|
|
| נשלח ב-6/1/2004 02:11 |
 |
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2004 20:56 |
|
| |
Reading your comments about race relations in Israel reminded me of the same type of debates going on here in the United States. The only difference is that the debate in Israel seems to be mainly stuck in the 70s and 80s mode that pervaded the U.S. intellectual circles. Back then (and to some extent still today) people seemed to be tripping over one another on any minor mention of something that could be construed as racially insensitive. Even the most benign comment, with the best intention, was grasped upon as being insensitive. Things began to change here a bit, but it seems that in Israel racial angst still rules the day. That two people in this cluster, who both profess to be racially sensitive and liberal-minded, can exchange accusations and apologies on this subject shows not a lack of racial sensitivity, but of intellectual honesty.
Let me elaborate a bit. In the United States, with its dark history of black slavery, it was the standard intellectual fare throughout the past several decades to accuse the majority culture in everything that went wrong in the minority culture, from crime to unemployment to illegitimacy, and a host of other ills. The government went overboard to enact laws to pacify the injustice that was accorded to the black community, from enforcing affirmative action in college campuses and mandated quotas for government hiring of minorities. The government also opened its financial spigots, pumping billions of dollars into programs intended to give its minority citizens a heads-on in life. Major studies were also undertaken that confirmed the sole culpability of the white race in everything that was bad in the black community. Pointing out, for instance, the disproportionate high crime rate among blacks was considered taboo, or was always confirmed as being the result of the inequality accorded to the minority community by the racist majority.
In the past several years things began to change somewhat. People, both in the white community and in the black community, began to realize that placing the blame only on the majority would do little to help advance the minority community. All the quotas and affirmative action enacted by the government, and all the politically correct terminology invented by decades of soul-searching would do little to raise the self-confidence of the black community. It is up to the black (and other minority) communities to do their own soul-searching a bit. Affirmative action, once considered a sacred cow, was beginning to get challenged in courts across the nation. Studies dealing with ingrained cultural norms in the minority community began to point out internal issues that need to be addressed. For example, the New York Times, one of the major liberal papers in the U.S. has no problem now reporting about issues that the black community is grappling with (though they still handle it with silk gloves). Not long ago I read that many blacks shy away from studies because they don't want to be labeled ''white'' by their peers, and that eating ''normal'' food, or wearing formal clothing is a big no-no amongst minority youngsters, lest they be labeled ''white.''
Many blacks now believe, and advocate openly, that regardless of the roots of the minority community's problems, the solution for these problems lie not in government intervention or political correctness, but in coming to terms with their own cultural impediments. The same can be said about other minority communities, be it Sephardim, Russians, or Ethiopians. While the majority culture may carry a certain, or even a large, amount of culpability in their problems, the solution does not rest in trying to confirm or rebuke statistical data on crime and professional tenure in the minority community. Trying to win points on who is a greater liberal and who has the interests of the minority more at heart serves little to advance the cause of the repressed minority.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2004 20:57 |
|
| |
Take the case of European Jewry. Even after gaining emancipation, Jews were still viewed as an inferior race (if I am not mistaken, the Nazi ideology developed in a long-emancipated Europe). Open and hidden discrimination against Jews throughout Europe (and yes, the United States as well) was the standard practice of the day. Jews were not admitted in numbers to colleges and universities. They were not even allowed in many hotels and parks. Yet still, in the past century, European Jews excelled in all fields, from physics to medicine to music. They did this because they had it in themselves to succeed against all odds. They didn't succeed because the majority community they were living in tried desperately to better their lot.
I always take my own grandparents for an example. They survived the Holocaust with nothing at all. They had no family, no country, and no money. They came to the United States, and by their sheer fingernails struggled to build a family, a community, and financial security. While I heard many stories from their experiences in the Nazi camps, I cannot remember ever hearing them placing their own shortcomings on the shoulders of their Nazi oppressors or on the discriminating European Gentile community that they originated from.
