האם ביקורת פומבית היא לשון הרע?

מציץ יקירי,

(קודם כל הערה בסוגריים: רוויתי נחת מכך שידעת מראש - ונכון - מה תהיה תגובתי על טענתך! אכן, מי שלומד הרבה אידך גיסא מפנים את רוח האידך גיסא ודעתו דעת א"ג; ותו, מי שדעתו דעת א"ג יכול לפתור כל שאלות העולם, בכלל ובפרט; אבל תמיד יש לזכור דדעת בעלי בתים היפך דעת א"ג; ואין להאריך).

אם תשים לב, כמעט כל הדוגמאות שנתת הן מתחום המוסר ולא מתחום ההלכה. נפש החיים ןהתניא הם ספרי הגות, והוראתם לגבי ביטול תורה היא בהחלט בבחינת מוסר, ובדיוק לפי הגדרתי: אין כללים שהעובר עליהם הוא עבריין, אלא יש ערכים שככל שמיישמים אותם יותר כל עולים במעלות עבוה"ש.
דיני הצניעות קשים ליישום בחברה המודרנית, בה נשים נמצאות סביבנו, אך היו קלים יותר ליישום בחברה המסורתית הטרום-מודרנית. ואמנם, בימינו רבים מקילים (ותיכף אתייחס לאלה שלא), וגם פוסקים רבים אינם צווחים על כך. הוא הדין באיסור על מוסיקה, שצומצם עד לאפס, ועבר היפוך גמור בעקבות החסידות. והוא הדין באיסור למלא שחוק פיו.
איסורי הרהורים וחיובי אמונה - הרי אלה דברים שבלבו של אדם, ובוודאי שייכים לתחום המוסר, גם אם הם כתובים בספרי הלכה (ובכלל, אופיו הכללי של הספר אינו מעיד על כל פרט שבו; ברור, למשל, שהלכות דעות של הרמב"ם הן "ספר מוסר", אף שהרמב"ם קורא להן "הלכות" וקבען בי"ד החזקה).
האיסור לקרוא ספרי היסטוריה הוא לכאורה איסור קונקרטי, ולא ערך מופשט. והנה, ראיתי שרבים וטובים עומדים בו בלא קושי רב. (ובשולי הדברים אזכיר לך את הגהת הרמ"א שם, המתירה ספרים אלה אם הם כתובים בלשה"ק).
לגבי עיתונות יהודית - החפץ חיים עצמו כתב "להתרחק מליצנות ומעיתונים", אבל בשנותיו האחרונות כתב בקביעות לעיתונות החרדית של פולין-ליטא... (ובשולי הדברים אעיר כי זו איננה הסתירה היחידה בין הוראותיו למעשיו, ואכמ"ל).
אתה כותב, מציץ יקירי, כי "כל הדברים האלו אינם נתפסים (בעולם החרדי לפחות) כהמלצות גרידא , אלא כהנחיות מעשיות שיש לדרוש אותם מכל אדם". ובכן, ידידי, כאן אני מוכן להודות חלקית בדבריך, ואני רואה בכך לא במעט את השפעתו של החפץ חיים בטשטוש הגבולות שבין הלכה ומוסר (טשטוש שיש לו ביטויים גם בחיבורים אחרים שלו), אבל דוק ותשכח, כי כאן סטית מנקודת המוצא שלך. בפתח דבריך יצאת להוכיח כי "הבעיה הזאת [הלכיזציה של המוסר] קיימת ברבים מתחומי ההלכה", וההלכה הקלאסית במשמע (כעולה גם מדוגמאותיך), ובסוף דבריך הגעת אל הסוציולוגיה של החברה החרדית דהאידנא.
ובשולי השוליים אעיר, כי גם בתיאור העובדות אינני מסכים לגמרי. על סמך היכרותי עם החברה החרדית (שאיננה יסודית כשלך, אבל בכל זאת איננה שטחית לגמרי...) אני חושב שעדיין נשמרת האבחנה בין הלכה למוסר, שכן תחומים רבים עדיין לא עברו פורמליזציה. אכן, ההלכה נעשתה מחמירה יותר, ובתחומים מסויימים העלתה את הרף, אך עדיין אין הרבה חיבורים הלכתיים הקובעים את דרישות ההלכה ברמה על-אנושית. כנלענ"ד.




