| נשלח ב-14/3/2004 13:33 |
 |
| |
שו"ת דברי חיים מצנז?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 16:44 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 16:51 |
|
| |
מה שאותי הטריד יותר מכל בתשובה הנזכרת הם השורות הבאות : ". ומה שכתבתם תשובות מגדולי דורינו שבטל לגמרי רוה"ק לא אאמין שיצא זה מפי רבותינו שיחיו ומי יודע מה שכ' להם הנבל המתעה הזה " . כלומר שכאשר מדובר ב'גדולי דורינו' הרי שבוודאי 'הותעו על ידי הנבל הזה' , אבל כאשר מדובר במלמד מסכן שהולכים לקפח את פרנסתו בגלל אותם דברים אין שום לימוד זכות .
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 19:00 |
|
| |
מציץ
תשובה מעניינת.
יש לשים לב כי גם המחבר מודה שקיימות לפחות שתי דרגות של מה שניתן לכנות "רוח הקודש".
א. רוח הקודש של הנבואה.
ב. רוח הקודש המובאת בגמרא ויש לה שתי דוגמאות. האחת - מי שאומר דבר ומגלה שיש מקור תנאי כמוהו. והשניה היא כדוגמת רבי אביתר, אלא שאיני זוכר דבר זה.
בדברי הרמב"ם מצוי הסבר נוסף לרוח הקודש, שקרוב לגישה ב', כלומר שאדם אומר דבר והוא נכון מצד עצמו, בלי שתהיה לו סיבה טובה לומר זאת. כלומר, הוא אומר בלי לדעת מהו אומר.
כמובן, גישה זו, שאדם מכוון לאמת בלי לדעת זאת, במיוחד לפי הדגם הרמב"מי, קשה לראות בה שבח.
לפיכך, נראה לי, למרות הקטע הקצר, שמחבר התשובה סבור שכל הסקאלה בין רוח הקודש בדרגה ב' ועד לדרגה א', שאותה הוא שולל מן הדורות המאוחרים, כדברי חז"ל, סקאלה זו עדיין קיימת ועומדת לרשות הגדולים, כמו השו"ע והרמ"א ע"פ "עדות" ה"יערות דבש", האור החיים ואני הייתי משער שלא היה שולל אותה גם מעצמו... (וחסידיו בוודאי שייחסו אותה לו).
כלומר, הויכוח כאן הוא, בזעיר אנפין, בין דגם מחשבה רציונליסטי-מיימוני לבין גישה חסידית-קבלית שמחיה מחדש את רוח הקודש, שנשללה בידי חז"ל.
אם כן, אנו עשויים לגלות כי לא רק בדורנו מותקפים המיימוניסטים והספקנים בידי אלו שאינם מוכנים לוותר על אמונתם במקורות ידע על טבעיים הפתוחים רק בפני יחידי סגולה. הביטוי שהוא מכנה בו את המלמד (אם כי כמדומה שלא כל התשובה הובאה כאן, ושמא מדובר באדם אחר?) הוא אכן מתאים למשכיל שמזלזל בידע על טבעי מסוג זה - לפי השקפתו של בעל התשובה.
לאור כל זה, יש לציין לשבח את המחבר שלא כתב להכריע לשלול מהמלמד האומלל את משכורתו, למרות שהינו חשוד בוודאי ב"השכלה הארורה".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 21:27 |
|
| |
מיימוני
דקדקת יפה בדברי התשובה .
אכן לא הבאתי את כל התשובה במלואה . בחלק שלא הבאתי הוא מביא כמה ראיות שגם לאחר שבטלה הנבואה נשאר רוח הקודש (בין השאר : הברייתא דר' פנחס בן יאיר בע"ז כ: , דברי הגמ' גיטין ו: על ר' אביתר דאסכים מריה על ידיה עיי"ש וברש"י "דאסכים מריה על ידיה לגלות לו סוד לכוין דברים הסתומים על אמיתתם " וכן מעשה המובא בחז"ל על ר' מאיר שצפה ברוה"ק ) . הוא מתייחס שם גם לדברי הרמב"ם במורה .
