| נשלח ב-12/3/2004 10:38 |
 |
| |
האם נוכל לקבל את מסקנות בקורת המקרא ?
בציבור הדתי מקובל לראות בבקורת המקרא (להלן:ב"מ) כפירה גמורה ואפיקורסות מוחלטת. אולם השאלה הנשאלת היא האמנם כך ?
ישנם "ניצנים" של ב"מ כבר אצל חז"ל. למשל הדעה ששמונת הפסוקים האחרונים בתורה לא נכתבו על ידי משה כי אם על ידי יהושוע. חז"ל הסיקו זאת רק משום שלא ניתן לשייך את הטקסט שמספר לנו על המאורעות שאחרי מותו של משה - למשה עצמו. אם כן, לכאורה אפשר ליישם פרשנות זו גם למקרים אחרים בהם יש תיאורים אנאכרוניסטיים בתורה. (כידוע על "סוד ה-12 של אבן עזרא)
כמו כן, ישנה דעה שאיוב "לא היה ולא נברא". חז"ל לא חששו לומר שספר שלם (!) בתנ"ך לא מתאר לנו מציאות היסטורית, אלא הוא בא ללמד אותנו חכמה ומוסר, מדוע, אם כן, שלא ניישם כלל זה גם למקומות אחרים בתנ"ך, במקום להכנס לפולמוסים על "התנך: היסטוריה או מיתוס ?"
*
כנגד ב"מ מועלות טענות רבות מקרב הציבור הדתי, אולם דעת לנבון נקל שאין בטענות אלה ממש. לדוגמה:
- "חוקרי ב"מ הינם אנטישמיים" - גם אם זה נכון, אין זה יוצא מגדר "ארגומנטום אד הומינם", כלומר, טענה אישית ולא עניינית. גם אם החוקרים הינם שונאי יהדות, עדיין יש לשקול את הטענות הענייניות שלהם, ולא את דעותיהם האישיות.
- "בין חוקרי ב"מ עצמם יש הרבה מחלוקות" - טענה זו נכונה, אולם למעשה מדובר רק על הפרטים הקטנים, ולא על העקרונות עצמם, כמו לדוגמה החלוקה למקורות שונים, תיארוך מאוחר יותר של כתיבת התורה, האמינות ההיסטורית של כל סיפורי המקרא וכיו"ב.
- "ב"מ סותרת את האמונה הדתית" - דבר תלוי בשאלה איך אנו מגדירים את "האמונה" ואת יחסה לכתבי הקודש. לדעתי דבר זה תלוי בשאלה האם התנ"ך יצר את האמונה היהודית, או שהאמונה היהודית יצרה את התנ"ך ? או בלשון אחר, האם התנ"ך הוא "סיבה" לאמונה הדתית, או "סימן" לאמונה הדתית ?
כל מי שלומד את ב"מ יודע שקשה מאוד לסתור את דבריהם, אפילו הרב ברואיר ששלל לחלוטין את מסקנות ב"מ, הודה בפה מלא שמבחינה ספרותית לא ניתן לדחות את דבריהם, ולכן הוא פיתח את "שיטת הבחינות". אולם מי שמתקשה לקבל את שיטתו מבחינה לוגית, נשאר במבוכה רבה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 11:06 |
|
| |
אחי
ביקורת המקרא ים רחב הוא, יש בו דברים טובים ודברים טפשיים וכמובן שכל האשמות נגדו הם נכונות כמו גם דברי השבח.
ואולי היה כדאי שתתמקד בשאילת ספציפיות.
ד"א האם הניק שלך הוא מהפסוק "ורב יעבוד צעיר"
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 11:10 |
|
| |
.
ר"צ :
לאלו טענות בדיוק אתה מכוון?
אנא, הכוון אותנו לשאלות ספציפיות יותר. והרי יכול אני לצטט לך פירושים שונים של אבן עזרא שתוכל לסווגם כביקורת המקרא, ובכל זאת, הם נמצאים אצל כולנו בתוך המקראות הגדולות.
אם אתה מתכוון לתאוריות מסויימות מבית מדרשם של וולהאוזן וחבריו, פרט לאלו תאוריות בדיוק אתה מתכוון, כפי שאם לתורת התעודות כוונתך, הסבר גם זאת.
