מכתב מהעתיד (ו' אלפים תרפ"ז)

רק עכשיו גיליתי את האשכול הזה, עם המכתב המרתק .

לענ"ד, המצב של יהדות ימינו (בדומה ליהדות המוצגת במכתב) נובע מקלקול ראשוני שנעשה על ידי הסופרים בימי הכנסת הגדולה. עד אז ספר התורה היה ספר של עקרונות, ואת ההלכה למעשה היו פוסקים הנביאים והשופטים. הלווים היו ממונים על לימוד התורה והוראתה, אבל לא היו קובעים כיצד יש לממשה במציאות של אותו דור.
באו הסופרים בתחילת תקופת הבית השני, וצמצמו את דבר ה' רק לתורה שבכתב, והפכו אותה לספר הוראות יצרן (ספר הלכה) במקום להבין שזהו ספר חינוך. מתוך כך, וכתוצאה משיבוש ואיבוד המסורת בתקופת גלות בבל וסוף תקופת הבית הראשון, החלו לפתח פירושים שונים ומשונים מתוך גישה שכל אות בתורה מרמזת על עניין הלכתי מסויים. ואז במקום לדרוש רעיונות דרשו הלכות, וכך נסתם קול הנבואה, והחלה להתפתח הלכתא דגלותא.
רבותיי, עזרא ובית דינו היו למעשה בעלי גישה קראית! זהו הוא העוות השרשי שממנה צמחה היהדות. כתוצאה ממאבקים פוליטים בתקופת הבית השני הפירושים של הסופרים הפכו למסורת, וכך לא התאפשר לתקן פירושים שגויים, ומה נשאר לאנשי התורה לעשות הוא רק לתרץ את המסורת החדשה עם הכתוב בתורה, דבר אשר מנע את שיקומה על ידי החכמים שרצו לדרוש את התורה באופן המתוקן.
חכמי ישראל לאורך כל הדורות דרשו רעיונות מתוך התורה, ועשו זאת היטב, אבל לא היו מסוגלים לעשות זאת באופן משוחרר לחלוטין מכבלי המסורת שהגיעה לידיהם, ולכן אין אחדות דעים ברעיונות שנדרשו. כמו כן, לא היו מסוגלים להפוך את הרעיונות להלכות של זמנם, אלא רק במקרים מעטים.

התורה שבכתב הינה יצירה ספרותית שנכתבה בהשגחה אלהית. כל מטרתה היא לשמש לנו ככלי לדרוש את דרך ה'. לכן מרכז התורה מכיל את המילים 'דרש דרש'. התורה לא כתובה כספר הלכות, ולכן כדי לדעת מה היא דרך ה' - מה היא ההלכה, יש לדרוש תחילה את הרעיון - את טעם המצוה, ורק מתוך כך לקבוע את ההלכה. דבר זה צריך להעשות על ידי גוף תורני שמאחד את רוב ישראל.

התורה מכירה בכך שהמציאות משתנה, וכל עניינה הוא קידוש ה' בעולם, על ידי עם ישראל. התורה מתחילה מאדם טבעי לחלוטין וממציאות טבעית בעלת מצוות מעטות (לאכול , לא לאכול, פרו ורבו וכד'), וככל שהתרבות האנושית מתפתחת, נוספים מצוות נוספות. את המצוות מקבלים בטבע, שבו קל יותר לראות את השגחת ה', מפני שאין במקום זה את גאוותו של האדם שאומרת 'כחי ועצם ידי עשו את אלה', אך האתגר הוא לקיים את התורה בתוך התרבות. לכן החזון של התורה הוא בית, בית לה' שיקדש את שמו בכל היצירה של האדם. הבית לעיתים נקרא גם הר, שממנו יוצאת תורה לעולם, אבל קידוש ה' נעשה בבית.
זה גם עניינו של מלך בתורה. לכתכילה הדבר אינו נצטרך, אבל ברגע שהאנושות בחרה משטר מעין זה, אז התורה נותנת לנו כלים לקדש אותו, ובסופו של דבר המלך שסימל מאיסה בה', הופך לחיות חלק בלתי נפרד מהחזון האוטופי של התורה.
הדור שיבין את התורה באופן כזה, לא יגיע למצב של מצוות שאינן תקיפות לזמנו.


תוקן על ידי - zachiz - 23/05/2004 17:24:09

זכיס?

המצוות ניתנו כדי שאדם ישתלם.
אדם הראשון נברא שלם – ולא ניתנו לו מצוות – הוא רק הוזהר שלא ללכת אחר דמיונותיו ותאוותיו – "לא תאכלו ממנו" – לא תלכו אחר הדמיון" - הוא לא עמד בפיתוי, וירד מהרמה האלוהית של אמת ושקר – לרמה המוסרית של הכרעות טוב ורע – וממנה השתלשל רצח קין את הבל ,וכל ה"חמס" וכו' , כל המצוות ניתנו – כדי להגיע למצב האדם לפני האכילה –

וכאן לא מדובר על האדם הראשון במשמעות היסטורית, אלא שזה מצבו של האדם ב'עולם' – שלי, שלך, של כולנו -