אידך גיסא

אידך,

לא ענית למציץ על האיסור 'למלא פיו שחוק בעוה"ז'. (או"ח סי' תק"ס, ס"ה)

כתבת שהרבה ענינים של מוסר נכנסו בספרי הלכה, והבאת דוגמה מהרמב"ם. נראה שאני ומציץ חונכנו על התפיסה החרדית שמה שנכנס לשו"ע הוא 'רביעית דם', כלומר קיום בסיסי ואלמנטרי, שאין חיים בלעדיו. זה אמור לכלול גם את ההוראות הבלתי 'הלכתיות'.

ברמה העקרונית, הגישה החרדית לשו"ע היא טוטאלית, וכאן ישנו כנראה הבדל בינה לבין התפיסה המיזרוחניקית, שיחד עם ההצהרה לנאמנות להלכה, היא ממתנת ביותר את מעמדו של השו"ע.

זה נכון שברמה הפרקטית, גם החרדיות עורכת סלקציה בתוך השו"ע, ומתעלמת או שמצמצמת הלכות מסוימות, כמו ההלכה הנ"ל שאסור לצחוק, או שנשים לא תעשינה מלאכה בספירת העומר מן השקיעה ואילך (תצ"ג ס"ד), ושלא להלך יחידי מד' שעות ועד ט' שעות בימי בין המצרים (תקנ"א סי"ח). ועוד כהנה רבות, וכבר כתבתי על זה כאן בעבר.

בנוגע להלכות לשון הרע, בוא ואראה לך אנשים ונשים המדקדקים לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי הח"ח כהלכות למשה מסיני. הם מתנזרים כמעט מקריאת עיתונים, וחיים בעולם של 'בערל ושמערל' כמו שאמרת.

בכלל, האינטנסיביות החדשה בנושאים אלה היא מדהימה, ושווה מחקר מעמיק על השלכותיה החברתיות: עשרות ספרי הלכה יצאו בשנים האחרונות בעקבות הח"ח, המרחיבים ומבארים את דבריו ומתאימים את הלכותיו למציאות זמננו. אלפי אנשים ונשים ובחורי ישיבות מקפידים על לימוד שתי הלכות יומיות בח"ח, חוב קדוש כמו תפילה לפחות. אגודת 'נוצרי לשון' פועלת בהיקף ארצי, עורכת מבחנים דקדקניים כמו בהלכות איסור והיתר, ומעניקה מלגות. כמו כן קיים בבני ברק בי"ד מיוחד לפסיקת הלכה בנושאים אלה, וכן קו טלפוני לשאלות דחופות. זאת מלבד עשרות קוי הטלפון לשיעורים יומיים בח"ח ושמירת הלשון, בכל השפות.
ובטח חיסרתי עוד כמה נתונים חשובים. המוסיף יוסיפו לו.

אידך

האמת אומר לך שהבחנתך בין מוסר והלכה אינה ברורה לי כל צרכה .

למעשה דובר כאן(שלא מדעת) על שני הבחנות שונות בין מוסר להלכה :

א . הנחיות ההלכה הן קשיחות ופורמליות . הנחיות המוסר לעומת זאת , הן גמישות ומשאירות יותר מקום לשיקול דעת לפי המקום והזמן .
ב. הנחיות ההלכה מחייבות כל אחד ואחד , המינימום שכל יהודי חייב בו. אבל הנחיות המוסר הן בגדר המלצות למי שרוצה להתעלות במעלות עבוה"ש .

