ירושת הגר''א, ותפקידו של ההיסטוריון

הרב ד"ר נריה גוטל


http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=21314&Word=&gilayon=1893&mador=


מאמרו החדש של ד"ר אריה מורגנשטרן, מצביע על חילוקי דעות אידאולוגיים, וגם כאלה שאינם אידאולוגיים, בקרב תלמידי הגר"א ובניו. יש בו ממצאים חדשים, שחיטת 'פרות קדושות', ואף מציצנות. את מי שאינו "רק" חוקר, מטרידה תמיד השאלה: האומנם כה נחוצה חשיפת קטנוניות המאבקים?






אם מורגנשטרן צודק, יש בכך לא רק הצבעה על קיומם של חילוקי דעות אידיאולוגיים משמעותיים בתוככי אסכולת הגר"א בסוגיית סדר הגאולה, אלא גם הצבת סימן שאלה מסויים על מעמידי משנת הגר"א כמסד וכתשתית למשנה ציונית-דתית

ד"ר אריה מורגנשטרן הוכר זה כבר כבר-סמכא, מומחה לאסכולת הגר"א ותלמידיו וכמי שאינו מהסס לנפץ מוסכמות. בספריו ובמאמריו הוא חשף לא פעם ממצאים חדשים תוך שהוא מבטא דעות חריגות, גם כאשר אלה לא נשאו חן הן בעיני חוקרים, הן בעיני רבנים והן בעיני הרואים עצמם 'ממשיכי דרך', צאצאים ובני משפחה. מורגנשטרן אף שילם על כך, לעיתים, מחיר מסויים, אך בסופו של דבר הכל מודים שתרומתו לחקר התקופה ואישיה, משמעותית.
המאמר העכשווי מצטרף לכל האמור: יש בו ממצאים חדשים ויש בו 'שחיטת פרות קדושות', אך בנוסף על כך יש בו גם מציצנות עסיסית. עיקר עניינו של המאמר: מעקב אחר מה שהתרחש בבית מדרשו של הגר"א אחר מותו המאבק בין הבנים והתלמידים על הירושה החומרית, הירושה הספרותית והירושה האידיאולוגית.
בחשיפת חילוקי הדעות האידיאולוגיים, יש למורגנשטרן טענה מרתקת. הכול יודעים שאסכולת הגר"א תמכה ופעלה נמרצות לטובת העלייה ארצה, הן בעלייה אישית והן בתמיכה ממונית ומוראלית. עניין זה מתחיל בגאון עצמו, שניסה לעלות ארצה ולא עלתה בידו, וממשיך בחשובי תלמידיו, הן אלה העולים כרבי מנחם מנדל משקלוב והן בתמיכה משמעותית מרחוק כרבי חיים מוולוז'ין, בכיר התלמידים. זאת, כאמור, הכול יודעים, ורבים, ובראשם מורגנשטרן עצמו, וחיבוריו ('גאולה בדרך הטבע', 'משיחיות ויישוב ארץ ישראל', 'מיסטיקה ומשיחיות' ועוד), המתמקדים בכך, אף חיברו את הענין לתורת הגאולה מבית מדרשו של הגר"א, גאולה פעילה, אקטיבית, בידי אדם.
והנה, מפתיע אותנו מורגנשטרן עתה בתיעוד מדברי תורה של רבי אברהם בן הגר"א, מהם משתמע, שסדר הגאולה צריך להיות דווקא פאסיבי: קודם יגיע המשיח, אחר כך יגיעו עשרת השבטים ורק בשלב השלישי יעלו יהודי הגולה היינו בני יהודה ובנימין ארצה. "כי הגאולה אינה בידי אדם כלל, רק בידי שמים", "שאתה מצמיח קרן של ישועה, בלא עזר המקבלים". לפי תפיסה זו, מה שדרוש אפוא להחשת הגאולה, אינו אלא לימוד תורה ולא אחיזה בצעדים מעשיים-ממשיים.