I don't think that Sephardim or immigrants in Israel have a worse lot than European Jews had had since Emancipation, or of that what Holocaust survivors had upon arriving in America. There is of course still a lot to be done to improve race relations both in the U.S. and Israel, but it is time for the minority to share in that quest.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2004 03:23 |
|
| |
מדוע שנא ביאליק את השמש
יפה עשה שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, אשר הזים במחקר לדוגמה את העלילה כאילו ח"נ ביאליק שנא את יהודי המזרח. אני עצמי יכול להעיד, שבשנותי כמנהל בית ביאליק, לא עבר חודש בלי שניגש אלי אחד ממבקרי המוזיאון וביקש לברר את הסיבה לשנאתו של המשורר.
ניסיתי כמיטב יכולתי להפיס את דעתם של השואלים ולהעמיד את הדברים על דיוקם. עד אותו יום קיץ שבו הופיעה צעירה, ששאלה אם נכון הדבר שביאליק שנא את השמש. מתברר שאותה נערה, ילידת הארץ ממוצא מזרחי, שעברה את כל מסלול החינוך הממלכתי, צעדה צעד מכריע בהפיכת רכילות מרושעת (שאולי ניתן להפריך בעזרת עובדות) למיתוס דמוני: ביאליק כבר אינו שונא ספרדים, הוא שונא את המזרח כולו. אין זו גזענות, כי מושא השנאה איבד את ממדיו האנושיים והפך סמלי, ומה מסמל את המזרח יותר מן השמש? זה עולמה המיתולוגי של עלילת הדם הנוצרית: היהודים לא רק רצחו את בן האלוהים, הם ממשיכים בפשעיהם, אם בהרעלת בארות ואם ברציחת תינוקות לשם אפיית המצות. האמת העובדתית, אין לה מקום בעולם המיתי. היא חסרת תוקף כי המיתוס שייך לספירה אחרת.
לכן איני אופטימי בנוגע להצלחת מאמרו של אבנרי לשינוי מהותי ביחס הספרדים לביאליק. הלא רוב העובדות במאמר היו ידועות מכבר, כולל זהותו של סמיאטיצקי, כפי שכתב אביגדור המאירי בספרו על ביאליק. אבל ראוי לנתח את עדותו של המאירי ולעקוב אחר הדרך שעברה אותה אימרה.
שלב א: שינוי מהותי של הנאמר והפיכתו להנגדה מוחלטת. סמיאטיצקי אמר: "איך אפשר לשנוא את הערבים, הרי הם דומים לספרדים!" (פרענקים במקור). פירוש סביר: איך אפשר לשנוא את הערבים כאשר הם דומים לספרדים, והלא הספרדים אחינו הם. ומהו ההגד המשופץ שהתקבל לאורך הדורות? "אני שונא את הערבים על שהם דומים לספרדים". כך הפך לו מסר של אהדה כלפי הערבים למסר של שנאה כלפי יהודי ספרד.
שלב ב: שינוי האימרה אינו מספיק, כי מי הוא סמיאטיצקי? נחוצה דמות מרכזית שעליה תולבש ההשמצה הנוראה, כדי שהיא תזעזע ותדרוש תגובה הולמת. ומי מרכזי מביאליק, המדבר לא רק עברית במבטא האשכנזי הקלוקל, אלא אף מרבה לשוחח עם מקורביו יידיש?
כאמור, העובדות היו ידועות מכבר, ולמרות זאת נמנעו אלפי משפחות להחרים את שטר 10 הלירות שנשא את דיוקן המשורר, למשל. העובדות לא תעזורנה, כי הבעיה טמונה במקום אחר לחלוטין. השאלה שיש לשאול היא על איזה צורך ענה מיתוס השנאה המדומה של ביאליק? מה התרומה שתרמה במשך דורות לשבט הספרדי, שהוא נאחז בעלילה בכל מאודו? עד שלא נברר לאשורן שאלות אלה, לדאבון הלב, תמשיך העלילה לבעבע במסתורי הקולקטיב הפסיכולוגי של עדה שלמה בישראל.
