| נשלח ב-10/12/2007 13:08 |
 |
| |
ניסוח שלי לשיחה ותכתובת שקיימתי על הסיפור. הניתוח הספרותי והסיכומים אינם שלי:
הענין אינו "לגבור על הרגש בעזרת השכל". וכי למה צריך זה לגבור על זה? כמו שאמר מיימוני, "אנו מכילים גם את זה וגם את זה", ויש להוסיף - ואיננו יכולים, לא בלי זה ולא בלי זה.
מה שהשכל נותן, הוא את האפשרות לבדוק את הרגש, ואת השפעתו.
הרגש הנתון - בסיפור, הרי זה העצב - משפיע על פעולתנו. בעזרת השכל, אנחנו יכולים לבדוק האם המינון של הרגש, ההשפעה שלו, הכיוון שאליו הוא מוליך אותנו, ואפילו עצם קיומו, מסתדרים עם שאר המרכיבים של הרצון שלנו. שהרי איננו יכולים לכוון את כל חיינו לפי רגש אחד. גם אם מדובר ברגש אמיתי ועז, עלינו להתחשב גם במרכיבים אחרים בהוויה שלנו. כמובן, אחרי שוידאנו שאין מדובר ברגש חולף.
המתח הזה ניתן להמחשה בפסוקי שיר השירים [פרק ח', פס' 6 ו-7]. מצד אחד, מדגיש המשורר את העוצמה של רגש האהבה: "כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה:" אם זו העוצמה, מי יכול נגדה? אף אחד, שהרי אפילו "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ"! ובכל זאת, הלחץ החברתי - הוא לבדו - מהווה שיקול נגד. "אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".
כאן יש שיקול רגשי - אהבה עזה. נשמעת שם טענה, שאין מה לעשות, שום דבר לא יוכל לעמוד נגד הרגש הזה. ואז מגיע הגורם האחר, הלחץ החברתי, ונראה שהוא המכריע בסצנה הנתונה שם.
אם זה המכריע, הרי שמדובר בסוג של שיקול רגשי [מעמד בקהילה], המכריע את הרגש האחר של האהבה, בלי מעורבות "שכלית" כלל.
ומה היה אומר השכל? השכל היה מצטרף להסתייגות שאי-אפשר להכריע אהבה כל כך עזה? או שהיה טוען ההיפך, שעל השיקול החברתי לגבור? השכל גם היה מסתמא משלב שיקולי תועלת - התועלת בשמירת קשר האהבה הזה, מול התועלת בשמירה על המעמד החברתי.
שיר השירים מסתיים בלי לספר לנו מה היה בגורל הרעיה והדוד. הקורא נשאר עם תחושותיו לעצמו, ויכול לדמיין לעצמו את סיום הסיפור.
בסיפור שלנו לעיל, מובלט הסיום. הגיבור מבליט את נצחון השכל. מה שאיננו יודעים [וגם הגיבור לא], מה גרם לרגש העז של העצב. לכן, איננו יודעים גם אם הפיתרון הזה, נכון בכלל. יתכן, שמדובר שם במשבר רגשי, שהיה צריך לפתור אותו במישור הרגשי, ולא "להכריח" את הגיבור להתעלם ממנו בתואנות שכליות, שאינן ממין המשבר. האמירה של החכם היא נכונה בתחילתה - יש לבודד שיקולים לא רלוונטיים [רקע דתי שאינו מתאים למספר], ולנסות להתמודד עם הבעיה של העצב. רק שחסרה הדרך שהביאה למסקנה, שהכל יפתר באמצעות השכל והמחשבה. אולי האמירה המאוחרת של החכם, על העמידה בנסיון, מלמדת שאכן היתה זו דרך טובה. אולם איננו יכולים לבחון את שיקוליו של החכם שהביאוהו למסקנה, שכאן המקום לשיקול 'שכל מול רגש'.