יש מקום לשני טענות נגד החפץ חיים בנוגע ל'הלכיזציה של המוסר' , בהתאם לשני הבחנות אלו . בעיה אחת היא בעיית הפורמליזציה של מה שאמור להיות נתון לשיקול דעת לפי הנסבות והטעם (שעל זה מוסבים דברי פרופ' רביצקי שהבאת) . והבעיה השנייה היא בהפיכת דרישות המוסר לדרישות המינימום , שעל זה טענת שהח"ח אינו מתחשב במציאות ומציב דרישות בלתי אפשריות .

לענ"ד למרות ששני ההבחנות קיימות , התחומים שהן מגדירות אינם חופפים . כלומר יש באמת שני מושגים שונים של מוסר . ישנם הנחיות שלפי תפיסתך הם ייחשבו ככללי מוסר בעלמא ובכל זאת הם נתפסים ככללים מחייבים . למשל ענין ביטול תורה שהזכרתי , הוא דוגמה טובה לכך . מה בדיוק חלף במוחו של בעל התניא כאשר כתב שמי שמתבטל מתורה לרגע אחד הרי הוא בגדר רשע ? האם זה לא אומר שהוא ראה את זה כמינימום ?

הענין הוא לא מה אנשים עושים בפועל אלא מה הם חושבים שראוי לעשות . רוב האנשים אינם מקפידים על הלכות לשה"ר של הח"ח , אבל כאשר מגיע הנודניק (ונודניקים כאלה יש בשפע ) תוך כדי שיחה עסיסית ומזכיר את דברי הח"ח , אנשים מרגישים שהם עושים משהו שהוא לא בסדר . וההרגשה הזאת קיימת באותה מדה גם באותם דברים שאתה מגדירם כמוסר .ולפעמים הדרישות הללו שאנשים חושבים שההלכה דורשת מהם הם מעל לכוחם של בני אנוש רגילים .

אולי נכשלתי בלשוני כאשר פתחתי ב'רבים מתחומי ההלכה' וסיימתי ב'סוציולוגיה החרדית דהאידנא' . אבל אין המדובר דוקא בהאידנא אלא בתופעה עתיקה מאד .

מציץ

מדבריך ניתן להבין שאתה תופס את ה"מוסרי" בתור משהו שאינו אמור להיות בעל דרישות מינימליות ומחיבות , אלא בתור מילי דחסידותא בעלמא ששיכות רק לאותם הרוצים להדר ולסלסל בעצמם ולעלות במעלת היראת שמיים .
למרות שזוהי הגישה החרדית הרווחת כיום ,שכל ערך מוסרי שלא עבר תהליך של הלכיזציה איננו מחייב ברמה המינימלית , אני סבור שזוהי טעות קשה .
המעיין בדבר יראה שצווים מוסריים אינם חיבים להיות מוגדרים ומוחלטים , הם יכולים להיות אינדיוידואלים ומשתנים בהתאם לנסיבות השונות ועם זאת להיות מחייבות על כל המשמעות החמורה של המילה.
טול לדוגמה את המ"ד שמתיר את גזל הגוי לגמרי ואפילו מדרבנן, וכי תיסק אדעתך שיהא זה מוסרי לגנוב מגוי לפי דעה זו רק בגלל שההלכה הפסוקה מתירה זו ? וכי מפני שלא ניתנה קיצבה לדברים הותר רסן המוסר ?
דוגמה נוספת מהלכות צניעות , האם יהיה זה הגיוני לנסות לרדת לפרטי הפרטים ולנסות להגדיר במדויק איזה סוג בגד מותר ללבישה ואיזה אסור , או איזה גיזרה מספיק צנועה ואיזה לא ? ..ודאי שלא . וכי מפני זה נאמר שהלכות צניעות אינם אלא לרוצים להיות מוסריים ויראי שמיים גדולים , אבל הם אינם מחיבים מעיקר הדין ?