אם מורגנשטרן צודק, יש בכך לא רק הצבעה על קיומם של חילוקי דעות אידיאולוגיים משמעותיים בתוככי אסכולת הגר"א בסוגיה זו, אלא גם הצבת סימן שאלה מסויים על מעמידי משנת הגר"א כמסד וכתשתית למשנה ציונית-דתית. מתברר לכל הפחות לדידו של מורגנשטרן שהדברים מורכבים יותר, וכלל וכלל לא מוסכמים. לא כל בית מדרשו של הגר"א היה אכן חדור הכרה של מחוייבות פעילה להבאת גאולה בידי אדם, על דרך הטבע.
עם זאת, דומה כי מורגנשטרן 'מושך' את דבר התורה מעבר למה שכלול בו. ספק אם ה'משקל' שמורגנשטרן מעניק לאותו דבר תורה, מוצדק. אם בוחנים את הדברים בהקשרם הנקודתי פירושי תפילת העמידה ואם זוכרים עד כמה מעטים כתביו האותנטיים של רבי אברהם המצויים בידינו, הרי יקשה לקבוע אמירה כה מרחיקת-לכת על סמך "דרוש". בכל הכבוד לפירושי תפילה ולדרושי תפילה, ספק אם הם המקום המשמעותי לבטא אידיאולוגיה וספק גדול אם ניתן להיתלות בהם ורק בהם על מנת להפוך יוצרות. הצבת סימן שאלה – כן, קביעת סימן קריאה – מסופקני.
בכל אופן, חלק זה של המאמר גם מפתיע, גם מחדש, גם תורם, לפחות בהצבת סימן שאלה. אשר ליתר המאמר, גם הוא מפתיע ומחדש, אך ביחס לתרומה בכלל, תרומה "חיובית" בפרט, יש מקום לתהייה. כאמור, רובו של המאמר מוקדש למעקב דקדקני אחר מה שמתרחש בעקבות הסתלקות הגר"א. מורגנשטרן טוען למאבקים יצריים ומאוד אגרסיביים, הן ביחס לירושה חומרית מי הבעלים על הבית שב'חצר סלוצקי' הן ביחס להנהגת 'מנין הגר"א' כולל כספים הכרוכים בכך, והן ביחס להגדרת זהותו של 'תלמיד הגר"א' הרשאי להשתתף בהבאה לדפוס של המורשת הספרותית.
אנחנו לומדים כי החל מתום חודש האבל הראשון ולמשך עשר השנים שאחר כך, מתנהלים סכסוכים בלתי פוסקים בין הבנים ובין התלמידים. כך למשל: א] שבוע ימים אחר ה'שלושים' מודחת הנהגת 'מניין הגר"א' מכל תפקידיה ובמקומה נבחרת הנהגה אחרת, נוחה יותר לבני המשפחה. ב] נעשית פנייה, ופנייה שכנגד, לערכאות, בכדי להשתלט על המיבנה שב'חצר סלוצקי'; אחר ההכרעה, הדיון נפתח שוב, מחדש, ומתקבלת החלטה הפוכה; ג] כרוז פסק בית הדין בוילנא, כמו גם הקדמות שונות, מכוונים באופן ממוקד נגד תלמידי הגר"א בכלל, רבי מנחם מנדל משקלוב ורבי מאיר ב"ר אליעזר בפרט; ד] מאמץ משפחת הגר"א להבאה מהירה של הכתבים שבידיהם לדפוס, נועדה לפרסם את כרוז פסק הדין ולמקם את עצמם כמוסמכים הבלעדיים להוצאה לאור של הכתבים; ה] תיאורו של תלמיד את זיקתו לגאון, לא באה אלא לביצור מעמדו נגד הטוענים נגדו שאינו כזה; ו] בחלל ריחפו האשמות הדדיות על נסיונות לעשות רווחים כלכליים באמצעות הכתבים; ז] דחיית רבי מנחם מנדל את נסיעתו ארצה נבעה מרצונו שיוכר מעמדו כ'תלמיד הגר"א' לא פחות מר' חיים מוולוז'ין; ח] ר' חיים מוולוז'ין הסתייג במידת-מה מהדגשת העלייה ארצה, ודאי מנימתה המשיחית; וכן הלכה וכן הלאה. בתמצית: סידרת המאבקים נובעת מ"יחס עוין שקשור בהשקפות עולם פוליטיות".
