ניתן להתמצע / להקצין בכל מידה? [מיסטיקה]

כלל המידות לרמב"ם, שבכל מידה יש להתמצע למען שוב אל דרך המלך, מלבד מידות שהנטיה מושרשת, בהם יש להקצין לצד הנגדי, כמו בגאוה.

בהנחה שמידה משמעה דרך כללית המתבטאת בהקשרים שונים, כמו כעס שהוא בעל תכונה אחידה אך משותף לתגובה בהקשרים שונים ומשונים, יש להסתפק בכמה מידות, מה הראוי בהם.

אם ההנחה הנ"ל מכונה, הרי שמיסטיקה או רציונליות גם הם מידות [צורת חשיבה בעלת תוכן אחיד - עם ביטויים שונים]. אם כן, נשאלת השאלה מה דינו של הסחוף למיסטיקה וזיהה כי יש לו לגאול נפשו מכך, האם שייך לומר שימצא דרך אמצע?

ובמקביל, אם נניח שזו מידה בעלת כח משיכה גבוה, האם שייך לראות כנכון להקצין לצד השני לגמרי. למשל, המיסטיקן יניח כי לרב פלוני יש כוחות מכוחות שונים, האם לאותו האדם הבא להתרפאות, נייעץ להניח הנחה נגדית שאין לו שום כוח מיוחד, או שמא נבקש ממנו להתמצע ולהניח שהשם מסייע בידו, אך לא מעבר למה שאנו מכירים מעצמנו ומאחרים במידה סבירה, וכן על זה הדרך.

יש לקחת בחשבון בעני"ז ששלילת כל הבלתי ברור לחלוטין, אף היא אולי שלילית ובלתי מציאותית.

?

מוטי היקר

הבאתי דוגמא מהרמב"ם שיש מידות בהם נאמר שיש להקצין, כמו הגאוה, הרי שאין כלל על ההתמצעות.

לגבי שאלתך האם זו מידה, לתפיסת אריסטו בספר המידות, שככל הנראה משם לקח הרמב"ם את דבריו [ויש הקבלות כמעט מילה במילה], נראה כי בשם מידות יכונה דבר שעיקר ביטויו בתת מלל מוצהר, ככעס גאוה וכו'. יתכן שכל דבר מורגל יהא בסופו של דבר "גם" בכל מידה, כי כל הרגל יצור נטיה קבועה בנפש.

דוגמא מהחיים (מעשה שהיה): הייתי רגיל בבית קרובי ששנים הפח נמצא בארון פלוני, לאחר זמן רב, כשמונה שנים החליפו את מקום הפח. לכאורה אין חולק שבכל אותם שמונה שנים פתחתי את אותו ארון על בסיס שכלי, כי ידעתי ששם משכן הפח, אך ראה זה פלא, חצי שנה לאחר שינוי המקום, 80% מהפעמים שביקשתי להשליך דבר מה לפח, פתחתי את הארון בו היה הםח תמיד ולא את הארון "שבשכללי כבר ידעתח" שבו הפח שוכן היום. מכאן שהידעה השכלית עם הביטוי הקבוע יצר נטיה קבועה, שבהחלט ניתן לקטלג אותה עם כל נטיותנו "הנפשיות", ובפרט לאור הבנת המידות כיסודם בזיהוי*.

* אריכות בעניין המידות ראה כאן -
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=845111

יהוסף-
מעניין מאד.
האם לפי אריסטו יש תכונות של מידות מולדות בטבע האדם? או שהכל עניין של "הרגל נעשה טבע" והנפש היא רק בית קיבול להרגלים?

מעניין שהרמב"ם כנראה שינה את דעתו בעניין. בעוד שבהקדמה למסכת אבות הוא רואה במידות עניין נרכש, הרי שבהלכות דעות המאוחרות יותר הוא כבר מכיר בכך שלאדם יש נטיות טבעיות לכיוון מסויים (אם כי כמובן עדיין משאיר מרחב גדול לעבודה העצמית).

ממללא היקר,

אולי תוכל לצטט מהרמב"ם, כי "נרכש" יכול להיות גם דרך ההתמצעות.

"ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות, זו רחוקה מזו. וכל הדעות – יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת בריאתו לפי טבע גופו, ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותן במהרה יותר משאר הדעות. ויש מהן שאינן לאדם מתחילת בריאתו, אלא למד אותה מאחרים, או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו"

רמב"ם. הלכות דעות פ"א הל' ב


"וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו"

שם. הל' ז

"ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל חכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חלים בדעות שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך הטובה"

"וכיצד היא רפואתם? מי שהוא בעל חימה אומרים לו להנהיג עצמו, שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל. וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החימה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון... עד שיעקר גבה הלב ממנו ויחזור לדרך אמצעית שהיא הדרך הטובה.... ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד – ירחיק עצמו לקצה השני וינהג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה"

שם. פ"ב הל' ב



יהוסף

המיסטיקה איננה צורת חשיבה, המיסטיקה היא תוצאה של השימוש בדמיון, ובכדי להשיג 'מידה' על האדם להשתמש בשכלו.

כל תוכנו של פרק ב' ב"מורה" הוא שאחרי החטא הקדמון, האדם 'נוטה מטבעו' אל השימוש בדמיון, ועליו להתגבר על נטייה זו, ולהשתמש בשכלו.