הדברי חיים אכן מחלק בין שני סוגי הרוח הקודש: רוה"ק דנבואה שבטלה ורוה"ק דחכמה השייכת גם בימינו .
אבל מדבריו לא ברור בדיוק מהי רוה"ק דחכמה . רמז אפשר למצוא בלשונו "היינו שהסכים בחכמתו לאמיתה של תורה" .
אני מבין מדבריו שמצד אחד הרי שלמדריגה הזו מגיעים באמצעות עבודה כדוגמת התהליך המפורט בברייתא דרב פנחס בן יאיר , וזוהי מדריגה שצריך להיות 'ראוי לכך' . כלומר שה'ראוי לכך' זוכה לכוון לאמיתה של תורה מעבר למה שאפשר לכוון באמצעות השכל בלבד .
אבל מצד שני עדיין אין המדובר בהכרח במקור ידע על טבעי , שכן הידע הזה שמושג באמצעות רוה"ק אינו ידע אודות העולם אלא ידע אודות 'אמיתה של תורה' . ליטוואק עקשן יכול למצוא לזה הסבר טבעי לחלוטין (אדם חסר נגיעות שמבין את 'רוח התורה' – כמדומני שידידנו אידך גיסא היה מאמץ גירסא כזאת) .
יש להדגיש גם שמהדברים אין ראיה שמדובר במשהו שרק יחידי סגולה זוכים לכך . אדרבה , משמע שכל אחד יכול להגיע לכך על ידי עבודה מתאימה .
עד כאן הכל טוב ויפה , אבל הלוגיקה המביאה לקיפוח פרנסתו של אותו מלמד היא עקומה לחלוטין . המחבר מוכיח בתשובה שרוה"ק שייכת בימינו , אבל אין הוא מוכיח שלבעל אוה"ח היה רוח הקודש והעיקר חסר מן הספר - אין הוא טורח להוכיח שמי שאינו מקבל את התזה האמורה הוא אפיקורוס . לא כל תיזה תורנית אמיתית (בהנחה שהתזה האמורה אכן אמיתית) היא כזאת שמי שלא זכה להיווכח באמיתותה הוא אפיקורס . ועל ההפליה בין 'גדולי דורנו שיחיו' לבין ה'נבל המתעה הזה' כבר עמדתי (הביטוי מכוון כלפי אותו מלמד , אף אחד אחר אינו מוזכר בתשובה הנ"ל) .
בשאלה ובתשובה לא מופיעים כל פרטים נוספים וברור שדברי המלמד שהאוה"ח לא היה בעל רוה"ק היוו עבור בעל ה'דברי חיים' בסיס מספיק בכדי לתייגו כאפיקורוס ולפוסלו מלהיות מלמד . גם דבריו האחרונים , שלא לפסוק שלא בפני בע"ד בענין השכר שאתה דורשם לשבח , אני דורשם לגנאי . הדברי חיים אומר שהוא צריך 'לראות מעשי הנהגתו כי אולי משגה הוא בזה' , כלומר שאם אומנם יתברר שכצעקתה הרי שגם את שכרו של המלמד יש לשלול . לדעתי זוהי דוגמה מובהקת לגנגסטריזם חסר עכבות .
אבל לא הייתי אומר שהויכוח הוא בין דגם מחשבה רציונליסטי-מיימוני לבין דגם מחשבה קבלי-חסידי . יכול אדם להחזיק בדעות קבליות ולהתייחס בהגינות כלפי אלה שמנקודת ראותו לא זכו לאור באור האמת . ומצד שני רציונליזם משמש במקרים רבים לקנאות עיוורת . הויכוח הוא בין אנשים שההגינות קודמת אצלם לחילוקי דעות כלשהם , לבין אלו שחרדתם משינויים ,שיכול להיות לגיטימי כשלעצמו , הופכת את מאבקם לקנה המדה היחיד לטוב ולמוסרי .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 22:05 |
|
| |
הרעבעצן לבית 'אידך גיסא' כותבת דוקטורט על הדברי חייים מצאנז ודרכי פסיקתו. יש אצלה הרבה חומר חשוב, מי בעל דברים יגש אליהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 23:02 |
|
| |
מציץ
כתבת:
המחבר מוכיח בתשובה שרוה"ק שייכת בימינו ,
אבל אין הוא מוכיח שלבעל אוה"ח היה רוח הקודש
והעיקר חסר מן הספר - אין הוא טורח להוכיח שמי שאינו מקבל את התזה האמורה הוא אפיקורוס .
