|
|
| נשלח ב-19/1/2006 21:29 |
 |
| |
אראל,
קיימת עמדה במחקר היום, הטוענת ששיטת ב"ש (ור' אליעזר, כמייצגה המובהק), מבטאת את ההלכה הקדומה יותר, ויש הרואים בה כמעין חוליה מקשרת בין ההלכה של כתות מדבר יהודה לבין ההלכה הפרושית.
וראה בעניין זה, למשל, את מאמרה של ורד נעם: "בית שמאי וההלכה הכיתתית", מדעי היהדות 41 (תשס"ב), 45-67.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2006 21:45 |
|
| |
"מסקנת הגמרא היא שר"א אינו חולק על עין תחת עין ממון" - נכון אבל הוא מפרש שהממון נקבע ע"פ ערכו של המזיק, כלומר ע"פ התורה באמת היה ראוי להוציא את עינו של המזיק, אלא שמותר לו לשלם כופר נפש בעד עינו, וזה קרוב יותר לפשוטו.
"לכאורה הוא רק אינו מכיר בתת החלוקה לקבוצות לפי אבות שונים" - זה בדיוק מה שכתבתי. ברור שבאופן מעשי ידעו מה מותר לעשות ומה אסור, הרי בנ"י שמרו שבת במשך דורות רבים. הדיון היה רק על החלוקה התיאורטית של האיסורים לקבוצות.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2006 22:20 |
|
| |
נחשפתי היום לאשכול זה וסברתי לבאר את נאמנותו המוחלטת של ר' אליעזר למסורת, על-פי הברקה ששמעתי לא מכבר מאחד מרבותיי, מטובי חוקרי תקופת המשנה והתלמוד, ואלו דבריו בתמצית:
במשנה מסכת ידיים (ובמקבילה בבבלי חגיגה) שנינו:
"בו ביום אמרו, עמון ומואב מה הם בשביעית. גזר רבי טרפון, מעשר עני; וגזר רבי אלעזר בן עזריה, מעשר שני [...] אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, הרי אתה כמהנן ממון, ואין אתה אלא כמפסיד נפשות: קובע אתה את השמיים מלהוריד טל ומטר, שנאמר "היקבע אדם אלוהים, כי אתם קובעים אותי, ואמרתם, במה קבענוך; המעשר, והתרומה" (מלאכי ג,ח). השיב רבי טרפון. אמר רבי יהושוע, הריני כמשיב על דברי טרפון אחי, אבל לא לעניין דבריו: מצריים מעשה חדש ובבל מעשה ישן, והנידון שלפנינו מעשה חדש; יידון מעשה חדש ממעשה חדש, ואל יידון מעשה חדש ממעשה ישן. מצריים מעשה זקנים, ובבל מעשה נביאים, והנידון שלפנינו מעשה זקנים; יידון מעשה זקנים ממעשה זקנים, ואל יידון מעשה זקנים ממעשה נביאים.
נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית. וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר ללוד, אמר לו, מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום. אמר לו, נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית. בכה רבי אליעזר ואמר "סוד ה', ליראיו; ובריתו, להודיעם" (תהילים כה,יד); צא והודיעם ואמור להם, אל תחושו למניינכם--מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיניי, שעמון ומואב מעשר עני בשביעית".
לדבריו, משנה מרתקת זו מתעדת את שלב המעבר של בית המדרש הטרום-יבנאי לקונספציה החז"לית.
אין זה סוד שההלכה הקדומה הייתה מושתתת על 'דבר ה'' באמצעות מציאותם של כלי ההורקה והגילוי המיסטיים שחשפו בפני העם את רצון האל, כמו הנבואה, אורים ותומים, ועוד. גם בהיעדר הנבואה (וראו מאמרו של א"א אורבך: 'מתי פסקה הנבואה') כל עוד הבית עמד על תילו הייתה ההלכה נקבעת בלשכת הגזית בצילה של השכינה ומתוך תחושה שפסק ההלכה מקבל גושפנקא אלוהית המחליפה את חזון הנביא. במובן זה הייתה היהדות ההלכית מעין 'בולה' סמכותית שלא ניתן לערער עליה משום שהייתה כזו המשקפת את דבר האל בעצמו.