הבעיה עם מכלול הטענות, שהן תלויות על בלימה, ממש על חוט השערה, של פרשנות. יש בהם גרעין של אמת, אך בעיקרן הן ניתנות לפרשנות הפוכה, סבירה לא פחות, לעיתים אפילו יותר. עובדה היא שאחי הגר"א, בן משפחה, תומך בר' מאיר הנ"ל; עובדה היא שר' חיים מוולוז'ין, התלמיד, מוערך אפילו נערץ על ידי בני הגר"א; עובדה היא שקיימים שיתופי פעולה בין הבנים לתלמידים, אפילו בהדפסת הכתבים, ואפילו ביחס לחיבורים חשובים ביותר כביאור הגר"א לשלחן ערוך; עובדה היא שאת בר הפלוגתא היותר קשה ר' סעדיה בני הגר"א עצמם מכתירים בין הבודדים [שבעה!] הראויים בדין להיקרא 'תלמיד הגר"א'; עובדה היא שהם כן משבחים את רבי מנחם מנדל "גבור כח עושה דברו… בא בצל קורתו [של הגאון]… ראה אור גדול" ושנה עימו פרקו "משנה ותוספתא, מכילתא וספרא וספרי וירושלמי וד' טורים"; עובדה היא שמדפיסי הספרים אינם נמנעים מפרסום הקדמה אשר אמורה לפי מורגנשטרן לתקוף אותם בבוטות, ובאופן אישי; עובדה היא שרבי מנחם מנדל כן עולה לבסוף גם בלי שהוכר מעמדו; עובדה היא שר' חיים השתדל מאוד לתמוך כלכלית בעולים ארצה, ועוד ועוד.
ככלל, דומה כי יש בהחלט מקום לערער על פרשנותו של מורגנשטרן את המקורות. לדוגמה, בבקשו לציין את קיומם של "תסכול וקנאה של הבנים ב'תלמידים' שתפסו את מקומם ליד אביהם", הוא מפנה (בהערה 13) לדברים שכתבו בני הגר"א בהקדמת ביאור הגר"א ולהספד ר' אברהם על אביו. דא עקא, המקורות שמצוטטים באותה הערה, אינם מכילים דבר וחצי דבר שיצביע לא על תסכול אף לא על קנאה. כן שומעים מהם על פרישותו ובדידותו של הגר"א "עד שמימיו לא שאל את בניו ובנותיו בעסק פרנסתם ומהות מצבם", לא כתב אליהם איגרות לשאול בשלומם וכל-כולו היה מרוכז בלימוד, ואך ורק בלימוד. העובדות אכן מתועדות בלשון הבנים, אך מה בין זה לבין "תסכול וקנאה"? אדרבה, לדידי הם נקראים בסגנון של הערצה, ולא בכדי הם מודפסים באותה הקדמה ונאמרים באותו הספד מקומות שאינם יאים להבעת תסכולים וקנאות! מורגנשטרן עצמו מודה לעיתים כי אין בידיו אלא "ראיות נסיבתיות", ברם הדבר אינו מפריע לו להגיע למסקנות המנוסחות בלשון חד-משמעית.
הוא הדין, קביעתו ש"התמחותו ועניינו של ר' מנחם מנדל בלימוד הקבלה עלתה על זו של ר' חיים" מוולוז'ין. קביעה זו נסמכת כל-כולה על חיבורים שיצאו מתחת ידיהם הלכה או קבלה ועל ניתוחו את קורות חייהם. אלא שכנגד זה מתייצבת הקביעה הבלתי-מעורערת שר' חיים הוא הוא בכיר תלמידי הגר"א – וביחס לגר"א עצמו הלוא ודאי שלא ניתן לעשות את הפיצול בין הלכה לקבלה; מתייצבת הערכת ר' חיים את הגר"א כראש וראשון לכלל חכמות התורה, כולל גם ענייני קבלה; מתייצבים חלקים קבליים בהחלט לא מבוטלים בספרות שכן יצאה מתחת ידי ר' חיים; ומתייצב דימויו מימיו ועד עתה, בעולם הישיבות, שכן רואה בו דמות – גם – קבלית, ודאי לא פחות מרמ"מ. דומה כי הערכת מורגנשטרן בענין זה, הערכה שאינה נעשית מתוך השוואה מקצועית של טקסטים קבליים מקבילים, מתוך בדיקת מקורות והשוואתם על ידי מי שמקצועו בכך, אלא על סמך ביוגרפיה, אינה מבוססת דיה.