יונתן דובוסרסקי
(הארץ 1/9/04)
תוקן על ידי - מקשן - 16/01/2004 3:27:17
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2004 03:31 |
|
| |
פרענק מניסיון אישי
בעקבות מאמרו של שמואל אבנרי על ביאליק וה"פרענקים", רציתי לספר כי בימי מלחמת העולם, ואני כבן 17, נסעתי עם אבי לחופשה במצרים. עליתי על אחת הפרמידות, סיירתי בקהיר, וביקרתי באוניברסיטת אל-אזהר.
עמדתי, לבוש בגדי חאקי שהיו נהוגים אז בין ילידי הארץ, והתבוננתי בספר קוראן פתוח מוצג לראווה. כתלמיד תיכון בבית ספר של השומר הצעיר במשמר העמק, כבר ידעתי לקרוא ערבית. ובעודי מתבונן בקוראן, קראתי לעצמי בקול את מלות הפתיחה של פרשת הפתיחה ("סוראת אל פתחה"): "התהילה לאלוהים; ריבון העולמים; הרחמן והרחום; אדון יום הדין".
בעודי קורא (בשפת המקור, כמובן), התגודדו סביבי כמה מבקרים קהירים, הצביעו עלי, ואחד מהם אמר בתמיהה: "הפראנג'י הזה קורא ערבית". לא הבנתי מה רוצים ממני. ביררתי את הדבר ואלו התוצאות: פראנג'י - או בלשוננו פרענק - הוא הכינוי שהמצרים כינו בו את המהגרים האירופאים (רבים מהם צרפתים) שהתיישבו בערי מצרים.
הערבים שראו אותי ושמעו אותי קורא בערבית, ידעו שאינני ערבי אלא אירופאי, כלומר פרענק. אני, בן להורים שהיגרו לארץ-ישראל המנדטורית מן הממלכה האוסטרו-הונגרית, שגרמנית היתה שפת אמם, הוא הפרענק המקורי, ולא היהודים הספרדים.
אפרים ריינר
(הארץ 1/9/04)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2004 06:27 |
|
| |
פראנק הפרענק
בעקבות מאמרו של שמואל אבנרי על ביאליק ומכתבו של אפרים ריינר כי ה"פרענק" המקורי הוא היהודי האשכנזי ("תרבות וספרות", 9.1): בספרו של הפרופ' בלבן, "לתולדות התנועה הפראנקית" (דביר, 1935), מצטט המחבר את דבריו של ר' יעקב עמדין על משיח השקר יעקב פרנק ועדתו: "המודחים הנתעבים ונאלחים אנשי כת שקוץ ש"צ שר"י (שבתי צבי שם רשעים ירקב)... הפרענק הידוע שעשה השערוריה בפאדוליע".
כינוי הגנאי "פרענק" הופנה איפוא נגד מנהיגה של עדה יהודית אשכנזית, שהתנצרה וזיעזעה את העולם היהודי-אירופי. וזה כנראה המקור לכינוי "פרענק", ככינוי נגד יריבים ומתנגדים.
בני נחשון
(הארץ 2 בפברואר)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2004 01:50 |
|
| |
ביאליק וילדינו
רצוני להצטרף למגיבים על כתבתו של שמואל אבנרי ("תרבות וספרות", 2.1). אהבתי לביאליק האדם והיוצר מלווה אותי משחר ילדותי ועד עצם היום הזה. ספגתי אותה מאמי, שחוותה בנעוריה בתל-אביב הקטנה את מפגשי "עונג שבת" שנערכו בבית העם ביוזמתו של המשורר, וכן במוסדות החינוך שלמדתי בהם בחיפה של שנות השלושים, בימים שתופעת ניפוץ המיתוסים עדיין לא היתה באופנה.
