האם "כתבוני לדורות" זו רדיפת כבוד ?

.



אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב

(מגילה יד.)



בעקבות שיחה עם הילדים, עלתה תשובה אחרת לשאלה שבראש הדיון, משנה שעברה:


שמא כל הצורך של אסתר להנציח את הסיפור, נובע כולו מ"קיימו וקבלו". שהרי נאמר כי גדולה הסרת הטבעת יותר מכל הנביאים. שכפי שלמדנו, בזכותה "קיימו וקבלו" . כלומר, בהר סיני נכפתה עליהם כגיגית, והתחייבו בשם "אשר איננו פה עמנו היום" , אולם הסכימו עליהם כולם בזמן מעשה המגילה.



...שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר (דברים כט) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת"ל (דברים כט) ואת אשר איננו ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מנין ת"ל (אסתר ט) קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר...

(שבועות לט.)

מואדיב

יין ישן בטעם של חדש. לא זכרתי אפילו את האשכול הזה...

אבל

א. לא הבנתי את התשובה שלך. נניח שבאמת אסתר חוללה את המפעל של "קיימו וקיבלו". מדוע זה צריך להיתרגם ל"כתבוני לדורות"? אלא אם כן לצורך חינוך הדור הבא?

ב. שאלתה של שחרית, בניסוח אחר. האם אסתר היא שביקשה להרשם, או מרדכי? מה היה חלקו בהנצחת סיפור המגילה, ומדוע?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ומה עם הביקורת של חז"ל על דברי נחמיה 'זכרה לי זאת לטובה'?

[הנה לכם גבר שביקש דבר דומה, וגם לו יש ספר. או שלא.]






ומדוע לא יראתם לדבר?

ומה רע לומר כי דווקא אסתר שהיתה חלק מרכזי בסיפור, היא המרגישה יותר מאחרים שאין כאן רק סייעתא דשמיא במקרה מסויים, אלא נס גדול ומרשים שראוי להפוך לחלק מן התורה?

למרות הפיתוי הפסיכולוגי, אולי ניתן לנתק כאן את הרגשות - ולומר שמדובר בשאלה עיונית, שאסתר מחמת קירבתה לנושא שיערה בדעתה שהנושא ראוי להיות בכתבי הקודש. ומן הסתם גם מרדכי תמך בדעתה.
(שכן לא מדובר רק בצורה הפסיכולוגי של אסתר, אלא גם בהיענות של החכמים לבקשתה, והאם ניתן לומר שחכמים יוסיפו על כתבי הקודש רק כדי לרצות צד פסיכולוגי?)

(מה שאומר שגם כשכתבי הקודש נכתבו ברוח הקודש, עדיין היתה נחוצה החלטה אם להשתמש ברוח הקודש כדי לכתוב אותם, וזו לענ"ד אימרה מחודשת לכאורה בעולם האורוטודוקסי, וצ"ע)

ובפרט לפי ההנחה המקובלת, שהחידוש שיש בנס הפורים ובמגילת אסתר הוא "הנס הנסתר", והשתלשלות המאורעות בצורה "טבעית" לכאורה וניסית לאחר עיון, וממילא בוודאי ניתן לומר שחפצה אסתר שיכירו בכך שמדובר בנס מופלג ומורכב כפי שניתן לראות במגילה, ולא רק בס"ד "שיגרתית".

ישרן

לפי דברי המדרש (מובא בתוספת ר"ה ג:) הרי שדריוש (שנתן רשות לבנות בית המקדש-לד' הגמרא) היה בן אסתר ועוד איתא שם דאפילו שמתחלה היה מלך כשר לבסוף אחמיץ... עיי"ש

וממילא יש להוסיף ברוחו של מיימוני (אם הוא מסכים) איזה אכזבה.. לא רק מה שהיה לה בחשבון עצמה אלא גם היה לה בן וגם התקלקל..

לדעתו של האבן עזרא נכללה מגילת אסתר בימיה הראשונים בספר מיוחד שכלל דברי שירות על מעשי נסים, כמו 'דברי הימים למלכי ישראל', ספר 'מלחמות ה'' ו'ספר הישר'. האבן עזרא מסיים את דבריו (אסתר ט, לב): 'ואבד הספר כאשר לא מצאנו שאר הספרים'.

רש"י לעומת זאת מפרש: 'ואסתר בקשה מאת חכמי הדור לקבעה ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים'.
כלומר, ברור היה שמגילת אסתר תכלל בחיבור קבוע כל שהוא, רק הנידון היה אם תכלל בכלל ספר 'כתובים', או בכלל ספר 'דברי הימים של עם ישראל'.