אלא ודאי צ"ל שהמוסר עצמו איננו התמעט ממושג החובה התקף בכל שאר המצוות ,אלא רק השאיר אותם פתוחות לשיקול דעתו ולרצונו הטוב של האדם
והוא מה שקנט מכנה מחויבות מתוך חירות , או מחויבות מתוך הכרת כבוד לחוק.
על פי זה נוכל להסיט את מרכז הדיון התורני מהעיסוק בגדרים של המצווה אל העיסוק במהותה הפנימית והרעיונית ללא החשש שדבר זה יפגע במחויבות לקיום המצווה עצמה , משום שניתן להיות מחויב ועם זאת אוטונומי ליישם שיקול דעת.

ולכן כאשר מבינים שעיסוק בגדרי המצוות אינו מהווה סתירה לעיסוק בתוכן המצוות ,אז מתחיל תהליך של העמקה רעיונית במצוות עצמם שממנו יכולים להגזר נפקא מינות חשובות לדינא למרות שהם אינם מתאימים בדיוק לגדרי ההלכה כפי שנמסרה
, כמו שמופיע באשכול על התפתחות ההלכה.

תוקן על ידי - האסופי - 06/02/2004 0:55:31

תוקן על ידי - האסופי - 06/02/2004 1:03:38

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=795800

בברכה.



תוקן על ידי - לינקזעצער - 06/02/2004 1:11:37

אקדמאי
בקשר לאיסור שהזכרת "למלא פיו שחוק בעולם הזה"
הנה תשובה של הרב יוסף חיים(הבא"ח) שהעתקתי בעבר באש"י ואני מעתיקה לפה

שאלה(בלשוני):גוי רצה לתת לראובן אלף זוז במתנה
ונתן המעות לשמעון וא"ל לא תתן המעות לראובן אלא בתנאי שיעשה אחד מהדברים האסורים בתלמוד שלכם תוך שלושים יום ואם לא יעשה זאת יעברו המעות לשמעון האם יש תקנה לראובן לקבל את הכסף?

תשובה:יש תקנה לראובן שיזכה במעות אלו ויוציא אותם מיד שמעון ע"י שיעשה דבר שכתוב בו לשון
איסור בתלמוד והוא אינו אסור באמת לא מן התורה ולא מדברי סופרים אלא רק הוא ממידת חסידות.
והוא כהא דאמרו בגמרא דאסור לעשות שותפות עם הגוי ובאמת ליכא בהא איסורא לא מדאוריתא ולא מדרבנן אלא ממידת חסידות...וכן עוד מצינו מ"ש
ג"ע בגמרא דאסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים
וכן אמרו שאסור להלות את הגוי בריבית וכל אלו הם ממדת חסידות ועין לתוספות בתענית יא במ"ש
אסור לשמש בשני רעבון ע"ש וא"כ אפשר דזה ראובן
ירצה לעבור על אחד מהנך מילי דחסידותא ואז יוכל
לקבל המעות משמעון כי הגוי לא אמר והתנה ששיעשה איסור גמור מהתורה או מדרבנן אלא רק אמר
שיעשה דבאר אסור מן האיסורים הנזכרים בתלמוד
והרי גם דברים אלו נזכרו בתלמוד בלשון איסור ודי בזה.
ועוד אני אומר כי בנקל יוכל לברר בעצמו קיום התנאי ויוציא המעות משמעון תיכף גם בלתי יצטרך
לעשות אחת מכל הנז"ל
והוא כי ידוע מ"ש רז"ל בגמרא שאסור לאדם למלאת פיו שחוק בעוה"ז וכן אמרו שאסור לאדם לישון ביום יותר משנת הסוס ודברים אלו ג"כ חומרות הם.

והגם שהגאונים אמרו שהעובר על זה קורין אותו
עובר על תקנת חכמים.
הנה עינינו רואות דכל העולם לא זהירי בדברים אלו.ולא יבצר מהיות זה ראובן עובבר על ב דברים אלו כמה פעמים.
והרי בדברים אלו לבדם יוכל להוציא המעות משמעון
מיד והנתקיים התנאי של הגוי.