בשנותי בקיבוץ סעד, כאם וכמטפלת בעבר וכמורה למוסיקה בהווה, אני ממשיכה להעביר את אהבתי זו לילדי ולחניכי. לבני הבכור קראתי צפריר - בהשראת השיר "צפרירים" שלמדתי, בהנאה רבה ולא בכפייה, בתיכון. ואני יכולה להעיד על תלמידי הצעירים, שלמרות הגירויים המגוונים המוצעים להם כיום - הם פתוחים ליהנות מ"שירים ופזמונות" ולהזדהות עם תכניו, והם מקשיבים בשקיקה לסיפור חייו של ביאליק.
לפני כמה שנים פניתי למוסיקאית מוכשרת, העוסקת בין השאר בארגון השתלמויות למורות למוסיקה ולגננות, וביקשתי ממנה להפעיל את כישוריה בתחומי ביאליק. נדחיתי על הסף בטענה שביאליק "שנא את עדות המזרח", ומספר לא מבוטל מקהל היעד שלה (מורות, גננות ותלמידים) נמנה עמם. יישר כוח לשמואל אבנרי, ומי ייתן ויהיה הד לדבריו מעבר לקוראי עיתונכם.
כרמלה קום
(הארץ 3 בפברואר 2004)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2004 01:52 |
|
| |
ביאליק בברגן בלזן
בסידור התפילה שהיה בביתנו בהולנד נכלל במדור "זמירות שבת" גם שירו של ביאליק "שבת המלכה". אבי יוסף פינקהוף הי"ד, שהיה מלחין בשעות הפנאי, הלחין את השיר, וכל בני המשפחה נהגו לזמר אותו בערב שבת, לקראת הדלקת הנרות.
בדרכו למחנה ברגן בלזן ארז אבי בתרמילו גם את ספרו של ביאליק "שירים ופזמונות לילדים". כאנטיתיזה למציאות הקשה שהיינו נתונים בה, בחר להלחין עוד שני שירים שמסמלים חופש, שמחה ויפי הטבע. השירים הם: "סחרחרת" ו"הפרח לפרפר". בספר "רקדנית בלי רגליים", שכתבה אחותו-דודתי קלרה אשר-פינקהוף (שניצלה כמונו, שתי בנותיו, בדרך נס), מוקדש פרק לאחיה יוסף, ובו הוא מתואר בעידוד ילדים יתומים. לימים הגיעו אלינו בדרך לא דרך דפי התווים המקוריים, שהעתק מהם מצוי ב"יד ושם". מפגש נוסף עם שיר של ביאליק הזדמן לנו בעת שחיכינו בהולנד לעלייה. שם נהגו לדקלם את שירו "ברכת המזון" לאחר כל ארוחה.
לאה גולן
(הארץ 3 בפברואר
2004
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2004 12:35 |
|
| |
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1002917
מסכנים החרדים הספרדים. מה לא עשו כדי להשתלב בחברה החרדית האשכנזית? עד כמה התבטלו בפניהם כדי להתמזג? על מה לא ויתרו כדי שייחשבו בעיניהם כבני אנוש שווי ערך? הם שיננו סיפורי מופת על "גדוילים" מההווי החרדי האשכנזי של מזרח אירופה. הם התפללו בהברה אשכנזית כי לא ידעו להתפלל בדרך אחרת. העולם המושגי שלהם ינק מתוך העולם היידישאי ועולם הדימויים שלהם נלקח רובו ככולו מהלקסיקון האשכנזי.
אבל כל זה לא עזר להם. גם אחרי עשרות שנים של התבטלות כמעט טוטלית, נותרו החרדים הספרדים פגומים ולא שלמים בעיניהם של פטרוניהם החרדים האשכנזים. יעקב לופו מגולל טרגדיה ישראלית של ימינו, על צעירים ספרדים שיצאה נפשם להתקרב לדרגתם של הצעירים האשכנזים כדי להידמות להם. לבסוף גילו שהם לא רצויים, לא שווים ולא נחשבים. זהו הגרעין שממנו צמחה התודעה הספרדית-חרדית שהולידה את ש"ס. תחושה צורבת של דחייה ורגש עמוק של שוליות נמהלו יחדיו כדי ליצור את אחת התופעות הפוליטיות המרתקות ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה.
