|
|
| נשלח ב-21/7/2005 14:23 |
 |
| |
תשובה שקיבלתי על שאלה הלכתית:
"הפוחד מעונש יחמיר והמיקל תבוא עליו ברכה"
בברכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2005 15:54 |
|
| |
לינקי
איקון ירוק מאד.
למה לא לשים זאת באשכול "יש חדש תחת השמש"?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2005 16:30 |
|
| |
לא זהה לנושא, אבל קשור אליו.
מקור: מאמרי "קוים אחדים לדרכו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בהלכות רפואה ופיקוח נפש", אסיא נז-נח ; ספר אסיא ט ; בלינק:
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA9/R0091195.asp
בתחילת השער השני.
כידוע, נחלקו גדולי עולם בדין סגירת מעגל חשמלי בשבת: החזון אי"ש סבר שיש איסור דאורייתא בסגירת מעגל חשמלי, והעושה ואת מתחייב באיסור חמור של תולדת בונה(38) . לעומתו סבר הגרש"ז אויערבאך שאכן יש איסור תורה בהדלקת נורת להט(39) . אך אם לא מדובר בהדלקת נורת להט או גוף חימום אזי אין איסור בונה בסגירת מעגל חשמלי בשבת, ואין הבדל בין פתיחת ברז מים בשבת לבין הפעלת מעגל חשמלי(40) .
לפני כארבעים שנה נזדמנתי, עודני נער, לביתו של הגרש"ז זצ"ל בענין הלכתי. במהלך השיחה היטה הרב את הדברים לדין מכשירים חשמליים בשבת ושאלני: מה לענות לשואלים על שימוש במכשירים חשמליים מסויימים בשבת. מצד אחד, לדעתו, אין שום איסור להשתמש בהם, אולם מאידך, ציבור שאיננו בקי בשילוב של אלקטרוניקה ודקדוקי הלכה, לא יבין את ההבדל בין מכשירים מותרים למכשירים אסורים, ועלולה לצאת תקלה ח"ו(41) .
על שאלתי, מדוע לא לאסור משום כך את השימוש במכשירים הללו, ענה הרב שפתרון כזה מנוגד, להלכה. שהרי "כשם שאין רשות להתיר את האסור כך אין רשות לאסור את המותר"(42), ובדורנו אין לנו את הסמכות לגזור גזירות חדשות .
מקורות
38. חזון אי"ש, או"ח, ס'" נ' ס"ק ט.
39. . שכן בהדלקת נורת להט או גוף חימום לוהט יש איסור תורה של מבעיר. ראה : אחיעזר, ח"ג, ס" ס. ע"ע החשמל בהלכה, איסוף ותימצות מקורות, חלק ב (מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים תשמ"א) ; אנציקלופדיה תלמודית, ערך "חשמל".
40. הגרש"ז אויערבאך, קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת (הוצאת מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים, תשל"ח), 79-59.
41. ראה סנהדרין ה, ב, בבריתא, "פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלים עיסותיהם בטומאה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלים עיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אינם מכשירין. והוא - מי ביצים דרש להו. ואינהו סברו מי בצעים קאמר. וטעו ... באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו." וברש"י שם : "וכי יהיב ליה רבו רשות, מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו."
42. ירושלמי, תרומות, סוף פרק ה, ה"ג; חגיגה ספ"א; סוטה פ"ח ה"ב, "אמר רבי לעזר: כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור."
וכ' הבית יוסף, יורה דעה, סימן קטו, אות ג ד"ה וה"ר פרץ, בשם הגהות מיימוניות (דפוס קושטנטינא הרס"ט על הרמב"ם, תשובות מיימוניות ס' טו) : "דאמרינן בירושלמי כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר עכ"ל".
וע"ע ירושלמי, עבודה זרה, פ"ב ה"ט, "לא ביש לי דאמרת על טהור טמא, אלא סופך לומר על טמא טהור", ובשו"ת בית יוסף, דיני כתובות ס' ג, ד"ה כתב ת"ל, העתיק "לא באיש לי על דאמרת על מותר אסור וכו" (ציון ירושלים, שם).
