טיעון ה'מסורת' אינו בגדר בל תוסיף?

מבחן

בנושא זה הוזכרו כמה נימוקים ואין כאן רק עניין המסורת, עם זאת גם אני נוטה שלא נכון לקבוע איסור או חוסר היתר על הסאבו.

הנה הטעמים:
החיי אדם מבין בש"ך שאין להסתמך אלא על המסורת גם בבהמה וחיה [שבעוף אכן מובן שנוקטים זהירות על פי המסורת, היות והסימנים עדינים ואין אישור מן התורה לסמוך עליהם בראיה פשוטה כבבהמה וחיה]. הערוך השולחן מוסיף לכך "שאין אנו בקיאין בסימנים", נראה שהערוה"ש חיפש טעם משכנע, אך דבריו אינם סבירים, שכן ניתן להשוות את הפרסות ובפרט כיום ניתן גם לעקוב על תהליך עליית הגרה. ואף ללא כל זה הן התורה סמכה עלינו בכך, ולא מצאנו תנאים מסובכים בעני"ז גם בחז"ל.

החזון איש מבסס את דבריו לאור דברי החכמת אדם, ומוסיף שהיות ובכל התפוצות "היו פורשים מלהביא מאלו של הנידון חשיב כנהגו בו איסור". ניתן ללמוד מדברי החזו"א שהיות ולא הביאו יש לחשוש שיש איזו בעיה.

דבריו אלו אינם מספיקים להיסק שהסיק.
ראשית למה שהקהילות יחפשו את הזן היותר נדיר של הסאבו, ומי יימר שפרשו ממנו במודע.
שנית, כשם שהנטיה של כל אדם לחשוש מחוסר ידיעה כך כל מזמין בהמה יעדיף הידוע, אבל להניח מכאן שנוצר איסור? כבר יותר נכון להניח נוצר מנהג שטות.

אני מסכים אתך שבשורה התחתונה יש כאן חוסר אימון בתורה שבכתב ככזו המסוגלת להדריכנו מעצמה, אך לגבי גדרי בל תוסיף, צלע"ע.

לגבי בל תוסיף , זו שאלה שיכולה להישאל גם לגבי חז"ל וכבר דשו בה.

בגדר בל תוסיף צ"ע איך בדיוק עוברים האיסור , הרי אין חיוב לאכול מבשר שבו . האם עצם ההימנעות מאכילה בתורת חומרה היא הוספה על איסורי תורה ? ומה הדין במי שנמנע מחמת צמחונות ?

מציץ,

עיקרון בל תוסיף, מתייחס לתוספת בדמות חוק, ואם מגדירים איסור נוסף שמקבל דימוי כתוסף לתורה, וכגון שקובעים אותו כ"איסור" כמקרה השבו, הוא שייך לעניין בל תוסיף, אם כי יש לעיין בפרטי הגדרים.

ממאגר ספרות הקודש -

רמב"ם פ"ב מהלכות ממרים:

יג [ט] הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה--מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.

יד כיצד: הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.

טו אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה--הרי זה מוסיף.

טז אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא "אימו". לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה.



בברכה.

טיעון ה"מסורת"

אם היה נטען ע"י חז"ל, הרי שהיה לדון בו אם הוא מדין תקנה או שמה זה בל תוסיף.

מה שקורה היום לא נכון להגדירו כ"תוספת" אלא מקסימום כמנהג או חומרה.

לינק..

יש כאן בעייתיות. תמיד תפקיד התורה לאסור הדבר הישיר והחכמים הדבר העקיף. אך כאן אם ננקוט כדברי החזון איש נמצא שהתורה לא נתנה מאפיין ישיר נכון, לכן כאן בחילוק מתמיד שייך לראות בהנהגה זו חילול השם.