מטרת בית המדרש התוצאותיו

1)ההבדל בין קטן לגדול מבואר בחגיגה טו לגבי לימוד ר' מאיר מאחר שאסור ללמוד מרב שאינו מלאך ה' צבקות.

2)הלימוד שלא תלמוד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות מובא בר"ה כד בנוגע לע"ז והפסוק גם מדבר ממולך. (דא עקא שהרמב"ם אינו מביא היתר זה בספרו)

3)כבר העיר בן ציון מדיני הסתכלות - שיסודו מדין ולא תתורו כמו בע"ז ועוד מצד ונשמרתם - בנשים שהרמב"ם בהל' איסורי ביאה גם מדבר בלשון חד משמעי כמו בע"ז ובכל זאת בגמרא מצינו פעמיים שיש יוצאי מן הכלל.

לפועל אין הרמב"ם מזכיר אף אחד מן ההתירים בספרו.

ובפשטות, שכן היתרים אלו לא ניתן לעגן אותם בהלכה נורמוטיבית שכן בעצם טבעם הריהם יוצאים מן הכלל ואין ההלכה הנורמוטיבית של קודיפקציה שבמשנה תורה יכולה להכלילם במסגרתה.

בוגי, האמת לא. אבל במחשבה שניה, אני לא יודע אם דבר כזה קיים בכלל.

רב צעיר,
כהמשך לדברי מסתברא, הרמב"ם נוהג פעמים רבות להביא דין כללי לאיסור, כאשר לאחריו ולפעמים אפילו בספר או פרק אחר הפרטים מלמדים להיתר.

בהמשך של הלכות ע"ז פרק ב הוא כותב: "ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה--מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו...מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו...ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות."

נראה ברור שקיימת הפרדה בין מי שכבר השכיל מספיק ביסודות הדת כך שהוא אינו חושש שקריאת הבלים יסיטו אותו מן האמת.

והרמב"ם, בניגוד לאחרים [ראה בלינק המצורף], אינו סבור שאיסור הלימוד הוא מהתורה. מסגנון הדברים נראה כאילו מדובר יותר במעין "המלצה" כביכול.

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/pilosof/haim-2.doc

ב"ת

ראשית, בניגוד למה שנאמר לעיל ההיתר במסכת ראש השנה (כד ע"ב) לא נאמר על לימוד העבודה זרה עצמה, אלא על עשיית צורות לשם לימוד חכמת האסטרונומי"א ולא לשם עבודה זרה, ראה שולחן ערוך יורה דעה קמ"א סע' ד. וקל להבין החילוק בין כך ובין לימוד עבודה זרה כדי "להתלמד" כלומר להכיר את טיבה. דבר שהותר בגמרא דווקא בכישוף (אמנם כך פירש את הרמב"ם האור שמח, אבל אינו מוכרח מהגמרא).

שנית, לא הבנתי כיצד אתה מבין שהרמב"ם מדבר במשנה תורה על "המלצה" טובה" שהרי הוא אומר:

ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה. ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. ואפילו להסתכל בדמות הצורה--אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).

יתירה מזו, אינני מתעלם מכך שבגמרא ישנן אגדות שונות שהתירו לחלק מהחכמים לעשות דברים שנחשבים לאסורים. אולם השאלה היא האם למדים מאגדות אלה הלכה למעשה ?

כמדומני שהגישה הרווחת היא שדברים אלה הותרו רק לחז"ל, אבל קשה לי להאמין שלמשל היום ראש ישיבה מסויים ירכיב כלה על כתפיו ...

בכל אופן, ברור שהרמב"ם מדבר כאן בשני מישורים. המישור ההלכתי הנורמטיבי, והמישור ההגותי. לפי הראשון אין לחלק בין הרמה האישית של האדם, אולם לפי המישור השני בהחלט יש לחלק, וראה למשל בספרו של י' לוינגר 'הרמבם כפילוסוף ופוסק' את הפרק שדן בשלמות הנפשית של האדם וגבולות ההלכה. (וראה גם את דברי ש' רוזנברג שגורס ההפך ואכמ"ל)

ראשית, בנוגע לכישוף ההיתר בגמרא היה לכאורה מעבר ללימוד תיאורטי, אלא הגיע לביצוע מעשי.

שנית, את המילה המלצה שמתי במרכאות והוספתי "מעין" ו"כביכול" משני צדדיה. ברור שזאת לא איזו המלצה ידידותית טובה.

אבל מנגד, הרמב"ם לא מונה זאת לא כאיסור מהתורה ולא מציין זאת כאיסור מדבריהם. לכן לא ברור לי גם מדוע הוא משתמש במינוח "ציוונו הקב"ה".

כמו שאני מבין, החלוקה ברמת האישית של האדם קיימת פה במפורש, כפי שאפשר לראות בקטעים שהדגשתי בהודעתי הקודמת. וממילא אין כאן איסור של ממש, אלא מעין "הרחקה" או "המלצה" להמנע מעיון בדברים שעלולים לפגוע בהמון העם, כאשר מי שמבין שקריאת שטויות ממילא לא תגרום לערעור דעתו, יכול לקרוא בספרים האלה, כפי שמשתמע מההלכות שציטטתי לעיל.

בגמרא מדובר על מקרה חמור פחות, מפני ששם הוא בסך הכל עשה צורות של כוכבים כדי להתלמד באסטרונומיה, וברור שזה רחוק מאוד מעבודת כוכבים (ע"ז) אמיתית - ואילו לימוד התאולוגיה שמאוחרי העבודה זרה הרבה יותר מסוכן מכך, וקל להבין.

בעניין דעת הרמב"ם, אני חושב שבספר המצוות הוא מדבר על נושא זה, אבל לא הספקתי עוד לבדוק, אולי יותר מאוחר.

היום קשה להאמין שר"י ילמד ע"ז או חכמות חיצוניות (מלבד בהסתר) ואילו בחוגים שאצלם לומדים חומר הנ"ל מסתמכים גם על היתר בנוגע נשים וד"ל תרתי משמע.

בפשטות עשיית ע"ז כרוכה בידע של ע"ז והתבוננות בהם וזה עצמו אוסר כאן הרמב"ם אל תפנו אל האלילים!!! כפשוט.

כמובן החילוק שמר"צ חותר לעשות הוא הפיצול הידוע בין הרמב"ם שבמשנה תורה לרמב"ם של המו"נ. רמב"ם ההלכתי ורמב"ם ההגותי.

אולם לדעתי שניהם על על פי ההלכה, אך ההלכה של גדול ולימוד להורות אינן ההלכות שהתורה על הרוב תדבר וממילא אין לו מקום בקוד הלכתי. ואילו המו"נ מתאים מצד אזהרות הרמב"ם וההסתרות לרמה של תלמיד גדול שיכול ללמוד להורות.

ובעצם כבר רמז הרמב"ם הבדל זה בשלהי פ"ד של היד שכותב על דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות אביי דרבא (וכבר צווחו רוב חכמי ישראל נגדו), שנראה שמפרש כך, דבר גדול המיועד לגדול בדעת (והרי מעשה בראשית ומרכבה הם תורת אריסטו החוקר בענינים אלו!) ואילו דבר קטן היינו לקטני הדעת שאין להם דעה גדולה וישרה.