ככלל, אינני רואה ממה יש לחשוש, אם כי, לעניות דעתי, רוב-רובן של התאוריות המתכנסות תחת מטריית הכותרת "בקורת המקרא" , הן יותר בבחינת 'תאו-פנטזיות' מאשר תאוריות מדעיות העומדות בקריטריונים המדעיים המקובלים.
אך שוב, אם בדיון חפצת, אנא הבהר.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 11:41 |
|
| |
לאשר ומואדיב:
כשדיברתי על בקורת המקרא, לא התכוונתי דווקא לדעה ספציפית או לאסכולה מסויימת, שכן כידוע יש בב"מ (כמו בכל מחקר מדעי אחר) דעות רבות לכאן ולכאן.
השאלה שלי הייתה יותר לעצם יישום המתודה המחקרית, היינו פילולוגיה, היסטוריה, השוואה לספרות חיצונית וכדומה - ללימוד המקרא.
כבר ציינתי שאף על פי שיש מחלוקות שונות בקרב חוקרי ב"מ, בכל זאת כולם מסכימים על אותם עקרונות בסיסייים, היינו:
1. התורה מורכבת ממקורות שונים.
2. מקורות אלו חלוקים בהשקפות תאולוגיות, פירוש המצוות, תיאורים היסטוריים של מאורעות שונים וכו' - אע"פ שכמובן כל המקורות בסופו של דבר שותפים לאותם "עקרי אמונה" בסיסיים.
3. המקורות נכתבו בתקופות שונות, ועל ידי אנשים שונים.
4. לא כל המתואר במקרא אכן התרחש במציאות.
5. הדת היהודית עברה התפתחות היסטורית במשך זמן בית ראשון ובית שני.
אף אחד מהחוקרים לא חלוק על עקרונות אלה, וכמדומני שבקרב הציבור הדתי כל אחד מההיגדים הנ"ל נחשב כיום לכפירה גמורה.
השאלה שלי היא למעשה האם אפשר כיום "להכשיר" את ב"מ, או שמא הציבור הדתי אינו "מוכן נפשית" עדיין לקבל אותה.
כמו כן, השאלה היא האם באמת ב"מ הינה אפיקורסות גמורה, או לא.
*
בעניין אבן עזרא, עד כמה שזכור לי הפירוש שלו מופיע בתחילת ספר "דברים". אם יש לך את המהדורה של מוסד הרב קוק לפירושו, אתה יכול לקרוא בהרחבה בהערת שוליים על אתר. כידוע, שפינוזה היה הראשון שפיענח את משמעות דבריו
*
עוד עלי לציין שישנם כיום חוקרים דתיים (אורתודוקסים) שעוסקים בב"מ, כמו למשל אלכסנדר רופא, וישראל קנוהל. מומלץ לקרוא את ספרו של האחרון: "ריבוי פנים באמונת היחוד" (הוצ' האונ' הפתוחה), בו הוא מסכם את תמצית ב"מ אך מנקודת המבט של אדם מאמין, שלא רק שאינו רואה את מסקנות ב"מ באור שלילי, אלא אדרבה, הוא סבור שהם מגלים לנו את העמקות והמורכבות שבדת.
דבר מעניין אצל קנוהל, אף על פי שהוא לא מציין זאת במפורש בספרו, הוא שהוא מתאר את השקפתה התאלוגית של "אסכולת הכהונה" (ס"כ) בצורה מאוד דומה להגותו של ישעיהו ליבוביץ'.
*
(הניק שלי הוא שמו הספרותי של פרופ' חיים טשרנוביץ', אחד מהחוקרים הנודעים שעסקו במדעי היהדות. לא שאני מעריץ שלו, פשוט אני אוהב את הכינוי)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 11:59 |
|
| |
כב' הרב הצעיר.
טוב עשית שהגדרת למה אתה מתכוון במונח "ביקורת המקרא". אולם, בד"כ הכוונה במונח הזה לשתי תיאוריות המבוססות על מחקרים לשוניים וספרותיים של המקרא. תיאוריה אחת מנסה לבאר את מקורות המקרא, זמן חיבורו וכו', ותיאוריה שניה עוסקת בכללי הניסוח והסיגנון, ומהם ניתן להגיע לבירורים ספציפיים הנוגעים למילה, לפסוק, לשם מסויים וכו', והמביאים אח"כ ל"תיקונים", תיקוני אות ומילה, שמות וזמנים.
למרות התיאור המדעי שנתתי לדברים, דע לך שביקורת המקרא על שני גווניה אינה אך מדע מדוייק. הדעות הקדומות, התפיסה הפוליטית או הדתית, נטיות כאלו ואחרות משפיעות בהחלט על המחקרים בתחום הזה, שנחשב לרגיש ביותר.