חורבן הבית השני, ירידת מעמד הכהנים והעדר הריטואלים והסימבוליקה של נוכחות האל בקרב עמו, הובילו את מוסד בית המדרש למשבר מסוים, מאחר וההלכה איבדה את מקור סמכותה האלוהי שירד למחתרת.
אך טבעי שדרך ההתמודדות של חכמי יבנה עם מצב עניינים חדש זה היה באמצעות מהפכה חוקתית שסיסמתה הידועה הייתה 'לא בשמים היא': שוב איננו זקוקים לתיווכו של סקרמנט דתי כדי להעניק לגיטימציה לחידוש או מדרש הלכתי, מאחר והאל עצמו העניק את סמכותו לחכמים, וכאשר אלו מעיזים לחלוק על 'בת קול' לא נותר לאל אלא לבכות ולומר 'נצחוני בניי', וכפי שתפיסה זו מתוארת בתיאור מעורר השתאות בבבלי מסכת בבא-מציעא.
והנה, מסכת ידיים שלפנינו מתעדת עבורינו את אחת המחלוקות הראשונות המתחוללות בבית המדרש בכרם שביבנה על אודות 'עמון ומואב בשביעית'. נימוקי כל צד, לפחות בתחילה, הם הלכתיים באופן בולט, עד שלפתע משתמש ר' אליעזר בן עזריה בנשק הבלתי קונבנציונאלי בעליל, לאמור: 'הרי אתה כמהנן ממון, ואין אתה אלא כמפסיד נפשות: קובע אתה את השמיים מלהוריד טל ומטר וכו'.
טיעון זה מעורר בלי ספק סערת רגשות בקרב החכמים החוששים לגרום 'הפסד נפשות', קרי: עוון שמיימי חמור שעונשו בצידו. אולם למרות הכל מסתיים הדיון ב'נמנו וגמרו' היינו, החכמים עמדו למניין והכריעו על-פי רוב כדעת רבי טרפון.
אלא שאז, צועד רבי יוסי בן דורמסקית אל רבי אליעזר הגדול, היושב מנודה מחבריו (ואף נידוי זה מתואר באותה סוגיה בבבא-מציעא והקשר איננו אקראי כמובן) בלוד העתיקה, ומספר לרבי אליעזר את אשר התרחש בבית המדרש.
רבי אליעזר בתגובה בוכה ואומר " 'סוד ה', ליראיו ובריתו להודיעם'; צא והודיעם ואמור להם, אל תחושו למניינכם--מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיניי, שעמון ומואב מעשר עני בשביעית".
הביטוי 'אל תחושו למניינכם' מלמד שהחכמים חששו מאוד למניינם, שכן זו הפעם הראשונה או התקופה הראשונה שהם העיזו לקבוע הלכה במסמרות על-פי התפיסה החדשנית של 'לא בשמים היא' המבוססת על טהרת דעתם בלבד, ומה עוד שהכרעה הלכתית זו עשויה לגרום - במקרה של טעות - ל'הפסד נפשות'.
רבי אליעזר נרגש כולו שולח לחכמים את בשורתו הדרמטית שההלכה שנקבעה אצל החכמים עברה את מבחן האש השמיימי בבחינת "סוד ה' ליריאיו". גם אם החכמים עצמם לא התחשבו ברצון האל, מבקש רבי אליעזר לומר להם שהמהפכה היבנאית עולה בקנה אחד עם התפיסה העתיקה שביקשה גושפנקא אלוהית קבועה, וזאת מאחר ופסק ההלכה שנקבע ביבנה, מתאים באורח פלא ל'הלכה למשה מסיני' שקיבל רבי אליעזר בן הורקנוס 'מרבו, ורבו מרבו'.
רבי אליעזר בן הורקנוס ייצג את התפיסה 'הישנה' הטרום-יבנאית שלא העיזה לקום על כסא (כמעשה רבי יהושע בן חנניה) ולצעוק 'לא בשמים היא'. הייתה זו תפיסה שהשתרשה בצילו של הבית, אותו הכיר ר' אליעזר מקרוב, שהאות האלוהי הוא האמצעי היחיד המעניק לגיטימציה להלכה חדשה.
