גמירות דעת בהלכה ובמשפט העברי

ידוע הוא שכל עסקה בנויה על גמירות דעת של המוכר , ומבצע העיסקה - הקניין , העניין הוא , ושאין לי תשובה עליו , הוא דוגמאות כמו מכירת חמץ , - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בגט כריתות שהגט כשר , על אף שעל פי המשפט והחוק היבש לכאורה אין לו שום היגיון , כי הלא אין כאן גמירות דעת בכלל כי השאלה הברורה ממ"נפ הוא הרי לא רוצה לתת גט , וכן במכירה הוא בטוח לרגע לא מתכוון ברצינות


האם דנו בזה כאן בעבר ?

א. כפייה בגט - ההגיון מאחורי גמירות הדעת במי שכפו אותו ליתן גט הוא הגיון 'דתי' ולא משפטי,

כדכתב הרמב"ם בהלכות גירושין פ"ב ה"כ:"...שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה...

אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.

לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני' - כבר גירש לרצונו וכו'..."

כך שלפי הסבר זה קיימת גמירות דעת ש'נחשפת' עם הכפייה בהכאה.

ב. לגבי מכירת חמץ - אכן במכירת חמץ פרטית יש בעיית גמירות דעת. במכירות של מפעלים, הרי שהתמורה בגין המכירה היא גבוהה מערך החמץ הנמכר, באופן שמוכר החמץ רק ירוויח מהמימוש, ולכן רואים בכך גמירות דעת מספקת.

מאותה סיבה יש המתנגדים למכירת הקרקעות בשביעית כיוון שברי לכל שאין בכך גמירות דעת.

אין תשובה להיגיון שבהלכה מעבר לפילפולים על גבי פילפולים כנהוג בישיבות ,
במשפט העברי זוהי אחת הבעיות הגדולות שא"א להתמודד איתן

תוקן על ידי - ארבעשתיםשש - 29/02/2004 1:38:40

ארבעשתיםשש-ללא מילים.
לוטו- כל עשיה צריכה דעת אחרת זה לא מפורש כעשיה אלא כדבר לא מחייב.רק בהקדש לכאורה החפץ מיוחס כקדוש מעצם העובדה שהוזכרה עליו המילה הקדש,וכיון שמהר אנשים פורשים אז זו החלות,לא שהמלה מחייבת את האדם גם בטעות.אין כאן התחיבות אלא מציאות שנוצרה.אבל לא בתור עשיה,אלא כמציאות שקרתה ממילא.דבר שלא שייך במכר שודאי רק בעשיה מוסכמת נעשה.

.


האם אין לומר כי הקדש שונה, שהחמירו בו כדי שלא יבואו אנשים לידי קלות דעת?

ישרן,

איני טוען שמכירה כהקדש אלא טענתי שמהקדש נלמד למכירה לגבי ההיגיון שהחיצוניות קובעת את גמירת הדעת. [כעת אני נזכר שבאשכול על בעלות וקנין הבאתי חילוק כזה בין ביטול בלב וקניינים בלב].

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=292369
בסוף הודעת הפתיחה.


. מואדיב,

שערי הפירושים לא ננעלו אלא לדבריך הפקעת את האפשרות שב"ש התכוונו מעיקר הדין דאורייתא.

http://www.law-world.liveiis.com/Courses/99546/546-01-04.11.02
.doc

דיני קניין במשפט העברי

גמירות הדעת ומעשה הקניין

הקדמה

בדיני קניין במשפט העברי, המושגים המרכזיים הם "גמירות דעת", ומעשה קניין".

{המושג "גמירות דעת" קיים גם במשפט הישראלי. הוא שאב מושג זה מהמשפט העברי. עם זאת, ייתכן בהחלט שהמושג "גמירות דעת" יתפרש על ידי שופטים ישראלים במשפט הישראלי בשונה ממה שהוא מתפרש במשפט העברי. וכמו שכבר קבע השופט חשין בשנות ה50 (מיטובה נגד ז'ק ראזם), שגם כשהמחוקק השתמש במושגים הלקוחים ממשפט עברי, כוונתו היא רק להשתמש בהם ב"לבושם החיצוני", אבל לא לקלוט אותם במלוא המובן שלהם}.

כמעט בכל פעולה קניינית, צריכים שיתקיימו שני הדברים הנ"ל: דהיינו צריכים שלבעלי הקניין תהיה "גמירות דעת" (כוונה גמורה להקנות), וכן צריכים שיתקיים "מעשה קניין" (אקט קנייני מסויים, כמו למשל פעולה של משיכת החפץ).