לופו מתעכב על גורמי הדחייה. הוא מתאר את ההשפלה שהיתה מנת חלקם של התלמידים הספרדים בישיבות הליטאיות. הספרדים זכו לכינוי "פרענקים", שנחשב למגונה בעולם המושגים החרדי. נאמר להם השכם והערב שהם נחותים לעומת חבריהם האשכנזים בלימוד התורה. חכמי התורה הספרדים זכו לזלזול ולגלוג ופסיקותיהם ההלכתיות עוררו לעג. כל אימת שהוזכר הרב עובדיה יוסף בנשימה אחת עם הרב ש"ך, הועמדו התלמידים הספרדים על חומרת ההשוואה.
לספרדים הוקצו פחות מקומות בישיבות יוקרתיות. תקציביהן של ישיבות ספרדיות היו נמוכים לאין שיעור מאלה של הישיבות האשכנזיות. עוני מול שפע. לופו עורך השוואה בין שתי המסגרות. הספרדים קופחו בכל הרמות - בייצוג הפוליטי, בהוראה, בניהול ובייצוג במוסדות תיכוניים, וגם בהעדרם המוחלט של עיתונאים ספרדים בעיתונות הדתית והחרדית.
חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות שלמדו במסגרות חרדיות. הן הופרדו מחברותיהן האשכנזיות כדי שלא יתערבבו אלו באלו. הרבנים תירצו את ההפרדה בכישרון ובהישגים, אך הכל ידעו שהעדה קבעה את ההוויה. התלמידות הטובות הופנו למסלול עיוני והפחות טובות למסלול מקצועי. בפועל, האשכנזיות הופנו למסלול המכובד, הספרדיות למסלול הנחות, כביכול. אחרי שקמה זעקה בעולם התורה, הסבירו מנהלי הסמינרים שאם יפתחו את שעריהם לתלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים, רחמנא לצלן, לא ירשמו את בנותיהם ויביאו לסגירת המוסד.
העלבון הצורב ביותר קשור לרומנטיקה נוסח החרדים. זהו אחד הסקטורים היחידים בעולם המערבי שבו האהבה נכנעת ללא תנאי לטובת הצו, המנהג והרב. כך יצא שבנות ספרדיות נקלעו למבוכה בל תתואר. אחרי שערכן כבר ירד בגלל הפרדתן בסמינר הן מצאו עצמן דחויות פעם נוספת בתעשיית השידוכים. מסכנים אותם חריגים שחשקו בצעיר או צעירה ספרדים. לופו מציין שהם מכונים בעגה החרדית "נחותי דרגה", כמי שנושאים מום פיסי, מנטלי או חברתי "משום שאינם יכולים להשיג בן או בת זוג מבני העדה".
בסיור שערך ב-1997 בשכונת רמות המתחרדת גולל אריה דרעי את תלאותיהם של החרדים הספרדים. "הגזענות בדרום אפריקה נגד שחורים", אמר לעיתונאי מעריב שלום ירושלמי, "היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה בחינוך החרדי. יש תלמודי תורה עם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שלא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר הפנים ועזרתי לכולם, יהודים וערבים, אבל פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים".
העוינות הזאת של העולם החרדי האשכנזי מתמיהה לנוכח הגילוי המרכזי שמציג המחבר בספרו. מתברר שהכמיהה האשכנזית להכניס את הספרדים תחת כנפיהם היא ישנה, והקדימה בעשרות שנים את הופעתה של ש"ס בנוף הפוליטי, באמצע שנות השמונים. מתברר שכמהו לבני חסות יותר מאשר לבני אדם. מיליוני מלים נכתבו על ש"ס בניסיון להתחקות אחר הצופן הגנטי של התופעה הזאת. היא נתפסה כקוריוז אך הוכיחה רצינות. היא הצטיירה כזמנית אך הוכיחה עמידות. היא נולדה מתוך מחאה אך ידעה להתמסד. היא הציבה בראשה מלך ונסיך (הרב עובדיה ודרעי) אך התגברה על לכתו של הנסיך. היא המפלגה היחידה שנולדה אחרי קום המדינה והשיגה 17 מושבים בכנסת. היא אחת המפלגות היחידות שקמו על בסיס עדתי והצליחו לשרוד גם במבחן הזמן.
