לובה חרל"פ שואלת ('הצופה ז' בשבט) "אך איפה היא [האישה הלומדת גמרא - ה"א] ואיפה התלמיד חכם הבקי בגפ"ת, השולט בפירושי הראשונים ... הנושא ונותן בעקבות גדולי האחרונים ... והמעמיק בספרי הגאונים וגדולי ראשי הישיבות בדורות האחרונים ..."
לכאורה נראה, כי לדעתה הגברים נולדים עם 'כפית של תלמוד' בפה, אולם כבר הכותבת חשה באבסורד העולה מתך דבריה ומיד היא מסייגת : "אילו היינו מקבלות חינוך ללימוד תורה ולחיי תורה באינטנסיביות המקבילה לזו שמקבלים הגברים ... היינו מגיעות גם להישגים שכאלה ... אך אז מתי היינו מפתחות ומבטאות צדדים אחרים באישיותנו, צדדים אסתטיים, חברתיים, עניני דרך ארץ... ואיך היינו מתפנות להרות וללדת, לגדל את ילדנו ולהשקיע (גם) בהם את זמננו ... והאם ברצוננו באמת לעשות תפנית של 180 מעלות בנשיותנו ... ?"
צא ולמד, שאין תועלת בגברים בכל הנוגע לאסתטיקה, חברה ובודאי שלא בגידול ילדים. ואם תקשו והלא ילדיה של האישה הם גם ילדיו של האיש? לכאורה תיובתא דלובה חרל"פ - תיובתא.
אכן, קטונתי, לעלום לא אוכל להיכנס לנעליה של אישה בשל היותי איש. אולם גם אדם הנני ואין לי אלא להתפלא: וכי סדנא דגבריא חד הוא? וכי כל הגברים הנכנסים לשערי בית הספר עולים וצומחים להיות גדולי תורה? ומהו המנגנון שיוצר גדולי תורה?
קושיה זו שוברה בצידה, וממנה נוכל ללמוד על עתידן של נשים בעולם התורה. לשערי בתי הספר הדתיים נכנסים מדי שנה כ 10000 ילדים (כל המספרים שלהלן הם בחזקת דוגמה בלבד לצרכי פשטות הנימוק) מהם עוברים לישיבות תיכוניות (קרי ללימוד אינטנסיבי יותר של גמרא) כ 2500. מתוכם ימשיכו בישיבה גבוהה כ 500, מהם ישארו מעבר לשיעור ו' או ז' כ 100 שילמדו רבנות, מקרבם אולי 10 יתבלטו בהתמדתם ובכשרונם ולבסוף, אולי אולי אחד יהיה ראש ישיבה מפורסם, פוסק מקובל או מחבר ספרי הלכה פופולריים. וזה במהלך של שנים אחרי שנים. ה'שפיץ' של המערכת, גדול התורה, נשען על כל הפירמידה הנזכרת. נטלת לבנה מהפירמידה, וגדול הדור הבא פשוט לא יהיה.
אכן, גדול התורה עוסק פחות בחיים ולעיתים נטל גדול יותר נופל על כתפי רעייתו האוהבת והתומכת. ה'מזל' הוא שזה יחסית נדיר. שאר 90 הרבנים שנזכרו יפתחו כישורים בתחומים נוספים, כולל גידול ילדיהם.
הבעיה המרכזית כיום בלימוד התורה של הנשים הוא שהפירמידה טרם נבנתה. בכל השנים שעברו מאז החלו לימודים תורניים לנשים בגיל שאחרי התיכון (קרי: מדרשות וכדו') ניתן לספור את הנשים שהגיעו למדרגת 'תלמידת חכמים' על כפות ידי איש אחד או שנים. זאת לא משום שאין פוטנציאל, אלא משום שהפירמידה התומכת חסרה. אם נדאג שכל הבנות בגיל תיכון תצוידנה בידע מינימלי בלימוד תורה, אם ניצור מסגרות שתוכלנה לקלוט אלפי בנות ללימודי המשך תורניים אינטנסיביים, אם נקים 'כוללים' לבנות שבהם תוכלנה נשים להקדיש עצמן ללימוד גפ"ת, ראשונים ואחרונים (וגם נדאג לתואר מתאים למצליחות) הרי שתוך מספר שנים (הרבה שנים) איכות התוצר הלימודי תלך ותעלה ופתאום נגלה שיש לנו גם גדולי תורה ממין נקבה.
ברור שזה יהיה קשה, גם לגבר זה קשה, גם משפחתו של "כוללניק" סובלת ממחסור מסוים, אבל הציבור המאמין תומך, וה"כוללניק" שלנו מסתפק במועט. אז אכן יתכן שבעלה של 'כוללניקית' שכזו יצטרך ל'הקריב' יותר עבור הבית, יותר שעות אחה"צ עם הילדים (כי האישה בסדר ערב במדרשה). זה אפשרי (נשים רבות עושות את זה עבור הבעל. וכי גברים נחותים מנשים?) וזו איננה בושה. החברה שלנו יכולה לעזור על ידי תרומה למלגות מתאימות.
אז אולי היום ה'תוצר' התורני (בדמות כרכי 'להיות אישה יהודיה') הוא קצת בוסרי או לא מהוקצע (ולא לי לשפוט). זה רק עניין של זמן וניסיון. נכון שכיום לדבר על 'לתפוס מקום בשורה הראשונה של גדולי התורה ופוסקי הדור' נראה כחלום. למעשה, זהו חזון. בלי חזון שום דבר לא יקרה. אולם בתחילת הדרך, הלעג, הבוז, הספקנות תהיינה מנת חלקם של החוזים. אני מקווה שכל החוזות לא תרתענה.