לדעתי הביטוי 'כתבוני לדורות' הוא אנכרוניסטי, ונכתב ע"י חז"ל בשעה שהיה ידוע שהספר השני אבד, וממילא הראשון נותר 'לדורות'.

אסתר לא הייתה יכולה לדעת שספר כתובים יישאר בעינו יותר מאשר 'ספר הישר'. אסתר לא בקשה את היכללות מגילתה בכתבי הקדש דווקא אלא באחד החיבורים הנזכרים. חז"ל הם שקבעו את כניסתה של מגילת אסתר לפנתיאון התנ"ך ובכך גזרו את נצחיותה.

הרב אהרן ליכשנשטיין בעניין:

...אפשר, א"כ, שהיו למרדכי ולסנהדרין חילוקי דעות בשאלה, מה נדרש כעת לאחר סיומו של סיפור המגילה. תקופה זו התאפיינה מצד אחד בתנופה רוחנית עצומה. עם ישראל, שבתחילת המגילה "נהנה מסעודתו של אותו רשע", מה שמסמל הזדהות עם התרבות הנהנתנית של שושן, הגיע בסיומה של המגילה למצב של "קיימו וקבלו" - מעין קבלת תורה מחודשת ("הדור קבלוה בימי אחשוורוש" – שבת פח.). ייתכן שעם ישראל הגיע לדרגה גבוהה יותר מזו שבה היה קודם ההידרדרות – "מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד:).
ברם, סכנה רוחנית עדיין ריחפה מעליו של עם ישראל. כל זמן ששהה תחת הרושם העז של ההצלה מגזירת המן, וחש על בשרו את השגחתו של הקב"ה עליו, החשש להידרדרות רוחנית נוספת היה קטן. ברם, עם הזמן זכרון ההצלה יתפוגג, הלהט הרוחני ייעלם, ועם ישראל ישוב וישקע בשגרה אפורה. לכן היה כל כך חשוב לאסתר לדרוש "כתבוני לדורות" (מגילה ז.). אסתר רצתה לשריין מועד בלוח הזמנים של עם ישראל, שיכניס את סיפור ההצלה לתודעה הלאומית של העם, וימנע ממנו להפוך לאירוע בודד ונשכח...

כתבוני לדורות?
נו...
בא ננסה לראות איך הרגישה אסתר... היחידה שהקריבה משהו אמיתי בכל הסיפור הזה.
למה הקריבה?
הסכת וראה.. (?!).
בוא נציב שתי אלטרנטיבות... האחת שאסתר היתה צדקת שבצדיקות והאלטרנטיבה השניה... שגם אולי אם היתה צדקת שבצדיקות הרי שהמגורים בבית המלך והאופציה לחיות לצידו היטו אותה מעט ה-120% צדיקות שהיתה שם. מה שהגיוני וטבעי.

מלכות עשירה כ"כ המון פיתויים... ואסתר הצדיקה נלקחת על לא עוול בכפה... מוצאת חן... וכו'... ולבסוף כאשר היא חושבת שאולי תברח איכשהו היא נבחרת לאישה למלך. אם היא היתה הצדיקה המושלמת הרי שכאן ההקרבה (למה להתחתן איתו בעצם? אולי אין ברירה..) ואם היא היתה כבר מסונוורת מכל התרבות הסובבת אותה הרי שהיא נהנת מהמצב...

פתאום... בקשה מוזרה ממרדכי... (היא בכלל לא מודעת לבעיה עד שהוא מאיר את עיניה... קשה לומר שהיא לא ידעה כלום, אך אולי ידעה ולא יחסה חשיבות להשמדת העם... אולי לא הרגישה קשורה...) היא מסרבת בטבעיות וכנראה... ומרדכי מאיים, משחק על המצפון... היא נכנעת ("כאשר אבדתי...") והולכת ומסכנת את חייה (הפיזיים: "אחת דתו להמית". והתרבותיים: "להתחבר לעמה בחזרה במקום האילוזיות שהיו לה").

ואז... אחרי תרגילים (שלא ברורה לגמרי מטרתם...) היא משיגה את המבוקש.
אבל!!!

מה כתוב בסיום הספר? המגילה...

על גדולת אחשוורוש... זה מה שכתוב בספר דברי הימים למלכי פרס ומדי... גדולת אחשורוש (?!) כי כך דרכם של מלכים (ומורדכי מוזכר באגביות מה).