כך למשל, חוקרים נוצריים (שהתיאולוגים שבהם הם שייסדו את הענף הזה) מנסים לאחר ככל הניתן את כתיבתם של כמה מספרי המקרא, כגון דניאל, כדי לקרבם לסוף ימי בית שני, וזאת במגמה ברורה למנוע הפסקה ממושכת מדי בין סוף זמן הברית הישנה לתחילת זמן הברית החדשה. לעומתם חוקרים יהודים, שוב כדוגמא, אינם מכירים בספרות החיצונית, ואפילו המוקדמת כבן-סירא, יהודית טוביה וכו', כשייכת סגנונית וענינית לתקופת המקרא, בד"כ מהטעם האמור למעלה. ובדוגמא בלבד עסקינן.
ויש פעמים שלאחר שהתגבשה תיאוריה מסויימת אונסים את לשון הכתוב, תוך סירוס ובלבול ומחיקות והוספות, כדי שיתאים לתיאוריה.
לכן, יש מקום לבירור המגמות והדעות של העוסקים במחקר, וזה אינו בכלל פסילה אישית של החוקר, שכן בעניני אמונות ודעות אין, בד"כ, אובייקטיביות ואוטונומיה לחוקר.
ואחזור, ששאלתך הראשונה עסקה בחקר המקרא בכלל, ולאו דווקא בביקורת המקרא.
ואי"ה אוסיף בענין זה כשיתאפשר מבחינת הזמנים.
שבת שלום.
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 12:12 |
|
| |
אני מכיר היטב את הטענות נגד ב"מ, וכבר ציינתי זאת בהודעה הראשונה שלי, כמו כן כתבתי בקצרה את התשובה שלי לטענות אלה.
עוד עלי לציין שנית שאפילו הרב ברואיר, שהיה מגדולי המתנגדים לב"מ, הודה בכך שהוא למד גם את ספרי ב"מ, וגם את ספרי המתנגדים לב"מ (מן הסתם הכוונה לרד"צ הופמן ואחרים) - והוא הגיע למסקנה שאילו התורה הייתה יצירה אנושית, לא היה ניתן כלל לשלול את מסקנות ב"מ. (כמובן שלשיטתו הקב"ה כתב את כל המקורות השונים, סיגנן אותם בצורה של עריכה ראשונית ומשנית, כתב פסוקים אנאכרונסיטיים בכוונה תחילה וכו' וכו')
גם אני מודה בכך שכשהתחלתי ללמוד את ב"מ למדתי תחילה את הספרים שנכתבו נגד בקורת המקרא, והם נראו לי די משכנעים. אולם, כאשר התחלתי ללמוד את ספרי ב"מ עצמם ראיתי שלא ניתן כלל לחלוק עליהם, ושהסברות של מתנגדי ב"מ מאוד חלשות. אני אישית אדם דתי, כך שלא ניתן לבא אלי בטענות שאני משוחד.
אני מסכים שהרבה ממסקנות מ"מ מונעות ממניעים אנטישמיים\נוצרים. כמו למשל ההקדמה של ספר דברים (ס"ד) לאסכולה הכהנית (ס"כ), וזאת מתוך מגמה שקופה להוכיח שהיהדות ה"אותנטית" הייתה קרובה ברוחה לדת הנוצרית, ואילו הדת היהודית המאוחרת היא התפחות גלותית שמהווה סטיה מהיהדות האורגינלית.
מי שמכיר את הנושא יודע שהטענות להקדמת ס"ד לס"כ הן מגוכחות, וכבר כבר י' קויפמן שהוא לא מבין מדוע דעה זו שולטת בכיפה בעולם ב"מ.
על כל פנים, אני מסכים בהחלט שצריך לבדוק כל מקרה לגופו. אולם, לדעתי האישית גם אם ננפה את כל ב"מ מהטעיות וההטעיות שיש בה - עדיין נשאר עם מנה גדושה מאוד של "אפיקורסות", או בכל אופן מה שמוגדר בציבור כיום כאפיקורסות.
לפיכך, אני חושב שהדתיים כיום צריכים לעורר דיון חדש במושגי יסוד בתאולוגיה היהודית, כמו למשל "תורה מן השמים", "נבואה", "התגלות", "קדושת כתבי הקודש" וכדומה.