ע"ע בספר מעשה הגאונים (לרב נתן המכירי, בן זמנו של רש"י מהד' אפשטיין, ברלין תר"ע, ס" ז,עמ' 5 : "ולדעתי כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר, שהתורה חסה על ממונם של ישראל " (הובא : " תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, עמ' 81). וע"ע בוידוי הגדול המיוחס לרבנו ניסים (תפילת יו"כ קטן) : "... את אשר התרת אסרתי ..."
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2005 16:39 |
|
| |
מה הוא עשה למעשה? הדליק מאורר בשבת?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/7/2005 21:40 |
|
| |
.
" ... וטעם מה שהלכו חכמים בטומאת עבודה זרה לקולא לפי שהיא מדרבנן והעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מדרבנן ונוכל להקל או להחמיר שנלך בה להקל."
רבנו המאירי, בית הבחירה על פרק תשיעי במסכת שבת. הנושא - מחלוקת רבי עקיבא ורבנן בעניין טומאת משא על ע"ז.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2005 16:07 |
|
| |
כמה הערות:
על מה שכתב מציץ ונפגע בתחילת האשכול יש להעיר את דברי הירושלמי:"רב דימי בשם רבי יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים". (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א)
וכן:"ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט, שבת פ"א ה"ב).
על מה שכתב הרב ד"ר הלפרין, רציתי להעיר ולהוסיף:
נוסח הבבלי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה היא:"ת"ר בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא* ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם" (בבלי ברכות כח ע"ב)
*כלו' קודם מדגישים שלא לומר על טמא טהור, ורק אח"כ שלא לומר על טהור טמא.
לעומת זאת הנוסח בירושלמי הוא:"בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור* ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא".
*כלו' קודם מדגישים שלא לטמא את הטהור ולא לאסור את המותר, ורק אחר כך שלא לטהר את הטמא ולא להתיר את האיסור.
ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ו מובא שתלמידיו של רבי זעירא באו אליו בתלונה למה הוא מחמיר עליהם:"רבי זעירא מקרב קמיה בוצינא אמרין ליה תלמידיו רבי מה את מחמיר עלינו הא תני רבי אושעיא אפילו טריקלין עשר על עשר מברכין".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2005 16:17 |
|
| |
הבאבא_תור:
על השאלה אם החשוב יותר מקדימים או מאחרים יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם שהדיין שואל את המתדיינים אם הם רוצים בדין או פשרה. והנה ברור שפשרה עדיף מדין. חזינן שהחשוב יותר מאחרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2005 16:28 |
|
| |
אתה יכול להוכיח שזאת גם שיטת הגמרא ? וזאת שיטה בכלל בכל מקום שאת החשוב מאחרים ? [א"כ ספציפית שמא יש להוכיח שלהתיר את האיסור יותר חמור מהמקור שד"ר הלפרין הביא מהירושלמי ע"ז].
אולי אתה צודק ולא הייתי צריך להוכיח מסדר הענינים, אבל זה הסתדר לי עם גישת הירושלמי ולכן הערתי ככה.
ונזכרתי בעוד מקור:
"א"ר אבהו מעשה בר"ג ור' יהושע שהיו בדרך והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים וראו את ר' יהודה בן פפוס* שהיה משתקע ובא כנגדן אמר ר"ג לר' יהושע מי הוא זה שמראה עצמו באצבע. אמר לו יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים. א"ל ולא כן תני כל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה אלא א"כ מינו אותו פרנס על הצבור. אמר ליה והתני כל דבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ת"ח עושה ותבוא עליו ברכה. א"ר זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין". (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט)
*דרך אגב - יעקב, היה לך אשכול פעם גם על שני פפוס, לא ? 
תוקן על ידי - הבאבא_תור - 26/10/2005 16:28:49
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2007 20:20 |
|
| |
מיכההמרשתי?