אסיים בהסכמה לפחות בנקודה אחת עם הכותבת. דווקא מפני שאנו רק בתחילת הדרך, על ההולכות בה להקפיד שבעתיים על 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ולא לתת שום עילה לשום איש לצאת חוצץ נגד המהלך. צריך להקפיד שבעתיים על מסגרת ההלכה ועם מי יושבים בדין (סנהדרין כג.). ולזכור תמיד שמים שקטים חודרים עמוק, ואין מים אלא תורה.
רחוב הפסגה בבית וגן. חברותיי ואני יוצאות משיעורו של הרב קופרמן, כשמתחת בית שחיינו אנו נושאות ספר רב מידות. לא, זו אינה גמרא, אך זהו "אוצר הפירושים על התורה" המזרחי, גור אריה ועוד, "הגמרא של בנות המכללה". בחורי ישיבה ועוברים ושבים לוטשים עין למראה הבנות עם הספרים הגדולים בכריכה החומה, ואנו ממשיכות בדרכנו בלא מעט גאווה. זרעי מה שקוראים היום: 'פמיניזם דתי', נזרעו כבר שם
אישה היודעת לפתוח גמרא ולהבין את שפתה, לנתח רש"י ותוספות, היודעת לחקור (בעזרת פרויקט השו"ת) את הדעות ההלכתיות השונות בסוגיה הלכתית אחת זוכה להערצת סביבתה. אך איפה היא ואיפה התלמיד חכם הבקי בגפ"ת? היומרה לתפוס מקום בשורות הראשונות של גדולי התורה ופוסקי הדור נראית לי רחוקה, רחוקה מאוד
הספר שלפנינו מקבץ את דברי הכנס הבינלאומי השני בנושא "אשה ויהדותה", שהתקיים בירושלים בתמוז תשס"א, ביזמת "קולך פורום נשים דתיות". זהו קובץ שני בסדרה, שקדם לו דברי הכנס הבינלאומי הראשון, אב תשנ"ט, שניהם בעריכת פרופ' מרגלית שילה. הקובץ שלפנינו נחלק לחמישה שערים. שער ראשון: מעמדן המשתנה של נשים; שער שני: פרשנות פמיניסטית לכתובים; שער שלישי: זוגיות, נישואין וטקסי משפחה; שער רביעי: זהות נשית ומצוקה נשית; שער חמישי: יצירה נשית ונשים ביצירה. המאמרים מגוונים והקריאה מרתקת, ועל אחדים מהם אתעכב להלן. אך תחילה הרשו לי לשתף אתכם הקוראים בשתי תמונות חיים:
א. 7:00 בערב, "סדר מוסר" באולפנא בכפר פינס. שרה, ה"מוסרניקית" שלי (החברותא הבכירה בסדר מוסר), ואני פותחות את "מסילת ישרים", קוראות בו ומדברות בו. סביב-סביב יושבות הבנות בחברותות ומפלפלות בספרות המוסר הקלאסית. האולם הומה דיבור של עבודת ה', עבודת המידות, בחירה, יצרים ומדרגות ברוחניות. לאחר 20 דקות משתרר שקט: הגיע זמן תפילת ערבית. ה"חזנית" התורנית פותחת "והוא רחום יכפר עוון..." במנגינה מיוחדת. התפילה ערבה לאוזן ונעימה. באוויר הרגשה מופלאה.
ב. רחוב הפסגה בבית וגן. חברותיי ואני יוצאות משיעורו של הרב קופרמן, כשמתחת בית שחיינו אנו נושאות ספר רב מידות. לא, זו אינה גמרא, אך זהו "אוצר הפירושים על התורה" המזרחי, גור אריה ועוד, "הגמרא של בנות המכללה". בחורי ישיבה ועוברים ושבים לוטשים עין למראה הבנות עם הספרים הגדולים בכריכה החומה, ואנו ממשיכות בדרכנו בלא מעט גאווה.
באפיזודות אלו ובאחרות (למשל, ב"זימון" שהנהגנו בשולחן האוכל באולפנא, בעידודו של המנהל היקר, אלי ששר זצ"ל) נזכרתי עם קריאת הספר הזה. נראה לי שהזרעים של מה שמכונה כיום ה"פמיניזם של האישה הדתית" ניטעו כבר אז. אמנם חלק מהבוגרות נסוגו אחור לתוך החיק החמים והבטוח של הקונצנזוס השמרני, וחלקן פירשו באופן שונה את ההישגים והסמכויות שנטלנו לנו, וחצו את הקווים. גם ייתכן שעם התרחבות התופעה והתמסדותה (פתיחת אולפנות רבות עד שהיום כמעט כל תיכון לבנות מתהדר בכינוי "אולפנא", או למצער בסופית ההקטנה -ית " "אולפנית", וייסודן של מכללות נוספות), נתעמעמה הייחודיות ונשתטח הרעיון הגדול. ואולי זאת דרכה של מהפכה, שלאחר הקפיצה הגדולה באה תקופה של שימור ועיכול גם במחיר של קפיאה על השמרים ושל טשטוש, עד שנוצר גל חדש של מבקשות דרך, הפעם בדמותן של בנות המדרשות ושל חוגים אחרים, כגון "קולך" (ונחוץ מחקר מעמיק כדי לאשש את הקביעות הללו ולאמוד את משקלן ולעמוד על סיבות אחרות). מכל מקום, ברור לי היום שחברותיי ואני זכינו להיות בשני צמתים שבהם התרחשה המהפכה של הבת הדתית. מה השתנה אפוא מאותם ימים רחוקים עד ימינו אנו?
מקבץ המאמרים המופלא שלפנינו הוא התשובה. מתברר שדור שלם של נשים מזרמים שונים עוסק בדברי תורה ובחשיבה הלכתית והגותית מסוגים שונים.
