האם ניתן למתוח ביקורת על האמוראים ?

מואדיב וכולם

אני סבור שמותר ואף מצוה לעיין ולברר כל דבר, ולכך ניתנה תורה.

ההבדל הוא אם שואלים: מנלן? מאין לנו? שאז זו מצות תלמוד תורה - או אם שואלים מנא להו, מהיכן להם, ויש בצלצול מילים אלו כעין מה שהוגדר כאפיקורסות.

לפיכך, הכוונה קובעת, והכוונה באה לידי ביטוי במילים, ולכן ראוי להיזהר בניסוחים.
אך פרט לכך, מותר ואף מצוה ללמוד ולעיין, ושמע האמת ממי שאמרה.

***
האם יש מקום לביקורת ערכית על תנאים ואמוראים?

הנה דוגמא מן המקורות (באדיבות די.בי.אס):

רמב"ן על בראשית פרק טז פסוק ו
תענה שרי ותברח מפניה -

חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שבוע טוב מואדיב,

דברי התוס' אינם ביקורת על משה רבנו או על האמוראים, אלא הם תירוץ לקושייתם של התוס' באחד הד"ה הקודמים: אם אכן פעל משה מכח ק"ו, הרי אין זה מדעתו. על כך השיבו כי בכל אחד מן המקרים המוזכרים בסוגיא שם לא היה זה ק"ו או לימוד גמור ועל כן שפיר מקרי "מדעתו".

יצחק יונתן,

הנה מה שכתב אבן עזרא קהלת (פרק ה פסוק א)

יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו !(כי שם חלק האבן עזרא על קדמונים.אולי אף על תנא.ועל זאת נשאל איך הוא חולק עליהם?ומעביר בקורת)

התשובה:

רוח אל עשתנו כלנו. ומחומר קורצו הקדמוני'. כמונו. ואוזן מלים תבחן. וכלנו נדע כי דניאל היה נביא .ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה. והנה אמרו חכמים ז"ל טעה דניאל בחשבונו. והחשבון הוא דבר קל. ועוד כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה. ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו. האמור יאמר להם: אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו. עכ"ל.



מן הראוי להזכיר כאן את דברי שו"ת תשובה מאהבה תלמיד הנודע ביהודה(בחלק א סימן א)מה שכותב על האבן עזרא:

כבר שקיל אברהם למטרפסי' ונענש(הוא הראב"ע) בידוע תדע דברי רבינו הגדול והקדוש הרמב"ן ז"ל על דברי ר' אברהם ן' עזרא במה שמלעיג על הפיוטים ותמה על רז"ל בפ' ויגש בענין מה דאז"ל בכללן אתה מוצא ל"ג ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב וכ' הרמב"ן ז"ל שצריך לענות על דבריו פן יהי' חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו וכתב שם זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פנחס וזולתו במקומות הרבה כו' הבט נא שמה ותראה נפלאות בתורת ה' וכיוצא בהן רבות שגלה הרמב"ן ז"ל חרפת החכם הזה לעיני כל ועיין בפ' נח מצדיק את הרשע נמרוד ואמר שבנה מזבח והעלה חיות לשם ה' ועיין פ' תולדות שהצדיק את עשו הרשע שבזה הבכורה שיצחק אביו הי' עני כל הרואה בוז יבוזו לו ומה מאד נשתבש והקיל באיסור כרת רחמנא ליצלן בחלב חולין ועיין בהרמב"ן פ' צו את אהרן ובביאור החכם ר"ה וויזל שם גם הרב הגדול והנורא מהרש"ל חבר חבור השגות על ראב"ע מפי' התורה כך ראיתי במחברת שם הגדולים באות שי"ן סי' ל"ב גם בהקדמתו ליש"ש על מס' ב"ק כ' וז"ל ושרי לי' מארי' להרמב"ם ז"ל א"כ הוא מה שנמצא באגרת הרמב"ם שכתב לבנו וגזר עליו ללמוד ספרי ראב"ע אשר לא הי' בעל תלמודא ורוב בנינו ופרושו דרך תכונה והטבעי וקבלת חיצונות והתריס בכמה מקומות נגד חכמי התורה והתלמוד או מבלי השגחה או מבלי ידיעה וכבודו במקומו מונח כי חכם גדול הי' ואין משיבין את הארי כי אין הולכין אחר פרושיו לא לחיוב ולא לפטור לא לאיסור ולא להיתר כי עשה כמה פעמים נגד הלכה אפי' נגד חכמי המשנה ונגד אמוראי התלמוד בלי מספר והאריך עוד וגם בהקדמתו ליש"ש על חולין כ' עליו מה שהוא מה"ת כ' שהיא מדרבנן ומה שהוא מדרבנן עשה לד"ת והאיסור עשה היתר והיתר איסור כו' גם שם האריך עיי"ש ובכל זאת חלילה לנו ולבנינו עד עולם לזלזל אחד המחברים או לדבר בגנות חבוריהם בשביל דברי ריבות אשר ערכו זה לעומת זה (וגם רבינו מהרש"ל שם פתח בגנות וסיים בשבח כמ"ש למעלה גם כ' שם ואמת שמעתי אומרים על הראב"ע שכך הי' מכריז ומודיע לרבים שאינו רוצה לישא פנים אלא לפרש עד מקום אשר שכלו יגיע לולי הקבלה כאשר רימז במקצת מקומות בפי' התורה לולי הקבלה הייתי אומר הבט נא שמה כי קשה עלי להעתיק כל דבריו) וכי לא נקבל בשמחה את רבינו הגדול הרי"ף בעבור שהשיג עליו הרז"ה וכי לא נקבל באהבה את רבינו הגדול הרמב"ם בעבור שהשיג עליו הראב"ד וכי"ב לעג הרבה מאד מאד עד היום הזה, דרך כלל על לעג וקלס האויל יתקלס ונבון בל יתעלס, כי הבזיון וכלימה אינו עושה מאומה בזאת יתהלל הכסיל בכבוד המדומה אשר להבל דמה קלון חברו זה הודו וזה הדרו זו תורתו וזה שכרו באופן שדברי בוז שחוק והתל מראב"ע אינם עושים רושם אצל בעלי המדע ואנשי השם ואינם מזיחים דברי אמת מעיקרם ושרשם. עכ"ל.