צירוף המילים "גמירות דעת" לא מופיע בתלמוד. הוא מופיע לראשונה בתקופת הגאונים.

אנו נבחן את שני המושגים (גמירות דעת ומעשה קניין), ונבחן גם את היחס ביניהם.

דעת החזון איש בעניין:

כתב החזון איש (חושן משפט סימן כ"ב) "כלל גדול יהיה לך בקניינים, דעיקר הקניין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו, וחבירו יסמוך דעתו עליו".

כלומר עיקר הקניין נעשה על ידי גמירות דעת של הקונה+גמירות דעת של המוכר (בערך המקבילה של "הצעה+קיבול" במשפט עברי).

עוד מוסיף החזון איש להסביר, למה יש דברים שנפסק לגביהם שדי בהם בדיבור, ויש דברים שבהם הצריכו חז"ל מעשה קניין:

"ויש דברים שקים להו לחז"ל (=שאמדו חז"ל בדעתם), שבדבור בעלמא (=הסכם קנייני בלי מעשה קניין) גומר בלבו להקנות לחבירו. ויש שאינו גומר בלבו, רק על ידי הקניינים המפורשים מן התורה או מחז"ל. ודוק היטב בזה, והפוך בה דכולה בה, דוק בש"ס ובפוסקים ותמצא כן".
כלומר גמירות הדעת היא העיקרית, והיא לבדה קובעת. ומה שלפעמים דרשו חז"ל גם מעשה קניין, הוא משום שחז"ל אמדו בדעתם שבאותם מקרים לא תתקיים גמירות דעת של הצדדים, בלי ש"יחזקו" אותה על ידי מעשה קניין.

דיוקים בדברי החזון איש הנ"ל:

 מהתבוננות בדברי החזון איש אפשר לטעות כאילו רק לפעמים דרשו חז"ל מעשה קניין. בפועל, ההיפך הוא הנכון. ברוב רובם של המקרים חז"ל כן דרשו מעשה קניין. אבל בין כך ובין כך, ניתן להניח שכמות המקרים לא הטרידה את החזון איש, כי עצם העובדה שיש מקרים שבהם לא דרשו מעשה קניין, מוכיחה (מבחינת החזון איש) שמעשה הקניין אינו העיקר אלא גמירות הדעת.

 {דיוק נוסף מדברי החזון איש- ממה שנקט בלשונו "שאינו גומר בלבו, רק על ידי הקניינים המפורשים מן התורה או מחז"ל", ניתן לראות שהחזון איש סובר שמעשה קניין תקף הוא רק מעשה שהוזכר בתורה או בחז"ל כמעשה קניין}.

· דיוק נוסף- מדברי החזון איש רואים, שתפקיד מעשה הקניין לא נועד כדי להעיד על גמירות הדעת, אלא ליצור גמירות דעת. ההנחה הפסיכולוגית היא שאדם לא גומר בדעתו להיפרד מחפץ וכד' עד שיעשה מעשה בפועל. כל עוד אדם לא עושה מעשה נחרץ בשטח, שוכנים בלבו ההיסוסים.

דעת הרב טוקצי'נסקי:

הרב טוקצי'נסקי (בהוספותיו והערותיו לספר "תחוקת העבודה"), כותב "כלל כל הדברים הוא: שכל הקניינים, כל הפקעה, וכל העברה מרשות לרשות, בנויים על סמיכת הדעת של המוציא מרשותו, והמכניס לרשותו. וכל מעשה שהוכר ל"קניין", בין שהוא מצד קניין תורה בין מצד שהוא מנהג קבוע, מכיוון שידוע למקנה ולקונה שמעשה זה מעביר מרשות לרשות, הרי שניהם סמכו כל דעתם שעל ידי זה יצא הדבר מרשות בעליו הראשון לרשות בעליו השני. 'סמיכת הדעת זוהי עצם ההעברה ומעשה הקניין מבליט את סמיכת הדעת. ולאו דווקא מקח וממכר אלא גם כל מיני הפקעות והפקר, לכל תנאיהם, מקורם בסמיכת הדעת של המפקיע".