התפיסה הפמיניסטית (ואל לנו לפחד ממילה זו, אף שרבות דרשו אותה לגנאי, והותירו ממנה טעם רע, טעם של אלימות וטעם של תחרותיות עם הגבריות ושל מחיקת הייחוד והייעוד הנשיים), כידוע, יש לה צדדים שונים: מאבק על שוויון בעבודה ובתנאי שכר, חיזוק מעמדה של האישה במשפחה ופתרון בעיות בדיני משפחה, ביסוס מעמדה של האישה בספרות ובאמנות ועוד. כל אלה חשובים, ורובם יש להם ביטוי במאמרים שנכתבו בקובץ. אך בהקשר של חברה תורנית-הלכתית-פמיניסטית תפס את עיני במיוחד מאמרה של חנה קהת, החושף את העצבים הרגישים ביותר של שאלות קיומנו כנשים דתיות, העוסק בשאלות העדינות ביותר של מעמד האישה בהלכה לעומת מעמד הגבר. הקריאה בדבריה דרבנה אותי לברר לעצמי בכל הכנות את מחשבותיי בנושאים אלו.
ניכר בה בקהת שרגליה נטועות בערוגת החכמים, שכן כבתו של תלמיד חכם מופלג וכאשת רב ודאי ספגה במשך שנים רבות את הדיאלקטיקה ההלכתית, ואף משתמשת היא בעגה הישיבתית, למשל "להלכה כתב בשדי חמד" (עמ' 47), שמשמעו, בעברית תקנית, שבעל החיבור "שדי חמד" (ששמו רבי חיים חזקיה מדיני), כתב בספרו; כלומר זהו משפט חסר נושא, והתיאור (שם החיבור) הוא צַיין הנושא (עניין אחר העולה מכך הוא העדפת שם החיבור משם מחברו, וכך בדרך כלל נהוג בספרות הרבנית). ואכן במאמרה "שוויון מגדרי פולמוס דתי או פולמוס חברתי" (שם, עמ' 45-54) קהת מגוללת לפנינו יריעה שלמה של דין ודברים הלכתי בשלושה פרקים: מצוות עשה שהזמן גרמן; טוהר המניע; נשים בהנהגה דתית.
הפרק הראשון עניינו האישה והמצוות. קהת מאירה את שורשיו של הפטור של נשים ממצוות שהזמן גרמן, את האפשרות לקיימן (ואכן רוב הפוסקים התירו לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, כדין "אינו מצווה ועושה") ואת קיומן בברכה (אמנם רמב"ם אוסר משום "ברכה לבטלה", שהרי לא נצטוו על המצוות האלה, אך רבנו תם מתיר, וטעמו, כפי שביארו, הוא משום שנוטלות שכר או משום שכוללות עצמן בכלל ישראל המצווים במצוות אלה, וכך נפסקה ההלכה על ידי רוב הפוסקים). כן היא דנה בנפרד בקיום מצוות תפילין (נשים נאסרות בהנחת תפילין ואגב יוער על השימוש הפסול והמתמיה: "ענידת" תפילין, שהשתמשה בו המחברת [עמ' 45] וזאת משום החשש לנקיות הגוף), בציצית (אמנם בעל שולחן ערוך מתיר זאת לנשים, אך הרמ"א מסייג משום "דמחזי כיוהרא") ובעלייה לתורה (שלפי הברייתא המובאת בגמרא [מגילה כג, ע"א], נאסרה העלייה לתורה מהטעם "מפני כבוד הציבור", אך ראו דברי קהת המהפכת בטעם זה והמביאה פסיקות המתירות לעלות לתורה במניין פרטי, שלא בבית כנסת). קהת הציגה את הדברים בצורה המעידה על שליטתה בשקלא וטריא במקורות התלמודיים ובספרות הראשונים בתבונה רבה, ואף כי אין חדש לא בעריכת הדברים ולא במסקנות, שכבר נודעו בפסיקות רבות ונתפרסמו ברבים, בכל זאת דבריה מיוחדים בכך שהיא מבליטה את הפן החברתי ה"מדדה" אחרי ההלכה והמעכב את יישומה במקום שניתן לצפות לשינויים במסגרת ההלכה ובהתאם להלכה הפסוקה. יש בדבריה קריאת עידוד אל הנשים לנהוג כך הלכה למעשה. האם רוצות הנשים להעמיס עליהן עול נוסף של מצוות? זאת כבר שאלה אחרת.
בשני הפרקים הבאים קהת סוטה מדיון הלכתי טהור ופונה גם למחוזות הרגש וההשקפה. בפרק השני היא נוגעת בהסתייגות העולה ברגיל כלפי נשים השואפות להישגים בתורה, ובחשד שתולים בהן שכביכול אינן עושות את שעושות "לשמה", ובפרק השלישי היא מבררת את האפשרות של נשים לשמש ברבנות והרבצת תורה ובדיינות. ברשותכם אקשור בין שני הפרקים לסוגיה אחת: מעמדה של האישה בעולם התורה בין כותלי בית המדרש.