האין זה לגיטימי לאסתר, בעלת התעוזה הזו, לומר: "הביטו עלי. גם אתם יכולים!!!" תראו איך עשיתי את ההתאפסות ברגע האחרון והצלתי עם שלם. אולי גם אתם יכולים... (הגר"א בפירושו למגילה על דרך הרמז - יצה"ר).


אומרת אסתר "תכתבו את זה!!!!"
שלא ילך לאיבוד. לא למעני (ואולי גם, אבל זה ממש לא משנה - כשם שאם היה נפוליאון מבקש שיכתבו את ההסטוריה כדי להנציח אותו, הערך שלה בשבילינו היה הסטורי בכל מקרה, לא משנה מה המניעים שלו)...

נק' ההנחה אינה שמי שמבקש שינציחו משהו לדורות עושה זאת מגאווה (ואפילו אם כן, זה בטל בשישים..).




חיים יפים
רק טוב ואור.

אני.

במחילת כבוד תורתכם

לחיים !

זה שבעל האשכול ביקש לייצר פרובוקציה חביבה ערב פורים, ניחא.

הבעייה היא שיושבים פה "בני בניו", מלומדים בני מלומדים
מתמסרים לפרובוקציה, מתפלפלים ובונים בסערה הררין תלויים בשערת אזן המן על הנחת יסוד מפוקפקת.

ראשית, המונח "כתבוני לדורות" יכול להתפרש לשבעת אלפים תשע מאות עשרים ושלש פירושים.

איש לא יכול לדעת ממרחק הזמן מה היו נסיבותיו המדוייקות, איך נאמר, למה נאמר ומה הן הכוונות הטמונות בו.

לא ברור אם ניתן לודא מניעים פסיכולוגיים של אדם היושב מולך, איך בדיוק ניתן לפתח תאוריות על משפט שנאמר בפרסית לפני _______ (אני שתוי מכדי לבדוק, יבוא ההסטוריון וישלים במדוייק) שנים ?

שנית והעיקר, ההנחה שאדם שמעוניין להותיר "רישום" בעולם
הוא אוהב כבוד מופרכת ומעידה על חוסר הבנה יסודי של הטבע האנושי.

הרצון להותיר רישום הוא תמצית האנושיות, תמצית הקיום.
הרצון הזה עומד בבסיסה של כל יצירה, כל מודעה בעיתון, כל פעשקויל, גם בבסיס האשכול הפרובקטיבי הזה וגם בבסיס התגובה שלי עכשיו.

מי שאיננו מעוניין להותיר רישום איננו בן אנוש, אלא מלאך.

ואמנם לדעת הסוברים אסתר מלאכית היתה צ"ע.

רגע, מה אני עושה פה עכשין ?

זה שקבעו לחגוג ביום שונה בערים השונות מוכיח קצת שה'לדורות' היה אמור להשתרע רק על פני הדורות שזוכרים או שקשורים למאורע ולא לדורות נצח שרחוקים מלחוות את ההבדל בין שושן לשאר הערים כמאורעות שונים. יתירה מזו, חגיגה דתית שהתאריך שלה משתנה ממקום למקום מפחיתה מדתיות החגיגה וממילא מנצחיותה.

ואנוכי הק' הבנתי תמיד שהבקשה של אסתר היתה שמגילת אסתר תיכלל בתושב"כ, ולכן הדגש הוא על 'כתבוני'. וכידוע המגילה נכתבה על סיפה של תקופת תושבע"פ (תחילת בית שני), ששם הדברים כבר לא ניתנים להיכתב.
וכד תעיינו תראו שדיני מגילת אסתר הם חריגים. די ברוב האותיות במגילה כדי שהספר יהיה כשר, אף שבשמיעת הקריאה יש להקפיד על כל אות. ומכאן שהמגילה היא משהו בין תושב"כ לתושבע"פ. שימרו את בקשת אסתר לכתוב, אבל המגילה 'נקראת ספר ונקראת איגרת', ולכן היא אינה לגמרי ספר. יסודה הוא דברים שבע"פ שנכתבו.
וידועים דברי הגרי"ז והגר"ח לגבי דין שרטוט, שלפחות אחד משני הדינים זהו דין בתוכן ולא בספר, ולכן אמרו חז"ל שמגילת אסתר צריכה שרטוט 'כאמיתה של תורה', ולא 'כתורה עצמה'. כלומר המגילה היא דברי תורה אבל לא ממש ספר (אלא איגרת). והן הן הדברים.