היחס בין דבריו לדברי החזון איש:

ברור הן מדברי הרב טוקצ'ינסקי והן מדברי החזון איש, שגמירות הדעת היא העיקר, ומעשה הקניין הוא הטפל. אמנם ייתכן שהם שונים בנקודה מסוימת- לפי החזון איש, ברור שמעשה הקניין הוא שיוצר את גמירות הדעת, בעוד שלפי הרב טוקצ'ינסקי לא ברור כל כך אם מעשה הקניין מעיד על גמירות הדעת או יוצר את גמירות הדעת. רדזינר נוטה לאפשרות הראשונה.

המשך דברי הרב טוקצי'נסקי:

הרב טוקצי'נסקי ממשיך ומוכיח ממקורות תלמודיים את דרישת גמירות הדעת. הוא מוכיח זאת בין היתר מכך שאדם שהפקיר נכס, לא יחול ההפקר כשהוא נעשה מכוח טעות של המפקיר או חוסר ידיעה. ומדוע? כי חסר כאן גורם גמירות הדעת.

קנייני הקרקעות והמטלטלין על פי התלמוד (ויסוד גמירות הדעת):

לפי המשנה במסכת קידושין, ישנם קניינים נפרדים ל"נכסים שיש להם אחריות" (=קרקעות), וקניינים נפרדים בנוגע ל"נכסים שאין להם אחריות" (=מטלטלין). קרקעות נקנות על ידי שלושה קניינים- אדם יכול לקנות קרקע על ידי קניין כסף, על ידי קניין שטר, או על ידי קניין "חזקה" (פעולת תיקון בקרקע). מטלטלין לעומת זאת, נקנים על ידי משיכה.

{אין כאן אזכור במשנה לעניין גמירות הדעת. לעניין גמירות דעת נמצא רמזים רק בתלמוד}.
הגמרא שואלת- מניין למשנה דין זה שקרקעות נקנות בכסף? ומתרץ האמורא חזקיה- "אמר קרא [=אמר הכתוב], שדות בכסף יקנו".

פסוק זה נאמר בירמיה פרק ל"ב. ומקשים הפרשנים- למה לא הביאה הגמרא מקור תקף יותר- בראשית פרק כ"ג, ששם מבואר שאברהם קנה שדה מאת עפרון החיתי, בכסף. בעלי התוספות מתרצים, שמבראשית כ"ג קשה להביא ראיה, כי שם הקניין היה מאת עפרון החיתי, שהוא גוי, ושמא יש הבדל בין קניין מגוי לקניין מיהודי. תירוץ נוסף- מעשה זה היה לפני מתן תורה, ולכן קשה להביא ממנו ראיה.

בהמשך, מחדש האמורא רב חידוש עצום- כל מה שמבואר במשנה, שדי בנתינת כסף כמעשה קניין, אין זה אלא כשמדובר במקום שלא מקובל לעשות שטר. אבל במקום שמקובל לעשות שטר, אין הכסף לבד יכול להוות מעשה קניין. מנמק רש"י- במקום שרגילים לעשות שטר, אין הקונה "סומך דעתו", כלומר אין לו גמירות דעת בקניין, עד שיהיה גם שטר (שהרי רק שטר מממש את האינטרסים של הקונה לגמרי. כי מבחינת הקונה, רק כשיש שטר נוצרת ראיה שהקרקע שלו).

אמנם הגמרא ממשיכה, שקביעה זו היא דיספוזיטיבית. דהיינו אם הקונה אומר במפורש- אני רוצה שהכסף יקנה ולא השטר, חל הקניין. עוד מבואר בגמרא, שהקונה יכול לקבוע תנאי בשעת הקנייה, בצורה זו: אם ארצה שהכסף הוא שיפעל את הקניין (ולא יוכל המוכר לחזור בו, כבר מרגע נתינת הכסף), תהיה זכותי להחליט כך. ואם ארצה שהשטר הוא שיפעל (וכך אוכל לחזור בי עד שיינתן שטר), תהיה זכותי להחליט כך.

עוד ממשיכה הגמרא- מהו המקור בתורה לקניין שטר? ועונה הגמרא- שנאמר בירמיה "ואקח את ספר המקנה" (ספר המקנה=שטר קניין) [אין ראיה מהפסוק "וכתוב בספר וחתום", כי שם מדובר בשטר ראייה ולא בשטר שעושה קניין].

מחדש האמורא שמואל- מה שמבואר במשנה ששטר לבד קונה, אין זה אלא בשטר מתנה. אבל כשמדובר בשטר מכר, אין השטר קונה עד שתתלווה אליו נתינת כסף. ההיגיון הוא מעין ההיגיון דלעיל- כל עוד לא מתממשים לגמרי האינטרסים של המוכר, אין "גמירות דעת" מצד המוכר (וברור שהאינטרס של המוכר מתממש רק כשהוא מקבל כסף).