כפי הידוע, נשים למדניות היו לאורך ההיסטוריה, ביניהן דמויות שהפכו למיתוס, כברוריה אשת רבי מאיר (וראו בקובץ זה המאמר של ברנדה בקון על ברוריה שם, עמ' 121-130), ואולי תופעת הלמדנות הנשית הייתה רחבה מששיערנו בעבר (וראו למשל אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים 2001; וכן בקובץ הנוכחי - מרגלית שילה, "כתבי נשים ירושלמיות כאספקלריה ללמדנות נשית בשלהי המאה הי"ט", שם, עמ' 379-390). בכל זאת, גם כיום, בדור של נשים המצטיינות בתחומים כה רבים, ולאחר לא מעט שנים שנוסדו מסגרות ללימוד תורה לנשים מעטות הן הנשים, אם בכלל, שהגיעו להישגים מרשימים ובולטים בלימוד תורה ברמה המתקרבת לרמתם של תלמידי חכמים שתורתם אומנותם והבקיאים בחדרי התורה על ענפיה השונים (וכאלה יש כיום רבים מאוד בעולם הישיבות על כל גווניו; בעיניי ראיתי!). ועובדה זו מביאה אותי למחשבה שאולי יש משהו "גברי" באפשרות להתמסרות הטוטאלית של אנשינו ללימוד התורה. ולשם השוואה: אישה היודעת לפתוח גמרא ולהבין את שפתה (הארמית) ולנתח רש"י, הבא מצד אחד של הדף, ולקרוא ולהבין את התוספות, מהצד השני, והיודעת לחקור (בעזרת פרויקט השו"ת) את הדעות ההלכתיות השונות בסוגיה הלכתית אחת זוכה להערצת סביבתה, הנשית ו(במיוחד) הגברית. אך איפה היא ואיפה התלמיד חכם הבקי בגפ"ת [=גמרא, פוסקים, תוספות]; השולט בפירושי הראשונים – הרי"ף, הראב"ד, בעל המאור, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי; הלן בעומקה של הלכה, אצל הריב"ש, התשב"ץ, הבית יוסף, הרדב"ז, הב"ח, החכם צבי, החתם-סופר – מהם בעלי שו"ת ומהם מפרשי ה"טור", ראשונים ואחרונים – ועוד רבים; הנושא ונותן בעקבות גדולי האחרונים קצות החושן, נתיבות המשפט; והמעמיק בספרי הגאונים וגדולי ראשי הישיבות בדורות האחרונים – בחיבורו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק "אור שמח" על הרמב"ם, בכתביו של ר' חיים סולובייצ'יק "חידושי רבי חיים הלוי" ובחידושיו של ר' שמעון שקופ ובספרו "שערי ישר"; והרשימה ארוכה מלהיכתב. תאמרו, אילו היינו מקבלות חינוך ללימוד תורה ולחיי תורה באינטנסיביות המקבילה לזו שמקבלים הגברים (בחוגים מסוימים) כבר מצעירותנו, היינו מגיעות גם אנו להישגים שכאלה, שהרי אין אנו נופלות בכישורינו השכליים מהגברים. אכן, אולי; אך אז מתי היינו מפתחות ומבטאות צדדים אחרים באישיותנו, צדדים אסתטיים, חברתיים, ענייני דרך ארץ ואורחות החיים הטבעיים? ואיך היינו מתפנות להרות וללדת, לגדל את ילדינו ולהשקיע (גם) בהם את זמננו, את כוחותינו? והאם ברצוננו באמת לעשות תפנית של 180 מעלות בנשיותנו, בחלומותינו, בתשוקותינו? ולכן, לדעתי, אם המדובר בהשוואה אל האיש "בן תורה", היודע ספר והקובע עתים לתורה נדמה לי שבמבחן זה כבר עומדות אנו די בכבוד: יש עמנו נשים רבות שיצאו מכלל "עם הארץ" ואף הגיעו למדרגת "בנות תורה", וקובץ זה של נשים למדניות יוכיח. עם זאת, היומרה לתפוס מקום בשורות הראשונות של גדולי התורה ופוסקי הדור נראית לי רחוקה, רחוקה מאוד.
מכאן יובן שהדיון המדוקדק שעורכת המחברת בפרק ג' בקשר לתפקידי הרבנות והדיינות נראה לי כפורט לפרוטות את הרעיון הגדול. כך אנו למדים שעריכת חופה יכולה להיעשות על ידי אישה, כדין משגיח כשרות, שגם הוא עבודתו יכולה להיעשות על ידי אישה; ברכת הקידושין אף היא יכולה להיאמר על ידי אישה (כך לפי הרמב"ם הרואה במקדש את שלוחו של הבעל, וכך גם לפי הדעה שדין ברכה זו כדין ברכת השבח); אשר לברכת חתנים לגבי זה יש מחלוקת: יש אומרים שאינה יכולה להיאמר על ידי אישה, כיוון שנדרש מניין של גברים, ויש אומרים שיכולה, בדומה לברכת "הגומל"); אשר לסידור גיטין לדעת רוב האחרונים אינו דורש בית דין, ולכן נראה שיכול להיעשות על ידי אישה בקיאה, להוציא מקרים שבהם נדרשת כפיית גט המחייבת הפעלת סמכות ושררה על ידי בית-דין; ואשר לדיינות – השולחן ערוך פוסק שאסור לאישה לשמש בדיינות, אך קהת מביאה (בעקבות התוספות) פתח להתיר, שכן יש שהציבור מקבל עליו בית דין אף שאינו ראוי מן התורה, ומשמע שאף אישה בכלל זה. לאחר הכול ומעבר לבירור האם ניתן לאישה לנהל טקס זה או אחר (וממתי ביהדות מתמצית הרבנות בניהול טקסים? האם אין כאן יבוא זר מהנצרות או מאורחותיה של היהדות הרפורמית בגולה? ותמהתני על המחברת שבבואה לבחון את כשירות האישה לשמש ברבנות, הדגישה דווקא את ענייני הטקס.) חוזרת השאלה העקרונית, והיא, כפי שאמרנו האם תוכלנה נשים לתפוס מקום מהותי, אמתי, בחזית עולם התורה, עם הלמדנים, עם הצדיקים, עם מפרשי התורה ופוסקי ההלכה.