איננו יכולים בו זמנית לדבוק בהשקפות תאולוגיות ישנות, ויחד עם זאת לקבל את מסקנות ב"מ. אימוץ מסקנות ב"מ ידרוש מאתנו מאמץ אינטלקטואלי\אמוני לא קטן.
*
נראה לי שעדיף שנתחיל את הדיון בהגדרת המושג "נבואה", הואיל וכל שאר המושגים תלויים בו.
כיצד אנו מבינים מושג זה:
האם נבואה פירושה התגלות שבאה באופן טבעי, או באופן על-טבעי ?
האם הנביא זוכה להבין השגות שמעל השכל האנושי, היינו השכל האנושי של הנביא בהתאם לתקופתו ההיסטורית, או שמא הוא מוגבל אך ורק להבין את מה שאפשרי לו בפוטנציאל ?
האם שני נביאים שונים יכול להתנבא נבואות שונות, לא רק מצד הסגנון הספרותי - כפי שכבר חז"ל ציינו - אלא אף מצד תוכן הנבואה ?
תוקן על ידי - רב_צעיר - 12/03/2004 12:53:40
תוקן על ידי - רב_צעיר - 12/03/2004 12:54:51
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 13:57 |
|
| |
הסיבה הפשוטה למניעה כלל ציבורית במגזר הדתי לב"מ, לא בגלל שיש שם טעויות או סברות עקומות, אלא על פי כלל הרמב"ם ש"לא תתורו" כולל כל עיסוק, שעל פניו אדם מניח שיפסיד ממנו אם לא יהיו לו כלים נכונים להתמודד עם הדברים.
חוסר יכולת להתמודד, אינה מעידה בהכרח על שקר עצמי. כי סך הכל אותו דתי אוחז שטוב לו עם מה שמקובל אצלו ומהביקורת רק יסבול. הוא גם רואה שעם הדרך שלו "זה עובד" אז למה להכביד ולהיכנס למצוקות נפשיות מיותרות.
זהו עיקרון "לא תתורו" בדעות על פי הרמב"ם: אל תיכנס לתחום שאינך מוכן לו.
למשל, מי שיוצא מנקודת הנחה שמעמד הר סיני הוא הבסיס לקיום מצוות, ואינו מזהה את "השמיין בתורה" מצד עצמם, עדיף שלא יחשף לפולמוס בעני"ז, כי האמת היא שהוא הולך בדרך זו כי "זה עובד", ואם כן למה לגרום לבלבול ותסבוך.
____________________________________________
לגבי גוף השאלה -שם האשכול-, יש לדון עניין עניין, ללא הכללה כללית, כמובן לכולנו. אם תרצה תציג עניין עניין.
שבת שלום.
תוקן על ידי - יהוסף - 12/03/2004 13:59:17
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 14:17 |
|
| |
אחדשה"ט
אני מסכים בהחלט עם כל מה שכתבת, אולם אף על פי כן אני חושב שהלכה למעשה אנו כן צריכים להתמודד עם ב"מ, וזאת מכמה סיבות:
1. יש מאמר של א.א אורבך בעניין ב"מ שנקרא: "חיפוש האמת כמחוייבות דתית". אני בהחלט מסכים עם דבריו שם, ובעיקר עם הכותרת.
כל המטרה שלנו בלימוד התורה הוא לכוון לאמיתה של תורה. אסור לנו לחיות באשליות, אלא עלינו לשאוף לגלות תמיד מהי האמת לאמיתה.
אינני אומר בהכרח שב"מ היא "אמת", אולם אני חושב שעלינו לפחות לדון בנושא ולבדוק את גופם של דברים.
הרמב"ם כותב במורה נבוכים (חלק ג' פרק כ"ט) שהוא זכה להבין את טעמי המצוות של התורה, רק אחרי שהוא למד את ספרי העבודה זרה של העמים העתיקים והשווה אותם לדיני התורה - דבר שלמעשה עושים היום בלימודי אשורולוגיה.
גם אני מעיד על עצמי שדווקא זכיתי להבנה מעמיקה יותר של התורה בעקבות לימוד ספרות המחקר של המקרא.
2. באופן כללי אינני חסיד גדול של טקטיקת ההתחמקות. אני חושב שבסופו של דבר הדבר עלול לגרום ליותר נזק מאשר תועלת. כיום אי אפשר שלא להחשף להרבה ממסקנות ב"מ, ומי שלא ערוך ומוכן לכך עלול להנזק קשות.