רבי אליעזר במובן זה היה שמרן וחכם 'פרושי' (להבדיל מחז"לי) מובהק המכיר בהלכה הבאה רק באחת משתי הצורות הבאות: או זו המקבלת השראה אלוהית או זו העוברת במסורת. כל דרך אחרת איננה בנמצא.
תוקן על ידי - פרופיסור - 19/01/2006 22:26:10
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2006 22:28 |
|
| |
פרופיסור,
ניתוח מקסים להפליא (ולענ"ד גם מבוסס בהחלט).
תודה רבה!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2006 23:05 |
|
| |
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 11:37 |
|
| |
הנה שיעור על שיטת ר' אליעזר לעומת ר' יהושע.
השיעור הנ"ל עוד לא שוכתב ולכן ישנו רק באודיו.
ממש שווה להאזין!!!
בעמ' השני של השיעורים שלו:
http://shiurim.moreshet.co.il/web/rav.asp?ravID=42 ---היצטרפות חינם.
תוקן על ידי - yedidya - 23/01/2006 11:39:16
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 19:33 |
|
| |
שמעתי את השיעור,
הטענה המרכזית שלו היא, שר' אליעזר מייצג את ההסתכלות השמיימית-תורנית על המציאות: לדעת ר'
אליעזר, יש לראות את כל המציאות דרך ההגדרות והמושגים של התורה. לעומתו, ר' יהושע מייצג את
ההסתכלות הארצית, שלפיה המציאות עומדת בפני עצמה, ויש לפרש את התורה על-פי המושגים של המציאות.
הטענה שלו מתאימה יפה למחלוקות מסויימות, לדוגמה:
* בשאלה "מדוע יש לקנח ביד שמאל ולא ביד ימין", ר' אליעזר אומר "כי ביד ימין משתמשים בזמן
הקריאה בתורה", ור' יהושע אומר "כי ביד ימין משתמשים לאכילה ולשתיה".
היא פחות מתאימה למחלוקות אחרות, לדוגמה:
* בשאלה מה צריך לעשות עם דם חטאת שהתערב בדם בכור - ר' אליעזר אומר שיש לנהוג בו כדם חטאת
ולתת ממנו 4 מתנות על קרנות המזבח, ואם לא עשה כן - עבר על "לא תגרע"; ור' יהושע אומר שיש
לנהוג בו כדם בכור ולתת ממנו מתנה אחת, ואם לא עשה כן - עבר על "לא תוסיף". הרב מסביר את
הדברים לפי ה"צפנת פענח", אך לא ברור איך ההסבר שלו מתאים לשיטה הכללית של ר' אליעזר ור'
יהושע לדבריו.
ולשיטתי יש להסביר מחלוקת זו בכך, שהדין של 4 מתנות בחטאת כתוב בפירוש בפסוקים, למשל ( ויקרא
ד25): "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה..." - למזבח העולה יש 4 קרנות,
מכאן שצריך לתת מדם החטאת 4 פעמים כדי לקיים פסוק זה. אולם, הדין של מתנה 1 בבכור אינה כתובה
בפירוש, היא רק נלמדת מכך שבפרשת הבכור לא נאמר בפירוש כמה פעמים צריך לתת (במדבר יח17): "אך
בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה
לריח ניחח לה'".
חז"ל דרשו מפסוק זה שיש לתת מדם הבכור רק מתנה אחת, אולם ר' אליעזר ייחס לדרשה מחודשת זו
חשיבות פחותה מאשר לדין הקרנות שכתוב בפירוש בתורה, ולכן קבע שיש להעדיף את הדין המפורש, כדי
שלא לעבור על "לא תגרע". לעומת זאת, ר' יהושע ייחס חשיבות רבה יותר דווקא לדרשה. לדעת ר'
יהושע, מרגע שחכמים הסיקו את המסקנה הזאת מהפסוק, היא קיבלה מעמד של דין תורה לפחות, ויש
לקיים בה "לא תוסיף".
|
|
|
|
|
|