גם שאלת המניע של הנשים הלמדניות קשורה בסוגיה זו. לפי קהת, אישה למדנית מן השורה, נחשדת על לא עוול בכפה בהתהדרות ובעשייה "שלא לשמה". לדעת קהת, גם הגברים, רובם הגדול, נהנים מ"לא לשמה" בדרכם אל ה"תורה לשמה", ומה לנו להלין על ציבור הנשים דווקא. אכן נכון הדבר, אלא שבכל זאת יש במחוזותינו התהדרות מופרזת של נשים בלמדנותן. גם קריאות ההתפעלות מן "העולם" לנוכח אישה למדנית-משהו מלבות את התחושות הללו, שלא באשמתנו. זאת ועוד, הבא לשאת דגל חדש מצפים ממנו לניקיון כפים מוכח ול"טוהר הנשק"; אנו, הבאות לשנות את מעמדנו ולפלס לנו מקום בבית המדרש ובהנהגת הציבור, צריכות להיות מודעות לעניין זה ולהיזהר בו שבעתיים.
לעניות דעתי, השאיפה להתפתחות תורנית תושג על ידינו מתוך דבקות במשימה שיש עמה ענווה גדולה ויראת הרוממות. למותר לציין שהרהורים אלו ואחרים אינם באים לסתור את הרוח הגדולה הנושאת את נשות דורנו בשאיפתן להתקדמות רוחנית ותורנית ולחתירתן הצודקת לביטוי עצמי ומגדרי בעולם בית המדרש, הרוח המפעמת בלהט בין דפיו של קובץ מרשים זה.
* ד"ר לובה חרל"פ היא מרצה במחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות וביחידה להבעה עברית, אוניברסיטת בר אילן, ובמכללת ליפשיץ; מחברת הספר "תורת הלשון של רבי אברהם אבן עזרא מסורת וחידוש", באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשנ"ט.
"להיות אשה יהודיה", קובץ שני, בעריכת מרגלית שילה,
קולך – פורום נשים דתיות, אורים הוצאה לאור, ירושלים 2003,
435 עמ' בעברית ו-128 עמ' באנגלית
"במשך שנים רבות היה מנהג של יהודי תוניס, שבתפילת הנעילה של יום כיפור, בברכת כהנים, הנשים והילדות נכנסות לתוך עזרת הגברים וכל המשפחה מצטופפת תחת הטלית של האב, לקבל ביחד ברכה. סבתא שלי והדודות שלי סיפרו לי את זה בכזאת התרגשות" – כך מתארת ללי דרעי, עולה ותיקה מצרפת ומנהלת תוכנית חינוכית לקליטה של עולי צרפת מטעם קרן חרו"ת. דרעי השתתפה השנה בתוכנית "תדרשי" של הארגון "אליאנס: כל ישראל חברים (כי"ח)", שם לומדות נשים מרחבי הארץ מדרש ותלמוד בהסתמך על מקורות מיהדות המזרח. לדבריה של דרעי, כשיהודים מתוניסיה הגיעו לצרפת "החליטו הרבנים הצרפתים להפסיק את המנהג הזה של כניסת הנשים לעזרת הגברים, בטענה שאינו צנוע. מתייחסים לרבנים הספרדים כאל אנשים נחמדים שהיו חפיפניקים בהלכה, אבל זה ממש לא נכון. רבני תוניס לא עיגלו פינות, הם לא ניסו למצוא חן בעיני הציבור. ידעתי שאם הם התירו דבר כזה יש לכך הצדקה הלכתית, ובאמת מצאתי".
דרעי מסבירה שהרעיון של מחיצה בין גברים לנשים עלה לראשונה בתקופת בית המקדש השני, בעקבות "קלות ראש" שהיתה בשמחת בית השואבה. "בגמרא יש דיון שלם בנושא הזה", היא מספרת. "קבוצה אחת של רבנים התנגדה למחיצה, מאחר שתוכנית הבנייה של בית המקדש התקבלה בנבואה ואין היתר לשנות אותה. לבסוף נמצא פתרון הלכתי שאיפשר את המחיצה בשמחת בית השואבה. ובכל זאת, ובכל זאת, פעם בשבע שנים, במצוות הַקְהֵל, (שבה, כמו בתפילת נעילה, ארון הקודש פתוח), המחיצה הוסרה. הסיבה לכך היא שברגע שארון הקודש פתוח לא יכולה להיות קלות ראש ואין יצר הרע. לכן אין מניעה הלכתית שכל המשפחה תצטופף יחד תחת הטלית של האב".
זו דוגמה אחת לכך שבמדינות ערב והאיסלאם המרחב הציבורי בשכונות היהודיות היה דיפוזי יותר, ללא הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים, כפי שאומרת חיה נאמן, אשת חינוך שפיתחה את תוכניות הלימוד של "תדרשי". "לא היה פחד מהתקרבות אבל גם לא היה עירוב מוחלט; אם אשה נכנסה לבית הכנסת, לא נבהלו מזה".
אף על פי כן, "תדרשי", שהתחילה החודש את המחזור החמישי שלה, מיועדת לנשים בלבד. מנהלת התוכנית, דנה אלאלוף, מסבירה זאת בכך ש"אחד הדברים שחסרים כיום הוא מרחב נשי, שאבד לנו בעיקר בגלל תפישת עולם מודרנית שהפרדה בהכרח פוגעת בנשים. נשים ספרדיות שחשובה להן הנאמנות להלכה רוצות לעשות דברים בדרך הזאת, ואנחנו רואות את זה יותר ויותר. ההפרדה נעשית פעמים רבות מנימוקים של צניעות, אבל זה גם יוצר מקום שהוא רק בשבילנו. למשל, אצל הצפון־אפריקאיות והפרסיות יש שירה שנוצרת על ידי נשים למען נשים ושרות אותה בפני קהל נשי בלבד; שירה עם מסרים של אם לבת, של אחות לאחותה, שכמעט שלא מתקיימת היום בגלל נוכחות של גברים. זה לא רק בגלל ההלכה, זה גם כי אנחנו לא רוצות לשתף את הגברים בדבר הזה".