3. יש מאמר של י' לוינגר, בו הוא דן בנושא מקביל - התפתחות ההלכה. שם הוא כותב בין היתר שיש מקרים בהם בתקופה מסויימת בהיסטוריה קשה לאנשים לקבל דעות מסויימות, ולכן יש להסתיר אותן וללמד אותם דעות "פורמליות", ואילו בדורות מאוחרים יותר המצב מתהפך ודווקא קל יותר לאנשים לקבל את הדעה האמיתית מאשר את הדעה הפורמלית שפעם הם האמינו בה.
נראה לי שהוא הדין גם לנושא שלנו. אני חושב שכיום אנשים יותר "בשלים" ומוכנים לקבל את דעות מחקר המקרא, מאשר בדורות קודמים. ואדרבה, ייתכן ודווקא את הדוֹגמות הקדומות יותר קשה לקבל בימינו מאשר פעם.
*
כבר כתבתי בהודעה הקודמת שלדעתי יש להתחיל בנסיון להגדיר את המושג "נבואה", עיין שם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 16:17 |
|
| |
מסכים לכל מילה, רק שלמילה "אנו" בשורה ב' של דבריך אני מוסיף -אלו המוכנים נפשית ומבחינת מעוף-...
שבת שלום
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 16:49 |
|
| |
כמה דברים על "תורת המקורות".
כידוע, בקורת המקרא גורסת שהתורה מורכבת מכמה מקורות שונים, ישנן שיטות רבות, אולם בדרך כלל נהוג לחלק אותן למקורות דלהלן:
ס"א - המקור האלוהיסטי (שמשתמש בשם אלוהים)
ס"י - המקור היהויסטי (שמשתמש בשם הויה)
ס"כ - המקור הכהני
ס"ד - ספר דברים
בין המקורות השונים יש שינויים בפרטי המצוות, כמו למשל כיצד משתחרר עבד עברי, וכן לעניין השקפות תאולוגיות שונות, כמו לדוגמה האם שם "הויה" היה ידוע בזמן האבות או לא. אף על פי כן, בעקרי הדברים כולם מסכימים על אותם עקרי אמונה, כגון מציאות האל, החיוב בשמירת מצוות תורה וכו'
למרות שבמבט ראשון הדבר נראה כנוגד את האמונה הדתית, נראה לי להציע גישה שמתמודדת עם הבעייתיות הזו. הקושי שלנו נובע מהדוֹגמה אליה אנו רגילים, היינו שמשה רבינו קיבל את כל התורה שבכתב כפי שהיא כיום. מבראשית ועד "לעיני כל ישראל".
אולם, אם נקבל גישה אחרת, לפיה התורה אכן ניתנה לעם ישראל בסיני, אולם היא עברה בקבלה בקרב חוגים שונים, היינו הכהנים, הנביאים, החכמים וכו'. אזי כל הקשים יעלמו.
לפי גישה זו, כל חוג שמר במסורת את התורה, אולם מטבע הדברים במשך הדורות חלו מחלוקות שונות בפרטי הדברים, וכן בהשקפה הדתית של כל חוג.
למעשה, מה שקרה הוא בדיוק מה שהתרחש אחרי חורבן הבית השני. מהמשנה אנו למדים שהיו בעם ישראל בתי מדרש שונים, כולם היו נאמנים לתורה, אולם לכל אחד הייתה גישה משלו. כמו למשל בית הלל ובית שמאי, ביהמ"ד של ר' עקיבא, וביהמ"ד של רבי ישמעאל וכו'
ב"ה וב"ש חלוקים ביניהם לגבי הלכות רבות, כמו לדוגמה האם קוראים את שמע בערבית בשכיבה או בכל מצב; בעניין השקפות שונות, כמו למשל האם שמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ או להפך; בעניין דברי אגדה שונים וכו'
מקובל אצלינו ש: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ואף על פי שמבחינה לוגית זהו פרדוקס, מבחינה דתית אנו מקבלים פרדוקס זה.