גיטין נ"ה ע"ב: אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים כו', נ"ו ע"א: אזל (בר קמצא) אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס (כן הוא הגירסא בגמרא לפנינו, אבל יותר נראה ששמו אבטולס או אבטילס, ששם אבקולס לא מצאנו כלל, משא"כ שם אבטולס נמצא בספרות חז"ל וקרוב אליו גם אבטליון. וברי"ף שבת דף ס' ע"א בדפי הרי"ף איתא אבטולס. ואפשר ששם אבקולס מקורה בשם עקילס, ונשתבש מעקילס לאבקולס, וכמו שנשתבש מעקילס לאונקלס, וצ"ע.) החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו ופירש"י, ענותנותו סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו.
מיהו באיכה רבה פרשה ד סימן ג' מצאנו סיפור זה קצת באופן אחר וז"ל, אמר ליה כל אילין קורבניא דאת משלח ליהודאי למקרבינהו אינון אכלין להון ומקרבין אוחרין בחילופייהו ואם לא תאמין לי שלח עמי חד איפרכו וקורבנייא ואת ידע מיד שאיני שקרן עד דאתייא באורחא דמך איפרכו קם הוא בליליא ועשאן כולן בעלי מומין בסתר כיון שראה אותן הכהן הקריב אוחרנין תחתיהון אמר ההוא שליחא דמלכא למה לית את מקריב אילין קורבניא אמר ליה למחר אתא יום תליתאה ולא קרבהון שלח ואמר למלכא ההוא מילתא דיהודאה קאמר קושטא קאמר מיד סליק למקדשה והחריבו הדא דבריאתא אמרין בין קמצא ובין בן קמצא חרב מקדשא אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל ע"כ. וכתב ביפה תאר שם וז"ל, ופרש"י ענותנותו סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו ולפי מ"ש כאן דשדר עמיה חד איפרכוס לא יכון זה כי מה יועילו בהריגתם לבר קמצא שהרי לעולם האיפרכוס יגיד הדבר כמו שעשה עכשיו.
ונראה לפרש ענוותנותו של ר' זכריה באופן אחר והוא על פי דברי התוספתא דמסכת שבת פט"ז מ"ז במהדורת ליברמן ולפנינו פי"ז מ"ד, וז"ל, בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל. פירוש דבית הלל ובית שמאי פליגי במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון שבת מ"ד ע"א אי אית ליה איסור מוקצה אי לאו. בית שמאי כר' יהודה ס"ל ולפיכך אסור לטלטל את המוקצה, ולפיכך צריך להעביר על ידי טלטול הטבלה, וב"ה ס"ל כר' שמעון שהתירו לטלטל מוקצה. ור' זכריה בן אבקולס חשש לחומרא יתירא שהיה משליך מפיו אל אחורי המיטה ומבלי לטלטל בידיו כלל, וכדאיתא בשבת קמ"ג ע"א, אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן. ובחסדי דוד פירש וז"ל, ומאי דמסיים הכא רבי יוסי ענוותנותו וכו' כלומר דחומרא יתירה היא דפילו בית שמאי דמחמירין שרו לנערן על ידי הטבלא וכו' ולא יאה להחמיר כ"כ בדבר שאין בו אלא מפני הרואים שהרי הלכה כבית הלל וכדחזינן נמי דענוותנותו של ר' זכריה שרצה להחמיר ביותר בדבר שמפני הרואים גרם קלקול כדאיתא בגיטין וכו'.
