המדיה היא המסר!

.


רוח, הרשה לי רגע לחזור למה שהתכוננתי אליו, שכן הדיון אודות עין תחת עין יסיטנו הצידה, וכבר כשלתי בכך גם אני.

מה עשה הלל הזקן בעניין הפרוזבול? והרי כאן עקר ציווי מפורש מהתורה. לא פלפול, לא פרשנות, לא תורה שבע"פ, ציווי מפורש שאין מחלוקת עליו! קם הלל ועקר את שמיטת הכספים כפי שנצטוו עליה בני ישראל!


ואולם לכך כוונתי כשהזכרתי את "לא בשמים היא".

התורה ניתנה לנו כפי שהיא, ומובנית בתוכה סמכות חכמים לשנות, לחדש ולפסוק הלכות. כבר עמד וקרא על כך מול שמיא, וכבר ענתה לו בת הקול.


יחודה של התורה הוא בכך שהיא כוללת בתוכה כבר את המנגנון לתיקון מתמשך של מצבים בלתי אפשריים, וזהו שעשה הלל הזקן. התורה הזהירה במפורש בפני העובדה כי כאשר תקרב שנת השמיטה ימנעו האנשים מלהלוות לאחיהם, אך למרות ההזהרה, כך קרה. והעניים, מי יתמכם כשאין הלוואה מידי אלו שידם משגת?

הצורך החברתי היה גדול, ושוועת הנדכאים עלתה למעלה. קם הלל, ובסמכותו שהוקנתה לו מדאוריתא, תיקן את מנגנון הפרוזבול, מנגנון משפטי המהווה למעשה "חוק עוקף" לכוונה המקורית של התורה.

לטעמי, לא כנגד התורה יצא הלל, אלא כדי מצב בו נעשתה חריגה מכוונת התורה. במעשהו עשה הלל כפי שהוא מצווה, ולא כנגד הציווי המקראי - למרות שכך נראה למראית עין.

מואדיב,
אנא הטעימנו דבר - היכן הגבולות לשיטתך?

.


שחרית
מחילתך וסליחתך, אך לא אוכל לענות לשאלתך האחרונה, גם כי היא קשה לי מאד לכתיבה קוהרנטית, וגם משום שאאלץ להפסיק לעבוד לשבוע לפחות, רק כדי לחשוב בעניין.

רוח,

כנראה שלא הסברתי מספיק את הרעיון היפה, אנסה שוב, הצדק האלוקי עובד בשיטת מידה כנגד מידה: ומאין לך שלא נפגע חלק ממשי בגוף, כגון, יד, עין רגל וכו' , אין לצדק האנושי את הסמכות לפגוע "בגוף" הזכות הזו שמורה לאל בלבד!

ואני אנסה להמחיש לך את הדברים מסיפור של הרב שך על הפגיעה הגופנית שלקה בה.


סיפור עיוורונו של הרב שך כפי שסופר על ידיו:


"משפטי ה' במידה כנגד מידה. וכל אדם, בבוא עליו איזה צרה, יכול להתבונן ולמצוא בה הנהגת מידה כנגד מידה. הנה אני לקיתי בעיני, עד שקשה לי לעיין בספר, והרי עיון זה הוא כל חיי! חשבתי לעצמי, מדוע יסרני ה' דוקא בזה, ומצאתי שאכן לקיתי במידה כנגד מידה. כי בימי חרפי היתה דחקות נוראה בעירי, וחילקו בבית המדרש נרות במשורה ללמוד לאורם בלילות. הכל היו מכלים את נרם והולכים לביתם,אבל אני רציתי להמשיך ולעסוק בתורה! והאמת, שאילו הייתי מבקש ומתחנן לפני השמש, היה נעתר לבקשתי ונותן לי נר נוסף. אבל עדין נפש הייתי, ובטבעי לא יכולתי לבקש חסד. זכורני, שמשהשגתי ארוחה אחת ליום לא ביקשתי לאכול 'ימים' כשאר בני הישיבה.כי אם ניצלתי ממיתת רעב דיי! וכשנקרעו מכנסי ובלו בברכיים, הציע חברי שאבקש מאחד מבעלי הבתים זוג מכנסיים, ואם יהיה לו יעניק ברצון. והשבתי לו שמעדיף אני ללכת לבוש קרעים ובלואי סחבות, ולא לבקש דבר מן הבריות. אף כאן, משכלה הנר לומד הייתי בעל פה ומשנן תלמודי, ולעיתים למדתי לאור הלבנה, ובלבד שלא אזדקק למתנת בשר ודם.
ועתה רואה אני, שלא נהגתי כשורה. רואה אני שהיה הקפדה מן השמים, לאמור : הלא עבור ארוחה אחת ביום, כדי שלא לגווע ברעב, קיבלת מתנת בשר ודם. רק מארוחה שניה ואילך משכת ידך, שאינה אלא הרווחה בעלמא. ומשנמנעת לבקש נר נוסף, הראית בעצמך שאין תוספת הלימוד בגדר תוספת חיים שאי אפשר בלעדיה, אלא בגדר הרווחה גרידא. ועל כך נענשתי באיבוד מאור עיני, במידה כנגד מידה"

יהודי מרחוק

ויצירת בית מקדש במרכזו של העם שם את כוונת התורה -יראת שמים- במרכז ההתעניינות של המדיה!

אני משער שבזמן שהבית היה קיים, נוצר מצב בו היה זה נושא החדשות "מה עשו במקדש?" "מי הקריב?" "מה הקריבו?" וכו'. כל זה הגביר את המודעות ליראת שמים בצורה השוה לכל נפש בעם בדומה מאד להשפעת המדיה על דעת הציבור.

. מואדיב,

עד שהגעתי, כבר מצאתי בדבריך את היסוד לתשובת שאלתך אלי למעלה.

כשם שניתן לזהות את הערך העצמי של התורה, כך ניתן [עכ"פ להלל] לזהות כוונתה וכשם שניתן לזהות את כוונת התורה, כך ניתן לזהות שכוונתה היא רצון השם ומהו רצון השם מעבר לנכתב בתורה [כפי שהובא כבר בשם ארח"צ פכ"ז שלכך מגיע הלומד לשמה].

גם אם זו דרגת יחידים בלבד וכד', אפשרות זו כבר תומכת עיקרון שהתורה "מסר".


רו"ד ורוני



תוקן על ידי - ווטו1 - 25/12/2003 17:43:43

שחרית,
שאלת הגבולות היא בעלת שני פנים: מצד בעלי ההלכה הקובעים גבולות, ומצד קהילת מקיימי ההלכה הבוחרים לציית לגבולות, להפר אותם, או לחשוב שהם הוצבו רחוק מדי ולא להתקרב אליהם כלל. כל אחת משתי קבוצות אלה אינה הומוגנית בפני עצמה (במיוחד השניה, אך גם הראשונה) ובה דעות וגישות שונות; אך בסופו של דבר הגבול מצוי בתודעתו הפנימית של כל חבר בקבוצות, בנאמנותו להתמדת קיומה של ההלכה כגורם מחייב ואף תובעני מצד אחד - ובהכרתו בהשלכות של המציאות המשתנה מצד שני.