כאמור, ניתן לומר את אותו הדבר לגבי התורה שבכתב. במשך הדורות מזמן מתן תורה ועד סוף בית ראשון היו חוגים שונים בקרב העם, התורה הייתה מקובלת על כולם, אולם מטבע הדברים נוצרו המחלוקות, השונות, עד שבסופו של דבר קם העורך הראשי, כנראה שהיה זה עזרא הסופר (שעליו אמרו חז"ל שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו, ודוק!) וצירף יחד את כל המקורות השונים, ממש כמו שעשה דורות רבים אחריו רבי יהודה הנשיא שאסף את כל דברי ההלכה השונים וצירף אותם לחיבור אחד - המשנה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2004 20:19 |
|
| |
רב_צעיר
ברוך בואך
I applaud your courage and effort to delve into this controversial subject. But in order to get started in the right direction, perhaps we should start with ''biblical criticism LIGHT,'' as opposed to try reconciling accepted ''schools'' in biblical criticism with traditional Jewish interpretations.
For example, you mentioned ''accepted'' beliefs about the variety of God's names (אלקים, הויה, ש-די) mentioned in the bible, which became a cornerstone in modern biblical criticism. Also, you mentioned the supposed different authorship of דברים and ויקרא, and the questions surrounding some of the later books in the canon, all well-established schools of thought in the field. However, all these references makes it somewhat difficult to begin with a clean slate.
In addition, you raised the subject of נבואה, a subject that's not necessarily related to biblical criticism per se, although its ramifications are of extreme importance to the subject. We can argue about the nature of נבואה for a long time, and never even reach the point where its relationship with the biblical narrative becomes the center of the debate. For that matter, we might even begin with the nature of religion in general.
In short; let's not get bogged down with grand ideas, which will inevitably lead to grandstanding. Instead, let's begin by concentrating on individual topics in the biblical narrative itself, and slowly expand in the directions of the themes you mentioned above.
We can begin with such issues that the אבן עזרא raised with such passages as וירדוף עד דן, בעבר הירדן בארץ מואב, והכנעני אז בארץ, הלא היא ברבת בני עמון, and several others; passages that may show different time frames in authorship. Or the various discrepancies between two versions of the same subject such as; וזבחת פסח לד' אלקיך צאן ובקר, ששת ימים תאכל מצות, which show a discrepancy with passages in other places, and many others like that. We must also take into account the way חז"ל dealt with many of these discrepancies, such as those just mentioned, or the many others throughout the bible (example: the discrepancy in the price mentioned that דוד המלך paid to ארונה for his גורן).
Again, I thank you for raising that subject. Hopefully this will lead to some interesting and insightful discussions.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2004 19:04 |
|
| |
ר"צ
בהודעתך האחרונה נראה חקר מקרא, אך היכן ביקורת?
האם כוונתך באמירה ביקורת המקרא, לביקורת המסורת הגורסת אחידות של המבנה הטכני של התורה?
או שמא אתה מוצא בדבריהם ביקורת תוכן.
עד כאן אין כל ביקורת מקרא, מקסימום ביקורת מסורת המקרא, שב' עניינים שונים המה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2004 20:26 |
|
| |
שלום יהוסף.
כאשר משתמשים בביטוי "בקורת המקרא", הכוונה היא למעשה לחקר המקרא המדעי, ואין בביטוי זה שום רמז למשמעות שלילית כלשהי. העניין הוא שבעבר היו רגילים להשתמש במילה "בקורת" במקום המילה "מחקר" בה אנו משתמשים כיום. כדוגמה לשיטת ב"מ, הבה ונתבונן בפרשת המבול. כרגיל, אנו רגילים לחשוב שפרשה זו מכילה סיפור אחד אחיד, אולם כאשר לומדים פרשה זו בעיון מגלים בקלות שישנם קשיים טקסטואליים לא מעטים בפרשה זו, היינו כפילויות, סתירות וכדומה (ראה, למשל, פירושי רש"י והרמב"ן במקום). ב"מ גורסת שפרשה זו מורכבת למעשה משני מקורות שונים, ספר י"א (כלומר מקור י' ומקור א'), והמקור הכהני (ס"כ). להלן ציטוט הפסוקים מהפרשה, כאשר הם מחולקים מחדש לפי שיטת ב"מ, כלומר למעשה יש כאן שיחזור של שני המקורות שבסופו של דבר הרכיבו מהם את הפרשה כפי שאנו מכירים אותה:
ספר י"א (סי"א)
[1] וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
[2] וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, יְהוָה
[3] וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ.
[4] וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
[5] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ.
[6] וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.
[7] וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם.
[8] וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.
וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
ספר כ (ס"כ)
[1] אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.
[2] עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה.
[3] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם--אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ.
[4] בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.
[5] וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל-הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם.