פירוש דבריו, דאע"ג דאפשר לחשוש ולהחמיר בדבר על פי הלכה, מ"מ פעמים שאסור להחמיר בדבר ואדרבה חומרא זו גורמת לשריפת בית אלוקינו. וכתב במהרי"ץ חיות בגיטין שם וז"ל, אולם לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום וקרבן בזה הענין שהיה סכנה לכלל ישראל כו' ועיין מג"א או"ח הלכות לולב סימן תרנ"ו סק"ח שכתב ג"כ ראיה מש"ס כאן דמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות ע"כ והיינו מזה דחזינן דלא היה נכון בעיני חז"ל דרכו של רזב"א שאמר יאמרו בעלי מומים קרבים לגביה מזבח מוכח שמן הדין היו מותרין מפני אימת מלכות וכן אם היו הורגין את בר קמצא היו עושין ג"כ כדין מפני שרדף אחר כלל ישראל והבא להורגך השכם להורגו ואולם מפני גודל ענותנותו של רזב"א לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אתו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות העושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדר גדר ולעמוד בפרץ ומפ"ז אמרו לשון ענותנותו היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היה הסיבה לחורבן הבית.
ונראה לומר עוד דמש"ה אמרינן בסוטה ה' ע"א, ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, הא גופא משום דלפעמים צריך הת"ח להתחזק בדעתו משום עת לעשות לה' וצריך להנהגי הנהגה מיוחדת בכדי להעמיד הדת על תילה.
וכל האריכות הזה למה, משום שעינינו ראו ולא זר חרבן בית אלוקינו בימינו, וכמאמר חז"ל (ברכות ח' ע"א) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ומה נאמר ומה נדבר על אחד מבתי המדרש המפוארים בימינו, שנחרב בימינו במכות ורדיפות אשר ילאה האוזן לשמוע ולא הספיק לשני הצדדים עד שפנו לערכאות שזה חלול השם עצום איום ונורא שאין לשער ואין לתאר. וכששואלים כל אחד מהצדדים כל אחד מביא פסקי דיניו ורבותיו וחתימותיהם ומכתביהם ודעותיהם, ואין אף אחד שמבין, שמצד ההלכה כשלעצמה כבר אי אפשר לפסוק בדין תורה זה, ומשום עת לעשות לה' צריכים הרבנים לנקוט ביד חזקה ולהכריח את שני הצצדים לבוא לידי החלטה שתפסיק את החילול ה' הזה כליל.
אכן ענותנותן של גדולי ישראל שבימינו, ואין לך זקן אלא שבימיך, היא היא החריבה את ביתינו...
תוקן על ידי עצכח ב- 26/05/2008 13:29:55
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2007 13:44 |
|
| |
מהרמב"ם פ"ו ה"ב מהלכות מלוה ולוה ניתן לכאורה ללמוד שעדיף לעבור על ריבית דרבנן מאשר לדמות השוואת ריבית דרבנן לריבית של תורה.
ז"ל:
המלווה את חברו--לא ימשוך עבדו כדי שיעשה בו מלאכה, אף על פי שהעבד יושב ובטיל. ולא ידור בחצרו בחינם, אף על פי שאין החצר עשויה לשכר, ואין דרך בעל החצר להשכיר. ואם דר, צריך להעלות לו שכר; ואם לא העלה לו--הרי זה אבק ריבית, לפי שלא התנה עימו שילווהו וידור בחצרו. לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו, ובא לנכות שכר החצר שדר בה מן החוב--אם היה השכר כנגד החוב--אינו מנכה לו הכול, אלא כמו שיראו הדיינים: שאם תסלק אותו בלא כלום, הרי זה כמו שהוציא אותו בדיינין; ואבק ריבית, אינה יוצאה בדיינין.
עכ"ל [באדיבות סנונית]
היינו שכדי להינצל מריבית דרבנן יש ללוה לנכות שכר דירה מהמלוה וכאשר השכירות כיסתה את כל ההלוואה הרי אם ינכה הלווה את השכירות נמצא שאינו פורע כלום ואי הפרעון נראה כהוצאת ריבית בדיינים כדין ריבית מן התורה.