מואדיב היקר

היש"ש כותב להדיא שאם לא הנפק"מ להלכה, וכגון בדברי אגדה או פירוש בגמ', יש כוח ביד מי מדור מאוחר לסבור אחרת.

התוי"ט (דומני נזיר ה' ה'), אף הוא נוקט שמה שאין בו נפק"מ למעשה ניתן לפרשנות אחרת אף מדברי תנאים, וכן הוא מפרש בדעת הרמב"ם.

האור החיים גם מזכיר זאת.

דרך זו מייחס ה"פאת השולחן" בהקדמתו, לרבו הגאון מוילנא.

במו"נ הרמב"ם מביא מ"פרקי דר"א" ונוטה לחלוק, עד שלבסוף מוצא יישוב.

ראה גם בספר הליכות עולם לר"ע יוסף, שם מביא מתורי"ד [לא המוכר, אך מהראשונים] שבכל דבר שבסברא יש בידינו לחלוק גם על יהושוע בן נון, וכבר הביא על זה מיימוני שגם בגמרא יש ניסוח כזה, ההבדל ששם הדבר נאמר ביחס לאומראים ובנ"ל ביחס לדורות המאוחרים מהם בהרבה.

שבוע טוב

.




יצחק יונתן:

בהיסוס רב ובהשפלת עיניים, הרשה לי לחלוק על שכתבת כאן.



אומרת הגמרא כי ג' דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקב"ה עמו. ומהם שלושת הדברים? מפרטת הגמרא מייד, שהוסיף יום אחד על ימי ההגבלה, שפירש מאשתו מאז שהפך לנביא, וששיבר את הלוחות.


על פירש מאשתו מסבירה הגמרא:

" מאי דריש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה והיו נכנים וגו' אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! "



על קל וחומר זה, אומרים התוספות:


" ומה ישראל כו' - וא"ת מאי קאמר (דהוסיף) מדעתו דאורייתא הוא דק"ו ניתן לידרש וי"ל דלא הוי ק"ו גמור דשאני התם משום עשרת הדברות."



כלומר: התוספות מקשים: הרי קל וחומר הוא מהמידות בהן נדרשת התורה, ואם כך, לא נוכל לומר כי משה קבע מדעתו, אלא כי עשה כדברי התורה?! והרי הגמרא במפורש אומרת כי קבע משה מדעתו!

ועל כך עונים התוספות – זה לא היה קל וחומר רגיל, משום שאין להשוות בין מתן תורה – שהוא דיבור מיוחד של השכינה, לא "רגיל" – לבין ראייתו היומיומית של משה.

כלומר – בעלי התוספות, למעשה, מגדירים כאן שני סוגים של קל וחומר, קל וחומר "רגיל" , וקל וחומר "שאינו רגיל" – כמו זה.

למותר לציין כי הלשון הפשוטה של הגמרא נוקטת "קל וחומר" בלי הסתייגות כלשהי, ולעניות דעתי, תירוץ התוספות לקושיה שהעלו, דחוק משהו. עוד אוסיף, כי משתמע מכאן, במרומז, כי מי שטען כי זהו קל וחומר, לא התכוון לקל וחומר כפי שאנו מכירים אותו מ- 13 המידות בהן נדרשת התורה, אלא לסוג אחר של קו"ח, מעין קו"ח.




ומכאן, נעבור לתוספות שהבאתי לעיל:

הגמרא אומרת:

"שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה [כאן], וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה! "


והתוספות:

"ומה פסח כו' - אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה."




הטיעון הראשון, זהה לקודם כדי לענות על אותה הקושיה באותו התירוץ – ובכך אני מסכים עם דברי יצחק יונתן דלעיל, אם כי הסתייגותי מהדחיקות בעינה נשארת.

אך הסיפא של האמירה " מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה." , היתה אמורה להסביר מדוע זה איננו קל וחומר רגיל. בתוספות הקודם, הנימוק היה כי התגלות של מתן תורה חמורה מהתגלות שכינה אחרת. כאן, אומרים התוספות כי אי אפשר לעשות קל וחומר משום שהיה עליו לתת להם התורה ולהחזירם בתשובה .

מילא שמתרץ קושייתו בלומר כי מה שהגמרא אומרת כי הוא קל וחומר, איננו קל וחומר ממש, אלא סוג שניוני של קל וחומר, אך מדבריו, עולה כי היה על משה לא להמנע מלתת את הלוחות ולפעול להחזירם בתשובה !!!