סוציולוגים ומדעני מדינה התחילו למצוא בה עניין רק באחרונה, אחרי שהגיעו למסקנה שהתקבעה בנוף החברתי-פוליטי. גם פסיכולוגים מוצאים בה עניין. גם קרימינולוגים. כל דיסציפלינה ומניעיה, כל חוקר ותרומתו. לופו מוסיף נדבך חשוב להבנת תופעת ש"ס בספרו. לדבריו, שורשי התופעה נעוצים בתהליכים שהתרחשו בעיקר בקרב יהודי מרוקו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. החרדיות הספרדית נולדה במפגש דרמטי בין תהליך המודרניזציה במרוקו לשואה שהתחוללה באירופה.
השואה כמעט שהחריבה את עולם הישיבות באירופה. מוסדות ומסורות לימוד עמדו לפני חורבן טוטלי. רבנים ששרדו את המלחמה החלו במלאכת השיקום של עולם התורה ושלחו אלפי תלמידים מצטיינים לישיבות באירופה ולמרוקו. באותן שנים התקרבו היהודים במרוקו לשליטים הצרפתים ואימצו את שפתם, את תרבותם ואת מנהגיהם. באמצע שנות הארבעים הוציאו היהודים עשרות עיתונים בשפה הצרפתית והחשיבו עצמם צרפתים לכל דבר. הם הצניעו את השפה הערבית והחלו מדברים צרפתית. הם המירו את שמותיהם היהודיים לטובת שמות בעלי צליל צרפתי - יוסף נהפך לג'ו, משה נהפך למוריס.
המודרניזציה המואצת הטילה צל ארוך על תרבותם המרוקאית של היהודים ואף איימה לטשטש את הזיקה לדת. לופו מספר שרבנים ליטאים נחרדו מכך שהעולם הספרדי יאבד לעולם התורה משום שאימץ לו את תרבות הגויים, ולכן הם נרתמו למבצע הצלה של תלמידים יהודים מציפורני "אליאנס" החילונית. הצלתם אמורה היתה לכפר על עולם הישיבות באירופה שהתרוקן מתלמידיו בגלל השואה.
המאבק באויבי היהדות, כדוגמת "אליאנס" במרוקו, החל כבר בתחילת המאה העשרים. רשת "אליאנס" חתרה לשנות את היהודי: "משיהפוך היהודי לאיש המערב ולבן תרבות, יהיה לאזרח הגון וישר של הארץ שבה הוא חי. המודל שלנו הוא של היהודי המשוחרר והמודרני של אירופה המערבית". זה היה המוטו של הרשת, שעליו הכריזה היהדות הליטאית מלחמת חורמה.
בתחילת המאה העשרים התיישב הרב זאב הלפרין בעיר מקנס כדי להתחיל בפעילותו. מיד הקים רשת חינוך על פי הדגם והשיטות שהיו קיימים בישיבת וולוז'ין. הלפרין ייסד את ישיבת "בית אל", שהיתה לישיבה הראשונה במרוקו שיושמו בה שיטות לימוד ליטאיות. מתברר שהיהודים המקומיים ראו בעין יפה את פעילותו של הרב הליטאי. שהרי תמיד נכנעו לרבנים וראו בדת דרך חיים.
אך באותה מידה נמשכו היהודים למנהגי הגויים ובייחוד לפיתוי ולהנאה שנלוו אליהם. היתה סיבה נוספת להימשך לגויים. התברר שבוגרי אליאנס שלמדו לימודי חול מצאו עבודות בקלות יתרה, בעוד שחבריהם שהתמסרו ללימודי קודש בלבד נותרו בידיים ריקות. "הרבנים הבינו שאם לא ינהיגו בישיבות ובמוסדות התורניים לימודים מודרניים", כותב לופו, "לא יוכלו לגייס תלמידים, שכן ברקע פעולתם עמדה תביעת ההורים שילדיהם ירכשו בסיס לפרנסה".
