|
|
| נשלח ב-1/3/2004 17:01 |
 |
| |
שחרית
I always had this question, so perhaps you could shed some more light on it. The typical picture we have from antiquity is that the average synagogue-attendee was relatively uneducated, hence the need for חזרת השץ. Even if we are to take into account the popularity of Hebrew poetry in those days, it is still a bit far fetched to assume that the average member was so well-versed in the language and the numerous references to מדרשי חזל found in medieval poetry, that he should be able to follow its maze of words and appreciate its deeper message.
I would think that the golden age of Hebrew poetry was more an exercise in creative expression or even artistic competitiveness on part of the composers and cantors (complementary professions in those days), than an all-inclusive part of the liturgy. It was perhaps similar to the פילפולים heard in later-day דרשות in which only a select group of scholars could appreciate it, and the rest just used it as a good time to take a nap.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2004 18:08 |
|
| |
מה אומר הרמב"ם על ה'פיוט'
"הנה נתבאר לך שלא כל מה שתמצא מן התארים המיוחסים לה' בספרי הנביאים מותר לנו להתפלל בהם ולאמרם. אלא תנאי אחד ואתו אנשי כנסת גדולה ותקנינהו בתפילה. ואז הותר לנו להתפלל בהם, ולא כפי שעשו הסכלים באמת אשר הרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחנות שסדרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם....ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותארוהו ודברו לפניו בכל מה שחושבים אותו אפשרי..........ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת, ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד מה שמשחיק את האדם כפי טבעו בעת ששומעם, ומביאו לידי בכי בעת שמתבונן היאך נאמרים אותם הדברים כלפי ה' יתהדר ויתרומם...."
הרמב"ם. מו"נ חלק ראשון פנ"ט
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2004 21:01 |
|
| |
.
"ואו, ממש לא התכוונתי "
(מואדיב. חייו ומשנתו. שם. שם)
=====================================================
כמה הערות:
1.
לו הייתי נשאל מדוע אני מתפלל, הייתי עונה שכך צוויתי. צר לי, אינני חווה ריגוש בתפילה על פי רוב, וגם חוויותי מהתפילה אינן מאלו שבעקבותיהן ניתן היה לצרף פרק נוסף לספרו הקלאסי של ו. ג'יימס. ודרך אגב – אינני אומר את הקרובות הללו כחלק מהתפילה. מכאן ברור כי לא זו מטרת הפיוטים בעיני, ואני יכול להתעלם באלגנטיות מויכוחי החוקרים אודות מהות ומקור הפיוטים (סלחי לי שחרית J ).
2.
קטונתי מהכנס ראשי בין הקליר לאבן עזרא, אולם אני נהנה מפיוטיהם של השניים, וגם של אחרים. הפיוט "אץ קוצץ" הוא דוגמא מופתית לא רק לשליטה בלשון (ריתמוס, חריזה וכו' ) אלא גם דגם לכל הסוגה של הקרובות – לא בכדי הפך למטבע לשון אצל חוקרי הפיוטים, הכותבים לעתים "לשון של אץ-קוצץ" . אני נהנה, וכאשר אני מפענח חלק מכתב החידה – אני נהנה עוד יותר. לא רק מצוות ליהנות ניתנו, לעתים – גם פיוטים.
3.
מעודי לא שמעתי אחד מהמתנגדים לפיוטים מבקש להוציא מקבלת השבת את "לכה דודי" , או מברכות שמע את "אל ברוך גדול דעה" . ההתנגדות לפיוטים היא תמיד סלקטיבית, ובדרך כלל הגורם העיקרי לה הוא המנהגים הנוטים להעמיס בפיוטים רבים, ודומני שכבר עסקנו בכך סביב קינות לתשעה באב (לינקזעצער ? ) . אישית – אינני מנסה להוסיף לסידור ולו פיוט אחד, "טרחא דציבורא" - זה כלל גדול לכל קהילה באשר היא.
4.
תארוכו של הקליר עמום ובלתי ידוע. מראשוני אשכנז כללוהו בין התנאים, ומההתיחסויות אליו, ברור לנו כי קדם למאה העשירית. חלק מהסיבות להקבלת ראשוני אשכנז בין יניי והקליר לבין תקופת התנאים, היא ההלכות (המקבילות לתלמוד הירושלמי יותר מאשר לבבלי) והמדרשים המשוקעים בהם – ונראים כחלק מתקופת התנאים. הערכת הזמן שהביאה שחרית סבירה ביותר, ואגב כך, הערה קצרה לשחרית – התקופה הביזאנטית מסתיימת עם קרב הירמוך – במחצית הראשונה של המאה השביעית. לאחר קרב זה (ח'אלד אבן אלוליד מביס את הצבא הביזאנטי בדרום רמת הגולן דהיום) מתחילה התקופה הערבית הראשונה.