להדגיש, שהגיבור בסופו של הסיפור "שמח". האם הוא שמח כי עמד בנסיון? הם הוא שמח שאינו עצב עוד? איננו יודעים. אולם הדגש הוא, שבעוד הבעיה היתה שהוא עצב, הסיפור מסתיים בכך שהוא שמח. כך שלפחות מהבחינה החיצונית, הבעיה באה על פתרונה.
הערה שלי לשאלה באישי:
נשאלתי באישי יותר מפעם אחת, האם יש המשכיות בסיפורים שלי, היינו האם שייך העצב כאן לדמעות ב"כל הדמעות".
ליד הסיפור יש תאריך - חנוכה שלפני ארבע שנים. רק הקפצתי כעת. אז אין קשר...
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2007 19:05 |
|
| |
השכן
איך ללא עצב היית כותב את היצירה המופלאה "כל הדמעות"?
אינני שולט בכתבי ר' נחמן מברסלב, אבל ע"פ מה ששמעתי והתרשמתי מציטוטיו הוא היה שרוי תקופות ארוכות בעצב, והעצבות השפיעה רבות על יצירותיו.
במגילת שיר השירים בולטת חדוות נעורים והרבה געגועי אהבה, והנה חסר בספר תכלית ברורה פרט לשירה.
לעומת זאת, קהלת נכתב מתוך תהיה ותחושת חוסר תכלית, ללא מוטיב השמחה. קהלת מעביר תחושות של אדם השרוי בעצב ומרירות, ומתוך תחושה זו הוא מעודד לאחוז בשמחה ומגיע לפסגת הבנת תכלית האדם בעולם.
וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים--כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ--מִן-הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ד,ג וְטוֹב, מִשְּׁנֵיהֶם--אֵת אֲשֶׁר- עֲדֶן, לֹא הָיָה: אֲשֶׁר לֹא-רָאָה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם--מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד
מתוך העצב קורא קהלת לאחוז בשמחה:
זֶה רָע, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ--כִּי-מִקְרֶה אֶחָד, לַכֹּל; וְגַם לֵב בְּנֵי-הָאָדָם מָלֵא-רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם, בְּחַיֵּיהֶם,
וְאַחֲרָיו, אֶל-הַמֵּתִים. ט,ד כִּי-מִי אֲשֶׁר יבחר (יְחֻבַּר), אֶל כָּל-הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן: כִּי-לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב, מִן-הָאַרְיֵה הַמֵּת.
ט,ה כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר--כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. ט,ו גַּם
אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ט,ז לֵךְ
אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹ-הִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. ט,ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ
לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט,ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ט,י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא
יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ--עֲשֵׂה: כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה. {ס}
בעולם האומנות יש יצירות גדולות שבולט בהם מוטיב העצב, ומהמפורסמים יצירותיו של פיקאסו.
להלן מתוך ויקפידיה
"
- התקופה הכחולה (1901-1904): סגנון ציוריו של פיקאסו השתנה בעקבות התאבדותו של חברו הטוב, אשר מותו השפיע עליו מאוד. את ציוריו באותה תקופה הוא צבע בכחול אשר העיד על בדידות ועצבות שלו כמו הדמויות שבציוריו. ציורו המפורסם מאותה התקופה "מנגן בגיטרה הזקן" משנת 1903.
- התקופה הוורודה (1905-1907): התקופה הכחולה של פיקאסו פינתה את מקומה לטובת אהבה חדשה בחייו, פרננדה אוליבר, דוגמנית מודל צעירה. פיקאסו התאהב במושא פיסוליו וביטא רגשותיו העזים אליה בציוריו האמנותיים. הוא החל לצייר ציורים יותר שמחים ועליזים שהתבטאו בצבעוניות כתומה וורודה בעיקר. הוא צייר בעיקר נושאי קרקס. ברם תקופה זו לא נמשכה זמן רב כי פיקאסו מצא דרך אחרת לבטא את עצמו בצורה יותר מרגשת, מעניינת ומקורית.