[6] וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.
[7] ַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם.
[8] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.
כל מקור מכיל את אותם מוטיבים:
1. תיאור השחיתות וההודעה על הבאת המבול
2. אלוהים מצווה את נח להכנס לתיבה ולקחת איתו את בעלי החיים
3. נח נכנס לתיבה
4. תיאור ההצפה
5. התגברות המים
6. כליון החיים על הארץ
7. הפסקת המבול
8. שבועת האלוהים שלא להביא עוד מבול
החלוקה נעשתה כדלהלן:
סי"א: בראשית ו, ה-ח; ז, א-ה; ז, ז-ט; ז, יב; ז, יז; ז, כג; ח, ב2; ח, כ-כב
ס"כ: בראשית ו, ט-יג; ו, יד-כב; ז, יג-טז; ז,יא; ז, יח כד; ז, כא-כב; ח, ב1; ט, ח-יז
בין המקורות יש שינויים רבים:
1. ס"כ משתמש בשם "אלוהים", ואילו ס"י משתמש בשם הויה.
2. המקור הכהני משתמש בביטויים מיוחדים, כגון: כל בשר, פרה ורבה, ציפור כל כנף וכדומה. ביטויים אלה רווחים בשאר המקומות בתורה ששייכים למקור זה.
3. לפי סי"א נח צוה להכניס לתיבה שבעה זוגות של חיות טהורות כדי להקריב מהן קרבנות, ואילו ס"כ לא מזכיר זאת כלל, וזאת בהתאם להשקפה הרווחת שלו בחומש שלא הוקרבו שום קרבנות לפני מתן תורה.
4. לפי סי"א מקור המבול בגשם שירד ארבעים יום, ואילו לפי ס"כ מקור המבול בערבוב המים העליונים עם המים התחתונים. גישות אלו מקבילות לגירסאות השונות של מקורות אלה לבריאת העולם, לפי סי"א הארץ הייתה בהתחלה יבשה, וההשקיה נעשתה בעזרת המטר והאד, לפיכך גם המבול בא מאוצרות מים אלה שבשמים. אולם לפי ס"כ בהתחלה הארץ הייתה יבשה שמכוסה כולה במים, ואלוהים חילק אותם למים עליונים ותחתונים, לפיכך גם גירסתו של המבול היא בהתאם.
5. לפי סי"א סיבת המבול הוא חטא האדם, ואילו לפי ס"כ "כל בשר" חטא, היינו כל בעלי חיים, ומסיבה זו הם הושמדו.
6. ס"כ לא מזכיר כלל את שילוח העופות, וזאת לפי השקפתו שהכל נעשה ביוזמה אלוהית בה אין מקום לנסיונות כאלה.
7. ס"כ מקדיש הרבה פסוקים לתיאורים הטכניים ה"יבשים" של התיבה, ממש כמו שבספר ויקרא הוא מקדיש פרשיות שלמות בסגנון זהה לתיאור מבנה המשכן, כליו וכיו"ב.
כאמור לעיל, לפי החלוקה של ב"מ כל הקשיים הטקסטואליים והסתירות השונות נפתרות, אם כי כמובן שהדבר מעורר קשיים תאולוגיים לא מועטים.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 13/03/2004 20:41:04
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2004 20:37 |
|
| |
שבוע טוב וברוך הבא, רב צעיר.
יש לי תחושה שאנחנו 'מכירים' מאיזה מקום (שלא מיוחד בהכנסת אורחים, האמנם?).
לגופו של עניין, יש לחלק לדעתי את הדיון לשתי שאלות שונות:
א. האם אפשר לקבל את ביקורת המקרא ולאחוז באמונה דתית?
ב. מה הערך של עיסוק ביקורתי במקרא מנקודת מבט דתית?
באשר לשאלה הראשונה:
הדבר תלוי בהגדרת האמונה הדתית היהודית, ולכך רמזת בדברך.
האמונה היהודית-דתית מקובלת רואה את המקרא כיצירה א-להית. אם נצא מנקודת ההנחה שהתורה נכתבה ע"י הא-ל בעצמו, הרי שעצם הניסיון לייחס קטעים שונים לאנשים שונים נוגד אמונת יסוד זאת, ועל כן לא ניתן לאחד בין השניים.