יתרה מזאת, היא אומרת, "ההפרדה פעמים רבות נותנת הרבה יותר מקום לנשים". כך, למשל, בכנס "תדרשי" הראשון, שהתקיים בחודש שעבר בבית אבי חי בירושלים, הופיעה הרבנית ימימה מזרחי וביקשה מהגבר שישב באולם, המשנה למנכ״ל כי״ח, שהגיע כדי לומר דברי פתיחה, שייצא מהאולם בזמן השיעור שלה. "עוצמה כזאת של אשה!" מתפעלת אלאלוף, "היא לימדה שיעור של שעה וחצי שבו היא מחברת סיפור אישי עם תורה, עם תפילה, עם מנהגים, עם חיבור לדברי חכמים, למסורות נשיות. היא יחידה בדור שעושה את זה ואנחנו רואות איך היא ממלאת אולמות. זה משהו שמתאפשר רק כשישנה ההפרדה הזאת, שנותנת גם לנו מקום ללמוד ממנה".
דרך הלימוד של התוכנית ועצם לימוד התורה על ידי נשים מגלמים את רוחם של חכמי יהדות ספרד, שדגלו ביהדות פחות קונפליקטואלית ויותר מקבלת ומכילה מזו הנותנת את הטון בישראל כיום, ועם זאת, נאמנה באופן מוחלט להלכה היהודית. "זה עיקרון ספרדי, לא לדחות כל חידוש שמגיע מהעולם, מהמודרנה, מההשכלה, אלא לבדוק איך אפשר להתמודד עם זה, להכניס את זה פנימה", מסבירה נאמן. "המטרה של התוכנית היא להגיד שנשים יכולות ללמוד תורה, וההשראה היא מהמקורות של חכמים ספרדים. זה נכון שהחברה תמיד היתה פטריארכלית ולימוד נשים לא היה מקובל, לא היו למשל בתי מדרש לנשים. ועם זאת, ביהדות ספרד לא היתה התנגדות עקרונית ללימוד נשים. הרב הספרדי קודם כל רואה את האדם, כי הוא חשוב לו והוא רוצה אותו בפנים. אז אם אשה אומרת שהיא רוצה ללמוד, הוא לא ייבהל, הוא יחפש דרך לעשות את זה. יש טקסטים של חכמים מביירות, מטורקיה, ממרוקו, שמתירים לנשים ללמוד תורה. אנחנו מעדיפים את המורכבות על פני הכרעה מוחלטת שתשאיר מישהו בחוץ".
לעומת הדיון המורכב הזה, בשביל דרעי לימודי תורה היו דבר טבעי לחלוטין. "ללמוד תורה עם אבא שלי היה חלק מאוד מרכזי בילדות שלי. הוא אף פעם לא שאל את עצמו אם ללמד בנות תורה", היא מספרת. "הרב של בית הכנסת שלי בפריז הקפיד ללמד בנות ובנים גם יחד את טעמי המקרא, את ספר דניאל. מבחינתי, אם יש לימוד נשי ספרדי אז הייחודיות שלו בכך שהוא קורה ללא הפגנות ופולמוסים, אלא באופן טבעי״.
אלאלוף מדגישה ש"תדרשי" אינה תוכנית ביקורתית או מהפכנית בשום צורה. "אם יש לנו ביקורת, היא על הביקורתיות", היא אומרת. "אנחנו לא באות לעשות שינוי הלכתי או שינוי בתפישת העולם, אנחנו לא מנתחות את הטקסט ואת השיח של הכותב; זאת קבוצה של עיסוק במסורת, בזהות, דרך מקורות של רבנים ספרדיים". לדברי נאמן, "התוכנית מאפשרת ללמוד ולחדש, בלי לפרק את המסורת, את המשפחתיות, את הערכים שנשים הביאו לתוך השיח, היהדות והחברה. הפירוק המוחלט - איפה זה שם אשה מול אבא שלה? מול הרב שלה? מול הקהילה שלה? ובו בזמן, כמו שהיא מכבדת את אבא שלה היא מכבדת את אמא שלה, והיא רוצה למסור לעולם גם את מה שהיא קיבלה ממנה. זה מה שאנחנו עושות בתוכנית, לומדות את המסורת של האמהות שלנו ובוחרות מה חשוב לנו, מה אנחנו רוצות להעביר הלאה, מה אנחנו רוצות לשמר, לשחזר. יש לנו משהו להגיד לעולם; הוא אולי חדשני, אבל אנחנו לא המצאנו אותו, אז אנחנו מעדיפות להתחבר לכתובים, להישען על המסורת. זאת התפישה שלנו בלימוד תורה בכלל. מצד שני, אנחנו לא נקבל כל דבר כמו שהוא בלי לבחון אותו, יש לנו חשיבה, הגדרה עצמית. העמדה המורכבת הזאת קיימת במסורת של יהדות ספרד.
"בעולם המערבי וביהדות האשכנזית הטקסט הפך להיות הדבר הכי חשוב", ממשיכה נאמן, "אבל ביהדות הספרדית יש מקום חשוב באותה מידה לתורה שבעל פה. נשים לא ידעו קרוא וכתוב והן הובילו את התורה שבעל פה בעשייה של מצוות, חסדים, בשמירה על הערכים החברתיים. אפשר להגיד שזה נבע מחולשה שלהן, אבל אלה ערכים חשובים לעולם, שאנחנו לא רוצות לוותר עליהם. אם בבתי מדרש אשכנזיים הפרט עובר תהליך אינטלקטואלי, תהליך של חשיבה והתפלפלות, אצלנו התהליך הפנימי יהיה עם ראייה החוצה, לחברה; הפרט והאינטלקטואל הם מבחינתנו תמיד עם הפנים לחברה".