לכאורה נמצאנו למידים את שהדגשתי למעלה [אך מאחר ולא עיינתי במקורות אלא נקלעתי ברמב"ם הוירטואלי, ייתכן ששגיתי בהבנתו ונא לתקנני אם טעיתי]. עם זאת נראה שזה רק ב"דרבנן טבעי" שמשתקף בו הדאורייתא לכל אדם [או עכ"פ לכל חכם] ללא צורך של תקנת חכמים הנגזרת מאסיפתם במושב ואכיפתם על הציבור, אבל בתקנה שהתקינו בפירוש לא יהיה מכאן היתר להמרותם רק כדי למנוע רושם השוואה לשל תורה ועדיין צ"ע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2008 13:32 |
|
| |
מיימוני:
מרכא כפולה: פיקוח נפש רוחני וסכנת המנהג
בעקבות האשכול שפתחתי על הפרדה ומקורותיה, אשכול שקיים גם בחדרי חרדים,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1190371
כתב מרכא כפולה את הדברים הנפלאים הבאים.
נושא הצניעות ותאוות הנשים הוא השפיץ של יחס לא תקין לחיים.
בנושא האוכל והאכילה מצבנו טוב יותר ?
בנושא שויתי ה' לנגדי תמיד מצבנו טוב יותר ?
בענין ואהבת לרעך כמוך אנו מצליחים יותר ?
וכו' וכו'
מסיבות רבות קיים פער גדול בין רמת הקיום לרמת ההפנמה וההזדהות הפנימית.
ככול ששבים לעבר, היתה אינטגרציה בין כל צדדי החיים. בעל המלאכה היה דבוק בה' בעת מלאכתו, לומד הגמרא לא נזקק לספרי מוסר כי הלימוד כלל הכול, וחיי היהודי לא היו מושלמים מבחינת שמירת מצוות אבל מה שקיים - קיים מכל הלב.
ברגע בניתק הקשר בין הלב לקיום - אין גבול אליו הדברים יכולים להגיע לשני הצדדים: לצד החומרות ולצד ההפקרות.
יש לגדל הילדים על ההלכה הפשוטה ללא חומרות. (רבי נחמן אמר "ללא חומרות" על המצב ששרר לפני כ-200 שנה.)
בד בבד יש להרגיל הילדים להזדהות, ולהפנמה ולשם כך יש לתת להם אפשרות והזדמנות להרגיש טוב עם דברים אבל גם להרגיש כלפי דברים מסויימים שלא טוב להם אתם.
היישום המעשי של הדברים מחייב אומץ והעזה מתוך תחושה ברורה של עת לעשות ה' הפרו תורתיך.
וכמובן שההורים והמורים צריכים להתחיל עם עצמם.
לדעתי לא ימצא לכך חבר רבנים שישב ויחליט על מה לוותר.
כל אחד ואחת חייבים להיכנס לעבי הקורה של חייו ולנקות משם את מה שהוא חיצוני, ומיותר - גם אם מדובר במנהג אבות והרגל חברתי.
על חלק מן הדברים הוויתור יהי לתמיד על חלקם הוא יהיה זמני.
מי שמרגיש שחייו אינם חיים בגלל ריבוי החומרות המנהגים והאילוצים החברתיים - זה עבורו כמו פיקוח נפש. אין ספק שרבש"ע "מעדיף" חיים יותר פנימיים עם פחות מעשים מאשר ההפך.
***
כדי שלא יטעו אני מבהיר: פחות מעשים - פחות מנהגים וחומרות ואילוצים חברתיים. לא זלזול במצוות חלילה!
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2008 18:15 |
|
| |
בספרו של המטיף הליטאי הרב י"י גולדווסר מצאתי את הפנינה הבאה:
מהו לשון "המחמיר תבוא עליו ברכה" שמצוי בספרי הפוסקים, וכי למי שמקיים את ההלכות כדינן לא מגיע ברכה?
אלא משיב הנ"ל, שבהחמרה ככלל טמונה קללה כידוע,
ובאותם מקרים שכן רצוי להחמיר, מברכים הפוסקים את המחמיר שאותה קללה שבהחמרה לא תבוא עליו. ודפח"ח.
|
|
|
|
|