לא כל תיזה תורנית אמיתית (בהנחה שהתזה האמורה אכן אמיתית) היא כזאת שמי שלא זכה להיווכח באמיתותה הוא אפיקורס.
רק ששכחת להדגיש את המילים האלו, שהן עיקר!
לגבי יחסו למלמד, אני מסכים איתך באחת, שהוא מחמיר איתו יתר על המידה, אך אפשר שהרקע הוא המלחמה בהשכלה, והדברי חיים חשד בו שמאחורי הביקורת על אור החיים מסתתרים דברים נוספים. ולכן כתב ברמיזה שלא הכירו ולא ידע מה טיבו.
ולגבי מלמד - כמדומה שדרישות העבודה ממלמד הן שלא יהיה "משכיל", ובוודאי זה היה מונח בשאלתם של השואלים. ואם היה משכיל, שמא באמת לא מגיע לו שכר? זו שאלה מעניינת לדיון.
אנסח:
מי ששכר מלמד לבנו, ללמדו קריאה וכתיבה, או חומש, או גמרא, והתברר שהנ"ל משכיל. האם מגיע לו שכר על מה שלימד את בנו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2004 23:16 |
|
| |
הרוצה ללמוד על הפרשה מאחורי הקלעים על פי מקורות משלימים עליו לעיין במאמרו היפה והיסודי של דוד אסף "שאינו מאמין בגדולי הדור" ב"מחקרי חסידות" בעריכת אסף, אטקס, הוצאת מוסד ביליק
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 00:15 |
|
| |
מיימוני
א. אתה 'מרכך' במקצת את הדברים בכך שאתה הופך את השאלה לשאלה עניינית אודות 'מה דינו של מי ששכר מלמד על דעת שהוא ירא שמים והתברר שהוא משכיל ?' . למרות זאת , אינני חושב שדיון ענייני בכל הסוגיות ההלכתיות הרלוונטיות היה יכול להביא לידי פסק הלכה שלא מגיע לו שכר .
ב. הפרטים הרלוונטיים לכל הסיפור שמאחורי התשובה עלומים מאיתנו . אנו תלויים בפרטים המועטים המופיעים בתשובה זו בכדי לשחזר את סיפור המעשה . ישנם שאלות רבות הרלוונטיות להבנת הרקע לפסק הזה :
קודם כל האם מדובר כאן במשכיל ? כל מה שידוע לנו אודות המלמד ההוא הוא התבטאותו בנוגע לאוה"ח . יש להניח שאילו היו בו סימנים מובהקים יותר להשכלה , הרי שאלו היו משמשים בסיס לפסילתו .
שאלה נוספת היא באיזה הקשר בדיוק נאמרו הדברים ? האם היה זה פליטת פה ? האם היתה זו התעקשות לאורך זמן ? מהתשובה מסתבר שהמלמד הנ"ל אסף תשובות מ'גדולי דורינו שיחיו' שבהם הם הסכימו שרוה"ק בטלה בימינו . לכאורה זה מעיד על כך שהמלמד ניסה להצדיק את עמדתו אחרי שהותקף על כך.
האם המלמד גם זלזל באוה"ח או שדבק רק בטענה שהאוה"ח לא היה בעל רוח הקודש ?