אף על פי ש"תדרשי" אינה מבקשת או מתיימרת לחולל שינוי בממסד הדתי בישראל, זוהי אחת התוכניות היחידות בישראל שמלמדות באופן מעמיק ופורמלי את הגותם של חכמי יהדות ספרד, והתוכנית היחידה ללימודי נשים ברוח זו. התוכניות האחרות מתקיימות, כמוה, בבית המדרש "ממזרח שמש". אחת ממטרותיו של בית המדרש הזה היא טיפוח פעילים חברתיים שיפעלו בפריפריה של החברה היהודית בישראל ברוחה של מורשת יהודי המזרח, שהיא המורשת של רבים מתושבי הפריפריה הזאת. דרעי מציינת כי "בצרפת לא הרגשתי את הסיפור הזה של הסללה, דיכוי. להיפך, היהודים מצפון אפריקה שהיגרו לצרפת מאוד גאים במי שהם. הם גם הצליחו בצמתים מרכזיים בצרפת. בשנים האחרונות, והרבה בזכות התוכנית, אני מגלה עד כמה זה נושא כאוב ובמרכז החיים פה". דוגמה טרייה היא כמובן מינויה של אודרי אזולאי, שרת התרבות לשעבר של צרפת, שנולדה למשפחה יהודית־מרוקאית, לתפקיד מזכ"לית אונסק"ו.
הפצת תורתה של יהדות המזרח היא פעולה מהפכנית וחשובה, ובו בזמן אינה פעולה מבדלת. "החברה הישראלית מפסידה המון בכך שהיא לא מכירה בחוכמה של יהדות ספרד", מוסיפה דרעי. "זאת חוכמה עמוקה וחזקה. יהדות אשכנז כל הזמן חיפשה הגדרות, אתה חייב להחליט מי אתה. הבעש"ט הקים את החסידות והיו המתנגדים. היתה תנועת ההשכלה ומנגד האורתודוקסיה האשכנזית. ביהדות הספרדית לא מגדירים אנשים".
אופן הלימוד בתוכנית "תדרשי" שונה בתכלית מזה שבו לומדים הגברים ונבדל גם מזה הנהוג במדרשות לנשים הפועלות בישראל. "אני תמיד בוחנת אם אני רוצה כמו הגברים או שאני רוצה משהו אחר", אומרת נאמן, ודרעי מסכמת בהומור בפתגם צרפתי מוכר: "אם את רוצה להיות כמו גבר, יש לך ציפיות נמוכות". אלאלוף מספרת: "זאת שאלה ששאלנו את עצמנו עכשיו בכנס – איפה אנחנו רוצות לראות בשנים הקרובות לימוד תורה ספרדי של נשים? מדרשות אשכנזיות (לנשים, א"א), עם כל הכבוד שיש לי אליהן, אינן המודל שלי לחיקוי. אנחנו מחפשות משהו שיותר מחובר למסורות, למנהגים, לאנשים שסביבנו, לקהילה, לצדקה. אנחנו מאמינות שאפשר לשלב את כל אלו לכדי תורה אחת, תורה שאפשר לפתח דווקא על ידי נשיות יהודית־מזרחית ויהדות מזרחית נשית. צריך לפתח את זה. לעשות את זה לאט בזהירות, בעדינות, ביחד עם עוד נשים שיצטרפו אלינו".
נשלח ב-22/10/2017 13:08
"זאת שאלה ששאלנו את עצמנו עכשיו בכנס – איפה אנחנו רוצות לראות בשנים הקרובות לימוד תורה ספרדי של נשים? מדרשות אשכנזיות (לנשים, א"א), עם כל הכבוד שיש לי אליהן, אינן המודל שלי לחיקוי. אנחנו מחפשות משהו שיותר מחובר למסורות, למנהגים, לאנשים שסביבנו, לקהילה, לצדקה. אנחנו מאמינות שאפשר לשלב את כל אלו לכדי תורה אחת, תורה שאפשר לפתח דווקא על ידי נשיות יהודית־מזרחית ויהדות מזרחית נשית. צריך לפתח את זה. לעשות את זה לאט בזהירות, בעדינות, ביחד עם עוד נשים שיצטרפו אלינו".
מעניין מי היה לוקח עו"ד מקבוצה שזו האג'נדה בהכשרתה
"מנהג יהודי תוניסיה לכנס את הנשים (נשים כלות בנות, נכדות) מעזרת הנשים לבית הכנסת בעת ברכת הכוהנים שלפני שעת הנעילה.
מנהג ייחודי זה הוא רב חשיבות בקרב יהודי תוניסיה והוא נהוג מדורי דורות
בשעת הברכה מתאספים כל בני המשפחה מסביב לסב או לאב, שמכנס תחת טליתו את כל בני המשפחה לרבות תינוקות רכים.
המחזה הוא מרהיב עין: אין רואים בבית-הכנסת כי אם טליתות פרושות.
גם הנשים והבנות עוזבות בשעה זו את עזרת הנשים וניגשות תחת הטלית הפרושה של הסב או של ראש המשפחה.
מנהג זה זכה לביקורות קשות ( כאן בארץ )בשל עירוב הנשים עם קהל הגברים בבית הכנסת – ומאידך הביקורת זכתה לקיטונות של כעס בשל הפגיעה במנהג התוניסאי.