נמצא למסקנה, על פי צירוף דברי רב ושמואל, שקניין כסף לבד אינו מספיק (כי אז אין גמירות דעת מצד הקונה), וקניין שטר לבד ג"כ אינו מספיק (כי אז אין גמירות דעת מצד המוכר).
בהמשך הגמרא מבואר, שיש מקרה שבו ודאי קניין שטר מספיק, ואין חשש לאי גמירות דעת מצד המוכר- כאשר המוכר מוכר את שדהו מרצון עז להיפטר ממנה (לשון הגמרא- "מוכר שדהו מפני רעתה").



תוקן על ידי - נישטאיך - 01/03/2004 3:43:14

http://www.law-world.liveiis.com/Courses/99546/546-01-25.11.02.doc.

דיני קניין במשפט העברי

שיעור מס' 6 כ' כסלו)

מה היא גמירות דעת:

ראינו בשיעורים קודמים, שלשם ביצוע קניין, צריכים גמירות דעת. השאלה היא מהי גמירות דעת. ובמילים אחרות, מה עלינו לבדוק כדי לראות אם יש כאן גמירות דעת.

{בהמשך נראה שהמושג "גמירות דעת" אינו זהה למושג "רצון". והשאלה היא אם כן מה היא גמירות דעת}.

התשובה- ראשית, יש לבדוק תנאים מקדמיים: האם מבצע העיסקה הוא בכלל בר דעת (אם הוא שוטה או קטן, אין לו דעת וממילא אין כאן גמירות דעת)1. שנית, יש לבדוק האם יש כאן הבנה של הצדדים את העיסקה (הבנה של ההליך הקנייני, והבנה של ההשלכות), וכן האם הייתה כוונה גמורה לבצע את העיסקה.

ההבחנה בין גמירות דעת לבין רצון- רמב"ם פרק י' הלכות מכירה:

הרמב"ם פרק י' בהלכות מכירה, כותב "מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר, ממכרו ממכר, בין במטלטלין בין בקרקעות, שמפני אונסו גמר ומקנה".

דהיינו מדובר כאן על אדם שמכריחים אותו באלימות, למכור. פוסק הרמב"ם, שבמקרה כזה העיסקה תקפה אף על פי שהכריחו אותו לבצע את העיסקה.

מכאן מוכח, שתקפות העיסקה אינה תלויה ברצון חופשי. אלא העיקר שתהיה כוונה שלמה לבצע את הקניין (וזה ודאי יש כאן, שהרי אדם מוכן לעשות הכל כדי שיפסיקו את האלימות כלפיו. וכמו שאומר הרמב"ם "מפני אונסו גמר ומקנה").

האם אין פתרון לאדם שיודע שעומדים להכריח אותו למכור? התשובה- הפתרון לאדם כזה הוא "מודעה", דהיינו שלפני המכר ייקח שני עדים ויאמר בפניהם שהעיסקה שעומד לעשות היא שקרית ואינה תקפה. וכך כותב הרמב"ם "אם מסר מודעה קודם שימכור, ואמר לשני עדים 'דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס', הרי הממכר בטל".

המקור לדברי הרמב"ם- גמרא במסכת בבא בתרא דף מ"ז עמוד ב':

מקור הרמב"ם הוא במסכת בבא בתרא דף מ"ז עמוד ב'. שם אמר רב הונא "תלויוהו וזבין, זביניה זביני (=אדם שתלוהו עד שמכר, המכר תקף)".

הגמרא מביאה כעת כמה הוכחות וטעמים רציונליים לדברי רב הונא. ואלו הם דברי הגמרא2:

הוכחות הגמרא לדינו של רב הונא:

ההוכחה הראשונה לדינו של רב הונא:

ההוכחה הראשונה לדין רב הונא- אם תאמר שהמכר אינו תקף, נמצאת אומר שכמעט כל עסקת מכר בטלה. שהרי גם במכירה רגילה, בדרך כלל אדם לא מוכר מחמת רצון להיפטר מהחפץ, אלא מחמת אילוצים (כספיים בדרך כלל), והצד השני הוא זה שמנצל את האילוצים. כך שבכל מכר יש דרגת "כפייה" כזו או אחרת.