האם היה מדובר בדעה חריגה בזמנו ? האם זה היה חריג רק עבור החסידים הגליצאיים ה'חניוקיים'? לענין זה , מה אומרת לנו העובדה שהמלמד הצליח לאסוף תשובות מגדולי הדור שבטלה רוה"ק בימינו ? והאם העובדה שהמלמד התייחס ספציפית לאוה"ח הוא מה שהחמיר את מצבו ?
האם המדובר במלמד בעל שרשים חסידיים גליצאיים , שעבורו נקיטת עמדה חריגה כזאת היא העזה , שמנקודת ראותו של שמרן אדוק יכולה להעיד ש'משהו מבפנים רקוב' , או שמא מדובר ביהודי שהגיע ממקום שבו עמדה כמו זו שהוא הביע היתה עמדה נורמלית ?
על איזה שכר מדובר ? האם מדובר על שכר על העבר שעוכב ? או שמא מדובר על שכר שחייבים לשלם מכח התחייבות על 'זמן' שלם וכדו' למרות שאין מעסיקים אותו ? (האם זה משנה מבחינה הלכתית ?)
ועוד שאלות רבות .
תשובות שונות על שאלות כאלה ואחרות נותנות לנו ציורים שונים של מה שהיה וזורות אור שונה על פסק ההלכה .
למרות זאת ככל שאני מנסה לצייר לעצמי את הסיפור הזה , הרי שההנחות הכי נוחות אינן מצדיקות עדיין את פסק הדין ובפרט ככל שמדובר בשכר . אפשר אולי להצדיק המלצה למצוא מלמד יותר יר"ש , אחרי שיפוג ההסכם עם המלמד הנוכחי . בשום פנים ואופן אי אפשר לקבל שיש שאלה כלשהי אודות השכר המגיע למלמד על פי דין . כמו כן הדבקת התוית 'אפיקורוס' היא חסרת כל הצדקה .
ג.הבעיה הגדולה בתשובה הזאת היא לא מה שיש בה אלא מה שאין בה . כפי שהערתי בתגובתי הקודמת הרי שלמעשה מדובר כאן בפסק הלכה שרירותי ובלתי מנומק . אינני מאמין שבעל הדברי חיים לא היה מודע לחורים בתשובה שלו . ובמלים אחרות הד"ח סבר שככל שמדובר במאבק נגד ההשכלה אפשר לחרוג מהכללים של 'מתינות בדין' ושל מציאת נימוק ענייני לפסק הלכה .
במחשבה שנייה אפשר לומר שיש קשר פנימי בין גישתו של בעל הד"ח לפסק ההלכה הזה לבין תוכן דבריו בתשובה . הד"ח הרי קובע בתשובה זו שמי שראוי לכך זוכה לכוון לאמיתה של תורה מעבר למה שאפשר להשיג באמצעות השכל , על ידי רוח הקודש . יתכן שהרעיון שיש 'אמיתה של תורה' מעבר למה שאפשר להסיק על ידי נימוקים מבוססים , הוא מה ששימש עבורו הצדקה למתן פסק דין שרירותי שכזה .
שקלאוור
רק עתה ראיתי דבריך . האם בספר האמור יש פרטים נוספים על המקרה המדובר ? ובייחוד האם הוא מתייחס לשאלות מעין אלו שהעליתי כאן ?
בכל מקרה הבא לנו מדבריו . לא לכל אחד יש גישה לכל ספר .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2004 00:29 |
|
| |
אין לי את הספר ואת המאמר, וראיתיו לפני שנתיים או שלש, אחרת הייתי מצטט.
בזכרוני, שבמאמר האמור מביא פרופ' אסף מתשובת ר' שלמה קלוגער שבכת"י, השופך אור על המקרה. המאמר מאיר עיניים במה מדובר.
בזכרוני שאין המאמר דן בפן התיאולגי של רוה"ק, רק מברר את זהות השוחט וזהות התלונה על פי מקורות אחרים.
כדאי לך לנסות להשיג הספר.
תוקן על ידי - שקלאוור - 15/03/2004 0:30:10
|
|
|
|
|