(תורה לשמה תשובה שפג)

ביקורת לועגת.קטלנית וכוללנית

עלולה לגרום נזק כספי.צער.ובושה
ולכן נאסרה=ח''ח כלל ב' יב=

אם יש תועלת.והביקורת תמנע נזק.
עגמת נפש.או אבוד זמן או כסף
מותר ורצוי

בתנאי שתהיה מבוססת על עובדות בדוקות
ונטולת שנאה וקנאה

אקדמאי,

אני טוען בחיטים ואתה משיב לי בשעורים. מה בעצם אמרת? שהח"ח הצליח, והיום אכן ישנם רבים המתייחסים אל תחום מוסרי בעיקרו כאל הלכה. נו שוין. אין בכך כדי לשלול במאומה את טענתי לגבי מה שהח"ח עשה.
לגבי ההבדל בין המזרוחניקים לחרדים - שתי החברות, ובמיוחד המזרוחניקים, פורשות כיום קשת מאוד רחבה, וההכללות בעייתיות. נעזוב את המזרוניקים, אבל האם החרדים הפורמליסטיים ביותר והמדקדקים ביותר בשמירת השו"ע מתייחסים אל "לא ייבוש מפני המלעיגים" (או"ח א, א) כאל הלכה או כאל מוסר? אל ה"שיוותי ה' לנגדי תמיד" (או"ח רלא) כאל הלכה או כאל מוסר? היחס אל המצווה כאל הלכה או כאל מוסר נקבע לא לפי הספרותי שלה, אלא לפי אופי החיוב. כל עוד לא היה הח"ח בעולם, התייחסו אל לשה"ר כאל חיוב מוסרי. היום כבר קשה יותר, זה מובן.
לגבי האיסור למלא שחוק פיו בעולם הזה, השבתי למציץ לעיל, עיין שם.

מציץ,

ראשית כל, שוב מזל טוב.
שנית, שני המישורים קשורים זה בזה, ועם מישור שלישי. מרגע שאינך מתכוון לקבוע איסור כבעל גדרים פורמליים, אתה הופך אותו למשהו נזיל, שבו משיג כל חד כפום שיעורא דיליה. אז איך אתה מציב את התביעה? איך אתה יוצר את השאיפה להשיג מקסימום? אתה מתאר מין "טיפוס אידיאלי" של האדם השלם, שאיננו מציאותי ואיש לא חשב אותו למציאותי, ואיננו אלא בבחינת "אידיאל שבאינסוף", מושא לשאיפה שאין להשיגו לעולם. לעתים זה לא בא בדרך תיאורית, אלא בדרך של צרור הנחיות מעשיות שאיש איננו חושב אותן לכללי הלכה של ממש. יבוא מישהו ויעשה מהן הלכיזציה, אז ככה זה גם ייראה. הגע בעצמך, מה יקרה אם מחר בבוקר יבוא איזה חפץ חיים שיעשה הלכיזציה למצוות יראת ה', אהבת ה', מסירות נפש, שיוויתי ה' לנגדי תמיד, או ה"איסור" שלא להתבייש מפני המלעיגים!
אשר לדבריך מסוף ההודעה: מכאן אין ראייה. ראשית, משום שהח"ח הצליח, ומקצת ענייני מוסר עברו הלכיזציה; ושנית, מפני שאין הכי נמי, גם בענייני מוסר ישנה תודעת חיוב, וכאשר אדם איננו עומד בסטנדרט שהוא מציב לעצמו, או שהחברה הסובבת מציבה לו, הוא מרגיש אשם. וראוי שכך, שהרי גם חיוב מוסרי הוא חיוב נורמטיבי, וגם אובייקט לשאיפה הוא ממילא אובייקט לאכזבה ולחרטה וכו'.

ואחתום ברכה,



אידך גיסא

הסתרת חטאי גדולים (אבהו)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1564189

_________________

בברכה

שורש הבעייה נעוץ בכך שהח"ח לקח תחום של מוסר ועשה לו "הלכיזציה". ""

ע' במאמריו של החוקר בני בראון ותמצא הכל מבואר