיכו לפרוח חיי היהודים, באנדלוסיה עד כיבושיהם של המואחדון, במצרים (לא בתקופה הפאטמית ברובה)...

בדיוק כמו בתולדות אירופה: היהודים גורשו מאנגליה, מספרד ומפורטוגל, אך נתקבלו בפולין, שגשגו בהולנד אך סבלו בשאר ארצות השפלה, הושפלו בצרפת אך פרחו בגרמניה...

הרי אפילו פרידריך ברברוסה האיום, אימתן של ערי איטליה העצמאיות, לא התייחס ליהודים כאל אויבי המלך.

מענין לענין:

אחי השתתף בקורס בן שלושה שבועות באוניבסיטה אנגלית. בסיום הקורס, היה על כל משתתף להרצות במשך כמה דקות על נושא לפי בחירתו. אחי בחר בהסטוריה של הקהילה היהודית באותה העיר.
בסיום ההרצאה שאלו הסטודנטים האחרים שאלות.
הצרפתי שאל: האם נכון שכל היהודים מרגישים אחים, והאם אחי מתארח בקהילה היהודית.
זהו הלך הרוח אצל האירופים - אם אתה יהודי, איפה שתגיע אתה מסודר.
אבל השאלה המענינת ביותר היתה של סטודנט מקוריאה. אחרי רבע שעה של הרצאה ושו"ת, הוא הצביע ושאל: מה זה יהודי?



אוי לשכן ואוי לשכנו

מיימוני,
חבל לערבב בפורום נכבד זה פוליטיקה, אך נדמה לי שמיתוס על החיים הטובים בצל האיסלאם מנופח היום מסיבות פוליטיות.