דוחה הגמרא את הראיה- "אילוצים" אינו מונח השווה ל"כפיה". יש הבדל בין שיקולים פנימיים שנובעים מאילוצים, לבין כפייה על ידי גורם חיצוני: "שיקולים מתוך אילוצים" אפשר להגדיר כרצון, ואילו "כפייה חיצונית" אי אפשר להגדיר כרצון.

ההוכחה השניה שהגמרא מנסה להביא לדינו של רב הונא-
בדיני קרבנות ישנה הלכה, שקרבן צריך להיות מוקרב מרצון (וכלשון התורה "לרצונו"). מה עושים באדם שנתחייב קרבן, וכעת אינו רוצה להביא אותו? הרי הקרבה אינה כשרה כשאין רצון, ומצד שני אנו רוצים להכריח אדם זה למלא את התחייבותו. התשובה- בית דין כופים אותו עד שיאמר "רוצה אני".

מכאן מוכיחה הגמרא, שגם רצון המושג על ידי כפייה, נחשב לרצון (שהרי אם לא כן, מה מועיל שיכפוהו עד שיאמר "רוצה אני"? הרי הרצון מושג על ידי כפייה, ודרישת הכתוב שהקרבן יהיה לרצון, אינה מתקיימת).

דוחה הגמרא את הראיה- ההלכה הנ"ל לגבי קרבן, אינה מבוססת על כך שכל רצון הבא בכפייה נחשב לרצון. אלא היא מבוססת על כך ש"ניחא ליה דתיהוי ליה כפרה" [=נוח לו שתהיה לו כפרה]. הסבר רדזינר- למעשה כשאותו אדם מסרב, הסירוב אינו "אמיתי". שכן רצונו האמיתי של כל אדם הוא במה שטוב עבורו. ומה שטוב באמת עבורו הוא לקיים את המצווה ולהביא את הקרבן (כלומר יש כאן מעין גישה פטרנליסטית של "אנו יודעים טוב ממנו מה הוא באמת רוצה")3.

ראיה שלישית לדינו של רב הונא:

ישנם אנשים שחייבים על פי ההלכה לתת גט, ומסרבים לתת אותו כשהם חושבים לנצל את ההלכה שאי אפשר לכפות אדם לתת גט (בלי רצון אין תוקף לגט). תשובת ההלכה- "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". מכאן רוצה הגמרא להוכיח, שרצון הבא על ידי כפייה, גם כן נחשב לרצון.

הגמרא דוחה ראייה זו כמו שדחתה לעיל לגבי קרבן (שהסירוב של אותו אדם אינו מוגדר כסירוב "אמיתי", כי הרצון האמיתי של אדם הוא במה שטוב עבורו, ומה שטוב עבורו הוא לשמוע להלכה ולגרש)4.

ראיה רביעית לדינו של רב הונא:

הראיה הרביעית של הגמרא לדין רב הונא, אינה ממש "ראיה" אלא סברה- הגמרא מגיעה למסקנה, שיש להפריד בין גמירות דעת לבין רצון. כשכופים אדם למכור, אמנם אין כאן רצון חופשי אבל יש כאן גמירות דעת לעיסקה (כי ודאי הוא גומר בדעתו למכור, שהרי הוא פוחד מן האיומים). וגמירות דעת מספיקה. וזו הסברה בדינו של רב הונא.

הרמב"ם לעיל (שגם כן הסביר את דינו מצד הפרדה בין גמירות דעת לרצון), מתבסס למעשה על מסקנה זו.

היסוד האובייקטיבי שבגמירות הדעת (מעין "פטרנליזם"):

כדי שתתקיים גמירות דעת, צריך שיתקיים מלבד היסוד הסובייקטיבי (הבנה+כוונה וכו'), גם יסוד "אובייקטיבי". דהיינו צריכים דרכים קנייניות פורמליות הקבועות בחוק, שבלעדיהן חזקה עלינו שהצדדים לא גמרו בדעתם לתת תוקף לעיסקה, אפילו אם הם אומרים שכן.

אותן דרכים פורמליות, מושגות על ידי חקיקה. דהיינו חכמים קובעים- קרקעות, ייקנו בצורה כזו וכזו. מטלטלין, בצורה כזו וכזו. וכו'5.

למעשה יש כאן מעין "פטרנליזם", דהיינו הצדדים אומרים- כן גמרנו בדעתנו שיהיה תוקף לעיסקה, ואנו אומרים להם- חזקה עלינו שלא גמרתם בדעתכם (אם לא עשיתם מעשה קניין).