ואולם, אם בתוך האמונה ההיהודית הדתית נכיל גם אמונות יותר מורכבות. למשל, אמונה שהתורה יצירה אנושית שנכתבה ברוח הקודש (תהיה אשר תהיה משמעות המונח הזה), הרי שבהחלט ייתכן שהתורה כמות שהיא מורכבת ממספר ספרים שונים, ואולי מנוגדים בעניינים מסויימים. סוג אמונה כזה ניתן למצוא אצל הוגים וחוקרים מסויימים והיא בד"כ נסמככת על 'הבנה' רדיקלית ברמב"ם.
ההקצנה של הדרך הזו (שלדעתי אתה מכירה היטב [;-), היא שיטת ליבוביץ' שמזהה אמונה עם אורח חיים בלבד.
באשר לשאלה השנייה -
איני מבין איזו תועלת תצמח לנו מכך. מבחינתנו התורה היא טקסט אחיד, ועל בסיס אחיד זה צמחה התושבע"פ. אמת , חתירה לאמת היא תכונה חשובה, אך האם יש לעודד אותה? לדעתי, הרבה יותר חשוב להקדיש את זמננו לעיסוק בבעיות ההלכה ובבעיות האמונה.
____________________
שמעתי שנאמני תורה ועבודה עובדים על עריכת קובץ מאמרים שיעסוק בביקורת המקרא מנקודת מבט דתית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2004 20:58 |
|
| |
.
לעתים, מסיבות שונות, נוח לי להרחיק את הדיון והעדות.
במאות הראשונות של האסלאם, נפוצה בקרב המוני המסלמים, ואף בקרב רבים מהוגי הדעות שלהם, הדעה כי היהודים זייפו את כתבי הקדש שלהם - היינו - התנ"ך.
ההוכחה הלוגית לכך, היתה פשוטה:
אקסיומה א: נביאי ישראל היו נביאי אמת.
אקסיומה ב: מחמד הוא ח'אתם אלאנביא (=חותָם הנביאים).
עובדה א: בתנ"ך אין מופיע אזכור מפורש של מחמד.
תהיה: איך יתכן כי נביאי ישראל לא ניבאו אודות חותם הנביאים שיבוא אחריהם?!
מסקנה: בני ישראל, שהם הרי רגילים למרוד בה' - ככתוב בתורתם - זייפו את התנ"ך ומחקו ממנו את אזכורי מחמד.
אנא, חיסכו את התגובות אודות טיב הלוגיקה, אני רוצה להראות כאן את אומץ ליבו של הוגה דעות בן המאה ה- 13 .
כאשר עבד אלרחמן אבן ח'לדון סיים לכתוב את האנציקלופדיה שלו אודות תולדות המגרב, הוא כתב את החיבור שהיה אמור להוות הקדמה לאנציקלופדיה – אלמֻקַדִּמָה = ההקדמה. בחיבור זה ניסה אבן ח'לדון לקבוע את הכללים לפיהם ניתן לחזות את ההיסטוריה מראש. במסגרת הבאת כשלים אופיניים בתאורים היסטוריים, איזכר אבן ח'לדון את האמונה הנפוצה שהובאה לעיל, והדגיש כי דעה זו שגויה, ואינה יכולה אף להיות נכונה.
הסברו לכך שהדעה הזו אינה יכולה להיות נכונה, היה לוגי ופשוט להפליא:
כתבי קדש, שאנשים רבים בעם מיחסים להם קדושה, ורבים יודעים אותם בעל פה, לא ניתנים לזיוף. זיוף כזה, אם ייעשה על ידי מאן דהו, לא יחזיק מעמד, משום שהמוני היודעים בעל פה את המקור לא יתנו לו להתבסס, יוקיעוהו כזיוף, וישארו עם המקור המוכר לכולם.
כעת, הטיעון של אבן ח'לדון מופנה אל חסידי הטיעון כי עזרא ערך את ספרי התורה. כזכור, לפחות ארבעת החומשים הראשונים היו ידועים ונפוצים לכל אורך ימי בית ראשון, ואידך – זיל והוכח כי יש אפשרות כזו שכך עזרא היה עושה – וכי מעשהו היה מתקבל גם בקרב המוני אחב"י שנותרו מאחור בבבל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2004 21:05 |
|
| |
אוי מואדיב, נפלת בכף הלוגיקה שלך עצמך.
ההוכחות לידיעת ארבעת החומשים בימי בית ראשון נלמדות מהתנ"ך, שנערך בידי עזרא...
והרי לנו מעגל.
וזאת לפני ההוכחות עצמן.
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
|