יש כאן הנחה הברורה כי עצב הוא רע ורע (החסרון בעצב ידוע) , אבל אין ניתוח של ההשפעות הכלליות המגיעות מתחושת העצב .מחד, עצב עלול לגרום לאדם דכאונות ומפחי נפש קשים, אשר נזקם רב על כל תועלת העולה על הדעת. לעומת זאת, העצב הוא עת אשר האדם מתבשל בתוך תוכו ומעיו הומים עליו, ובתקופה זו יכול להתחולל בנפשו שינויים ומהפכות מרחיקי לכת.
אין לי ניתוח וידע על סך הנזקים המגיעים מהעצב, לעומת תועלת העצב לתקופה העוקבת. לכן הייתי שמח באם היו מנתחים את כלל השפעות העצב ולא רק את הדרכים המועילות לצאת מהעצב אשר לעצמן הן מאוד חשובות.
_________________
תוקן על ידי חיים9999 ב- 16/12/2007 19:10:37
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2007 19:18 |
|
| |
חיים
סרן קירגקור כותב- ציטוט חופשי חופשי- מה זה משורר?
משורר זה אדם היודע להעלות את כאבו בכיו ועצבותו בצורה יפה של שירה.
והמבקר אומר- יפה מאד אתה בוכה, ממש תענוג לשמוע.
שיר השירים מלאה ברגשות תסכול והחמצה, להבנתי כמובן.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2008 09:37 |
|
| |
חנוכה הספרותי, הוא חג של נצחון האור על החושך. נצחון מוחלט, שבעקבותיו מגורש החושך.
גם העצב הוא חושך, אותו יכול כל אדם לגרש באמצעות השמחה, האור.
גם במלחמה הזו, ניתן הניצחון ביד המעטים מול הרבים, שהרי מעט מן האור יכול לגרש הרבה מן החושך.
צריך רק להאמין שאפשר...
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2008 10:01 |
|
| |
הלבן
האם זכור לך סופו של חבר משותף שהצליחו להוציאו מדכאונו ע"י לימוד חסידות ?
הוא צנח ללא מצנח ממגדל שלום!
תוקן על ידי נישטאיך ב- 22/12/2008 9:58:23
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2008 18:34 |
|
| |
סיפורים משמחי לב יכולים לעזור:
story is told about Rabbi Yehonatan Aybeshitz.
When he was a little boy, he was punished for his mischief behavior and the teacher told him that he would escape the punishment only after calculating the total number of candles lit throughout the Chanukah holiday.
The teacher thought it would really take a long time for Yehonatan to make the calculation.
But little Yehonatan came immediately back with a brilliant answer:
(Before you read the answer – try to calculate it on your own)Hint: When calculating, please take into account the candle of "Shamash" which is also lit every day…
Little Yehonatan said:
The Bible tells us exactly: Psalms Chapter 124, 7
It says: נַפְשֵׁנוּ-- כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה, מִפַּח יוֹקְשִׁים :
הַפַּח נִשְׁבָּר, וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ .
Our soul is escaped as a bird out of the snare of the fowlers;
the snare is broken, and we are escaped.
What Yehonatan meant is this:
In Hebrew the word פח has several meanings:
- snare
- jar (of oil)
It has the numerical value of 88.
When it's broken (as in the above verse) into two halves then we get a half of 88 = 44. This is indeed the total number of the candles lit during Chanukah.
And little Yehonatan escaped the punishment.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2008 21:58 |
|
| |
על כל זה - למה עצבות בחנוכה?
בחנוכה מדליקים את האור למטה מעשרה טפחים דוקא, אשר מעולם לא ירדה שכינה למטה כ"כ. היית צריך להגיע אל המצב השפל כדי להאיר גם אותה בכח האמונה. (עכשיו יכול "הלבן" להמשיך...)
|
|
|
|
|