עד מהרה התפשטו המסגרות הישיבתיות ברחבי מרוקו ורבנים מזרמים חרדיים באירופה העמיקו את אחיזתם בקהילה המקומית, שהיתה הגדולה ביותר בצפון אפריקה, אך גם התמימה והכנועה ביותר. אלפי תלמידים הוכנסו למסגרות חרדיות ואחרים נשלחו ללמוד במסגרות דומות באירופה וברובעי היהודים בניו יורק.
הברחת היהודים בידי רבנים לא עברה בשקט. גם לא הכנסתם להיכל של תורה. מר מויאל, מנהל "אליאנס" במקנס, שלח ב-1914 לממונים עליו בפאריס דו"ח על מעלליו של הרב הלפרין בעיר. "האיש הזה הוא רב פולני אשר באמצעות תככים התסיס והגדיל את הפנטיזם. היה לו קל יחסית בגלל ההיענות של האוכלוסייה שבקרבה הוא עבד". כעבור זמן שלח פנייה דחופה נוספת כדי להתריע נגד "הרב הפולני", כדבריו. הדברים נכתבו לפני כמעט מאה שנה, אך נימתם ותוכנם מזכירים טענות שמועלות היום בישראל נגד ש"ס על שיטותיה ודרכי פעולתה.
"התעמולה הדתית שנעשית בעיר על ידי איזה שהוא רב הלפרין, פולני ציוני", כותב מויאל, "יצרה גל קנאות חדש שהולך ומתעצם ואינו לטובתנו. החברה שהוקמה ביוזמתו אירגנה בתי מדרש ששומרים את הילדים עד שקיעת החמה ומקבלת את הילדים בכל הימים וגם בשבת ובימי חגים. נותנים שם חינוך יהודי כביכול לפי שיטות חדשות אשר הלהיבו את האוכלוסייה שבורותה מכשירה אותה ליפול קורבן לכל תעלול..."
המחבר אינו כופר בדיאגנוזה המקובלת, שלפיה המחאה הספרדית בת ימינו היא ששימנה את גלגליה של ש"ס. נכון שהיתה אפליה ונכון שהיה קיפוח ונכון שהיתה מצוקה ונכון שהיה עוני ונכון שהיה געגוע למורשת הספרדית ונכון שכל הסיבות הללו פעלו יחדיו כדי להקים את ש"ס. אבל לא רק זה. לופו אומר שנוסף על כל הסיבות הללו, נשענה הקמתה של ש"ס על שורשים חרדיים ספרדיים שנרכשו בארצות צפון אפריקה עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל. לפיכך ש"ס אינה רק פעולת תגמול על מה שעולל הממסד הקולט לעולים מצפון אפריקה; ש"ס היא גם ביטוי וערגה לימים שבהם התקיימה השפעה חרדית ליטאית בצלו של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. הצרפתים שאפו לצרפת את היהודים, הליטאים חתרו להעמיק את זיקתם ליהדות. בראייה אובייקטיווית ניתן לקבוע שהתוצאה היא תיקו: הצרפתים ניצחו וגם הליטאים ניצחו.
יהודי מרוקו מהלכים עדיין בין העולמות, במאמץ לחיות בשניהם יחד ובהרמוניה. באירופה ובקנדה, יעדי הגירה מועדפים אחרי ישראל, הצליחו רובם לשמור על "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". רק בישראל הוצבה לפניהם ברירה אכזרית: או שאתם בוחרים בחילוניות או שאתם בוחרים בחרדיות, כאילו תהום וצלמוות פעורות ביניהן. ש"ס הקלה עליהם את הבחירה וזו גם הסיבה להצלחה הכבירה שרשמה בבחירות 1999. המחבר סבור ששורשיה של אותה הצלחה טמונים במרוקו, בימים של ראשית המאה העשרים.
|
|
|
|
|
|
)