דוגמה נוספת ל"פטרנליזם":

מקרה במסכת קידושין- אדם גנב חפץ מאשה, ואומר לה- התקדשי לי תמורת כך שאחזיר לך את החפץ. האשה קיבלה את החפץ, ושתקה. אומר רב נחמן, שהאשה יכולה לומר- לקחתי את החפץ לא כדי להתקדש, אלא כדי לקבל את החפץ שלי בחזרה.

הרי"ף (ר' יצחק אלפסי) מביא הלכה זו בספרו. הר"ן (רבינו נסים) בפירושו לרי"ף, מוסיף בשם הרשב"א, שאפילו אם האשה תאמר לאחר זמן- 'כששתקתי, הייתה כוונתי להתקדש', אף על פי כן לא יחולו הקידושין. כי כל עוד לא אמרה האשה בפירוש (בשעת קבלת החפץ) שכוונתה הייתה להתקדש, יש לנו חזקה על כך שלא הסכימה (לאור הנסיבות).

דהיינו שוב יש כאן מעין פטרלניזם, שהרי האשה אומרת- הסכמתי להתקדש, ואנו אומרים לה- חזקה עלינו שלא הסכמת6.

{לשון הרשב"א היא "...אפילו אמרה בתר הכי דלשם קידושין קיבלתינהו, לא מהני. דשמו חכמים דעתה, דלא ניחא לה לאקדושי בגזל דידה..."}.

מעשי קניין מכוח מנהג:

לפעמים קניין יהיה תקף גם כשאדם עושה קניין שאינו קבוע במשנה ובתלמוד. זאת, כאשר הקניין מקובל על ידי הסוחרים. דהיינו- כל מנהג קנייני שמתחדש, הוא תקף גם מבחינת ההלכה.

וזו לשון השולחן ערוך, סימן ר"א סעיף ב': "וכן כל דבר שנהגו התגרין לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר7, או על ידי שתוקע לו כפו...וכן כל כיוצא בזה" (הרמ"א מוסיף צורת קניין נוספת המקובלת מכוח מנהג- מסירת מפתח לקונה, כדי להקנות לו את הבית).

אמנם בסעיף קודם קובע השולחן ערוך, שלא מדובר סתם במנהג, אלא ב"מנהג מדינה". דהיינו מדובר במנהג שכל כך נפוץ במדינה, עד שצדדים העושים קניין כזה עומדים בדרישת היסוד האובייקטיבי של גמירות הדעת.

{מקור דינו של השולחן ערוך הוא במימרה של רבא- "האי סיטומתא קנייא". קניין סיטומתא הוא קניין שבו הקונה רושם על החבית וכך קונה אותה}.

לגבי הפטרנליזם בקדושי אשה בגזל- ניתן להסביר שכיון שיש אומדן מסוים לומר שלא התקדשה- אז דעתה היתה דברים שבלב - דבר שמפריע לראות במעשה הזה מעשה קדושין כי האומדן הוא הפוך.
ולענין גמירות דעת- הסכמה ברור שיש לגמרי לפני הקנין.המעשה לא גומר את הדעת.כרגע שני הצדדים בטוחים ברצונם להקנות .וזה ברור.
אלא שכמו שווטו הביא בשם ר' גדליה- רצון זה דבר יפה אבל עוד שניה ירצה הפוך.אדם בטבעיות מבין שרצון ומחשבה לא מחיבים בעיניני המכר.
ולכן צריך רגע שלא יוכל לחזור.איזה רגע? הרגע בו התממשה העסקה - שהחפץ עבר מרשותו לרשות החבר.זה הרגע בו התבצעה העסקה וזה הרגע שברור
שמשם אי אפשר לחזור.
אז הפוך אם כן -הדעת לא מחיבת כלום.
אם המצב השתנה אז אי אפשר לשנות חזרה. זה המגביל אותך מלחזור- המצב שנוצר.
ודברי רש"י שלא סומך דעתו הפשט שברור שלא רואים בזה מצב חדש כי בני אדם רוצים שטר לראיה לפני שמוגדר מצב שזה של השני.הם מתיחסים כאילו לא התחדש מצב.אבל רצון קיים גם לפני השטר או הכסף.(מת"ח אחד)
אגב - בשעורי דעת של הגרי"ל בלאך יש על נושא גמירות הדעת בקידושין וגם על תליוהו וזבין אריכות גדולה.ומשבח את חז"ל שהעמיקו בהבחנת דעת האדם ומפרש את הענין בצורה יפה.