זעיר פה זעיר שם גם משתרבבים למאמר ביטויים לא ראויים. על דבריו של ר' חיים: "והנה ידעתי שלא זכיתי למידת ענוה. ואנכי שמעתי שנקרא עלי שם רבינו הגדול… וזכיתי להיקרא בשמו הטוב עלי לאמור שאני תלמידו. וידעתי נאמנה שכל האומר כן אינו אלא טועה גמור… ואיך אשא פני כחלמיש ולא אבוש להיקרא בשם תלמידו", כותב מורגנשטרן: "אם ענווה אין כאן, אולי יש באמירה רמז דק של ביקורת כלפי ר' מנחם המתעקש לכנות את עצמו בכל הזדמנות בתואר 'תלמיד הגאון' ". ואני תוהה: "אם ענווה אין כאן"?!?
אף היתלותו של מורגנשטרן במחקרו של י' ליבס "הקובע כי ר' מנחם מנדל משקלוב ראה את שבתי צבי כ'משיח ראשון' שנפל אל בין הקליפות, ואת הגר"א כ'משיח החדש' שאמור לגאול את 'המשיח הראשון' ולהביא את הגאולה", אינה משבחת לשון המעטה את איכות המסקנות…
ואולם לא זה העיקר. העיקר הוא בתחושה שמתוך אותם מקורות, לו היו מוצגים בגישה אחרת, ניתן היה לנסח מסקנות המוארות בגוון שונה. ניתן היה להגיע למסקנה שמעריצי הגר"א הן בנים הן תלמידים עשו כל מאמץ לחזק את מורשתו, איש איש בדרכו, וחילוקי הדעות והגישות, שודאי התקיימו, נבעו בראש וראשונה לא מ"פוליטיקה", אלא מתחושת השליחות שפיעמה בהם. ודאי שנילוו לכך גם "עימותים ארציים" פרוזאיים, אך מאחר והם הטפל ולא העיקר, הרי עשייתם מוקד מרכזי מחטיאה את האמת; לא את ההגיוגרפיה אלא את המדע גופו.
קשה מכך התחושה שמדובר ב"מציצנות", סוג מסויים של כתיבה שעניינה "רכילותי". נכון שחוקר עשוי להשיב: תפקידי להציג עובדות, כל העובדות, ואלה הן העובדות. יתכן, וכבר הזכרנו לעיל את השוני בין העובדות הגולמיות ובין פרשנות העובדות. אך השאלה היא אם מורגנשטרן אכן רואה עצמו "רק" חוקר. את מי שאינו "רק" חוקר, מטרידה תמיד השאלה: מה תועלת יש בכך? האומנם כה נחוצה חשיפת קטנוניות המאבקים? האם "נבואה" זו באמת הוצרכה לדורות? יחד עם זאת ולמען גילוי נאות משיחה אישית עם מורגנשטרן נמצאתי למד שגם כך "התאפק" ולא חשף הכל, ואף את שכן חשף עשה מתוך חרדה לא קטנה, אפילו בתחושת שליחות שנועדה להבהיר כי מוקד המאבקים לא בחומר אלא ברוח, לא בכוחניות אלא באידיאולוגיה.
סוף דבר: אין לכחד שהמאמר רווי מידע חדיש, מעניין ומרתק; שיש במאמר תרומה מהותית להבהרת חילוקי דעות ביחס לתורת הגאולה של בית מדרש הגר"א על חילוקי הדעות שנבעו ממנו; וגם שכל הרוצה להיווכח כי מה שהווה היום בחצרות הרבנים הוא גם מה שהיה בעבר, אכן ימצא גם ימצא במאמר מלוא חופניים.
'בין בנים לתלמידים: המאבק על מורשת הגר"א ועל האידיאולוגיה – תורה מול ארץ ישראל', א' מורגנשטרן, דעת 53 (חורף תשס"ד), אוניברסיטת בר אילן, עמ' 124-83