יש הסוברים כי מנהג זה הונהג גם בקהילות ונציה, ייתכן גם כי המנהג הובא ע"י קהילת יהודי ליבורנו – איטליה אשר היגרה לתוניסיה בסוף המאה ה-16, ואומץ בקרב קהילות התואנסה,……
מנהג ייחודי ומרגש זה, היה חלק מנוף ילדותי ונעוריי , עדיין חקוקים בזכרוני אותם רגעי אושר של ברכת הכוהנים להם חיכיתי בקוצר רוח כשטליתו של אבא ז"ל פרוסה מעל כולנו.
הצטופפנו כאיש אחד, רעיה, בנות ובנים, כלה, נכדות ונכדים תחת טליתו כשכל אחד מאיתנו מושך אותו לעבר ראשו פן לא יכוסה חלילה ומחכים בחרדת קודש לזכות להתברך מפיו של אבא".
_____________________
"דרעי מסבירה שהרעיון של מחיצה בין גברים לנשים עלה לראשונה בתקופת בית המקדש השני, בעקבות "קלות ראש" שהיתה בשמחת בית השואבה. "בגמרא יש דיון שלם בנושא הזה", היא מספרת. "קבוצה אחת של רבנים התנגדה למחיצה, מאחר שתוכנית הבנייה של בית המקדש התקבלה בנבואה ואין היתר לשנות אותה. לבסוף נמצא פתרון הלכתי שאיפשר את המחיצה בשמחת בית השואבה. ובכל זאת, ובכל זאת, פעם בשבע שנים, במצוות הַקְהֵל, (שבה, כמו בתפילת נעילה, ארון הקודש פתוח), המחיצה הוסרה. הסיבה לכך היא שברגע שארון הקודש פתוח לא יכולה להיות קלות ראש ואין יצר הרע. לכן אין מניעה הלכתית שכל המשפחה תצטופף יחד תחת הטלית של האב".
במסכת סוכה, דף נא, עמ' ב, מצאנו:
"מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל! - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש: וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה".
הברייתא מספרת על הקמת הגזוזטרא כעובדה ללא עוררין, והשאלה "היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל!, אינה מספרת על מחלוקת "רבנים" שהיתה בזמן הבית השני, היא שאלת התלמוד מתקופת האמוראים, השואלת מדוע היה מותר להם לבנות את המחיצה.
הגב' דרעי ידעה לספר, שלמרות שבשמחת "בית השואבה" היה צורך במחיצה, הרי ש"פעם בשבע שנים במצוות הקהל, (שבה, כמו בתפילת נעילה, ארון הקודש פתוח) לא יכלה להיות קלות ראש ואין יצר הרע", ומאחר שהבינה שאם ארון הקודש פתוח לא יכולה להיות קלות ראש או יצר הרע, הוא לדבריה המקור ל"מנהג תוניס" שעליה סיפרה.
איני יודע היכן ראתה שבמעמד הקהל היה ארון הקודש פתוח, או שבאותו הזמן, היו שם או בכל מקום אחר "ארון קודש"), נראה, שגם בהתקבצויות אחרות לצורך מצווה לא היו מחיצות, והצורך בגזוזטרה בעת שמחת בית השואבה במקדש, אף שגם היא היתה לצורך מצווה, היה משום שהיתה בה גם אווירה של שמחה.
אל תטעו - הכתבה הזו היא בעיקר יציאה נגד עולם המדרשות לבנות, בטענה שמדובר ב"ישיבות אשכנזיות" מדי.
עוד יכתבו רבות על המהפכה שצמחה מלמטה, ממקומות כמו מדרשת לינדנבאום ("ברוריה" בלשון העם) או המדרשה במגדל עוז, או מתן - על שלוחותיה.
זה רק הסגורים בעולמם שלהם, שלא שמעו אף פעם על רחל שפרכר-פרנקל, או אסתי רוזנברג, או על טובה גנזל. האחרונה, למרבית מבוכתנו, נאלצה לצרף את בעלה כמחבר שותף למאמר, כדי ש"תחומין" יסכימו לפרסמו. אמנם ד"ר חזי גנזל הוא דוקטור, אבל לרפואה. כולם יודעים של מי היה המאמר, ושל מי הבושה על התנאי המוזר הזה(1). .
(1) לא מאמינים? חפשו בתחומין את המאמר "חציצה בציפורניים ארוכות, צבועות ובנויות", עליו חתומים המחברים טובה וחזי גנזל. ד"ר חזי גנזל, מומחה בהמטולוגיה...
נשלח ב-23/10/2017 16:56
מואדיב,מוזר זה תמיד בעיני המתבונן. יש חציצה,ויש חליצה עם יריקה ויש ויש עוד הררים של מוזרויות אז חתימה של איזה ד"ר (אתה שוכח שד"ר להמטולוגיה למד רפואה כללית לפני התמחותו ) על מאמר לצד אשתו זו מוזרות שלכל היותר אפשר לכנותה הדובדבן הקטנצ'יק כראש סיכה על הקצפת.
נשלח ב-25/10/2017 08:53
"יש לציין כי אף שעולה מן הדברים לעיל כי בעל המכה את אשתו יחוייב בתשלומים כמכה חברו, מכמה מקורות גאוניים וכן מדברי הרמב"ם ופוסקים ספרדים עולה כי הם ראו את הכאת האשה בידי בעלה כתופעה חמורה פחות מהכאת אדם אחר, ראו למשל דברי שר שלום גאון: "אחרים שחבלו באשתו קשה עונשין יתר מבעל שחבל באשתו", תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער א סימן ד. כמו כן, פוסקים רבים סברו כי כאשר האשה מתנהגת באופן לא ראוי מותר לבעלה להכותה לצרכים "חינוכיים". על פי שיטה זו לא ייענש הבעל על נזק במקרה של הכאה מותרת, ראו על כך: וולף, פסיקות הלכתיות; גרוסמן, מכות חינוכיות."