5.
התייחסותי אל הפיוט באה בנפרד לגמרי מהסוגיה של התפילה, שהיא סוגיה גדולה מכדי לעסוק בה אגב שעשוע פורימי של אץ-קוצץ , שאמנם נסיתי כוחי להראות כי יש בו יותר מאשר שעשוע בלבד, אך לא ציפיתי למה שהתפתח.
פורים שמח לכל הקצוצים המתלוצצים, לכל המתרוצצים המנצנצים, לכל המתאמצים והחוצצים, ולכל הנועצים הנוצצים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2004 08:42 |
|
| |
בילדותי התפללתי בבית כנסת שאמרו בו פיוטים בארבע פרשיות וברגלים, וכמובן כמו כל ישראלי טוב לא היתה לי סבלנות לזה, אולם היום אני מצטער שצאצאי אינם נחשפים לפיוט. הפיוט בהחלט הוסיף ייחוד לשבתות אלו. (כמובן איני מכניס כאן שיקולים הלכתיים).
בבגרותי הלכתי לא פעם למנינים הבודדים של יוצאי הונגריה שאומרים פיוטים בערבית של ליל חג. גם כאן הפיוט הוסיף ייחוד לתפיל. גם מבחינה מוסיקלית ניתן להבין את הנוסח של לילות חגים (וגם של ימים נוראים) רק אם פעם שומעים את הפיוט, הואיל ואנחנו הזנחנו את הפיוט והשארנו חלקית את הניגון, הוא הופך להיות קצת חסר הקשר.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2004 08:47 |
|
| |
מואדיב, טוב מאד שלא "חייו ומותו"... . ובעניין זה סיפור [אמיתי] ברוח הפורים המתרגש לבוא עלינו:
מכר ממכריי עיטר את ספריו באקס-ליבריס ובהם שמו, אבל לשמו הידוע לכל צירף את התארים: 'הרב הדוקטור'.
כשהעירו לו בתמיהה: "הלוא אינך רב או דוקטור",
השיב בביטחון: "אבל אני מתכנן להיות גם רב וגם דוקטור".
על כך השיב התוהה השנון: "אם כן, מדוע שלא תוסיף גם - ז"ל?"...
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2004 08:53 |
|
| |
.
שחרית - 
(דרויאנוב הוא אחד ממכרייך ? )
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2004 09:39 |
|
| |
אם דרויאנוב הוא בעל השנינות הזו לא אדע, אני שמעתיה במו אזניי מפי מכר ממכריי, ויש פה מי שיכול/ה להעיד שאיני ממציאה זאת
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2004 10:03 |
|
| |
אריה,
לגבי ההשכלה של היהודי הממוצע בתקופת חז"ל, מאיר בר אילן כתב מאמר מעניין על ידע קרוא וכתוב בתקופה זו (אם כי אין בידי כלים לשפוט את נכונות טענתו). אם אני זוכרת נכון, לטענתו רק כ 3% מן היהודים ידעו קרוא וכתוב. כך שטענתך זוכה לחיזוק ממנו.
לגבי טענתך, נראה שאין אלא להסכים אתך שהמתפלל הממוצע (כולל נשים? כולל ילדים?) לא היה יכול לעמוד על שלל הפסוקים, המדרשים ומאמרי חז"ל המוצפנים בדרכים מתוחכמות כל כך (כפי שהראה מואדיב) בתוך הפיוט. נראה שההנאה הייתה מהחוויה האסתטית הכרוכה בביצוע של הפיוט. המשקל, מאוחר יותר – החריזה, קולו הנעים של הפייטן, כל אלה פועלים את פעולתם גם אם לא עומדים על הדקויות והעמקויות (לכן ניסיתי לשרטט איזו היררכיה של יחס לפיוט) ואגב, האם מישהו זוכר על איזה פייטן אמרו שהייתה לו מקהלה? האם יניי?
איני סבורה שזה סותר את הבנתך, אם כי כלל איני בטוחה שזה היה זמן הנמנום של הקהל הרחב מן הסיבות שתוארו לעיל.
ועוד לא דיברנו על הפיוט הספרדי שלא היו לו התכונות הקליריות הללו ולכן היה הרבה יותר נגיש לציבור.
וגם לא דיברנו עוד על מה שאולי נוכל לקרוא לו הפיוט החילוני – שירי יין, שירי אהבה וחשק, אזניים תסמקנה לשִמעם...
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2004 17:47 |
|
| |
שחרית
It would be really interesting if you could write about the secular poetry of medieval Jewish poets, such as משה אבן עזרא and ר' יהודה הלוי. I don't think that the current Charedi establishment would be thrilled to get a peek on many of their works, which deal with subjects that are nowadays considered off-limits.
|
|
|
|
|
