משיח לא בא

ממללא

לא הצלחתי לפתוח את הלינק. קיבלתי דף ריק.

ובקשה לכולם:

המציינים לינקים, במיוחד לעיתונים, מתבקשים להעתיק את התוכן לכאן. כתבות נמחקות מהר יותר ממה שהאשכול קיים...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

להלן כתבתה של ורד קלנר מתוך 'מוסף שבת' של עיתון מעריב.


משיח לא בא


ובינתיים הוא גם לא מטלפן, קובע גולן להט בספר חדש, המוצא היבטים משיחיים מובהקים בגישת השמאל הישראלי לתהליך השלום * "אהוד ברק הוא משיחי גם ברובד התודעתי וגם ברובד המעשי" * "בדיוק כמו שהקומוניסטים התעוררו מחלום שמש העמים עם גילוי פשעי סטלין, השמאל אולץ להתעורר מחלום השלום"

ורד קלנר

קיץ 2000, כל מכשירי הרדיו מכוונים על מהדורת החדשות. אולי יקרה משהו בקמפ-דיוויד, אולי יבוא שלום. גלי צה"ל שולחים לפסגה שניים: רביב דרוקר, הכתב המדיני, ורזי ברקאי, שדרן עם עבר עסיסי בהסכמי שלום היסטוריים. השניים, כמו שאר העיתונאים בעיירה הסמוכה לקמפ-דיוויד, לא יודעים כלום על המתרחש בתוך מחנה הנופש הנשיאותי המבודד, וטוחנים כל פרור מידע כאילו היה סקופ בלעדי. כך עד שמודלף לאוזנם שיש משבר בשיחות. הפלשתינים כועסים, אהוד ברק מסתגר בחדרו, הישראלים מאיימים לארוז מזוודות. אבל דרוקר לא מתייאש. זה רק המשבר הזה שלפני הסוף, הוא מעודד את ברקאי, תמיד חייבים משבר כזה לפני הסוף. זה חלק מהמשחק. כך גם היה בקמפ-דיוויד עם המצרים. אתה תראה שיהיה בסדר.
גולן להט נורא רצה להאמין לדרוקר. כמה שהוא התאכזב. כמו חבריו בשמאל גם להט, היום דוקטורנט בן 28 בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, התחיל לחפש הסברים לקריסת הפסגה. "ההסבר היחיד שהיה אז, היה ההסבר של ברק, שאין פרטנר", אומר להט, "אבל אני הרגשתי שזה לא מספק". הוא חיפש תשובות בספרים הרבים שקברניטי השלום מיהרו לפרסם. פרס, ביילין, יאיר הירשפלד, פונדק, אורי סביר, גלעד שר. "כל החבר'ה".

ואז החלה להירקם בראשו תמונה, מרתיעה לא פחות משהיא מפתיעה. לדבריו, גסיסת השמאל והתפוררות המאמצים המדיניים הן בעיקר תוצאה של התפישה המשיחית-חילונית שאימץ השמאל במהלך "עשור אוסלו", כמו שהוא מכנה זאת. תפישתו מתפרסמת עכשיו בספר חדש בסדרת "972" של הוצאת עם-עובד (בעריכת ניר ברעם), תחת הכותרת "הפיתוי המשיחי".

בלי חמור לבן

"פתאום ראיתי שהשמאל, שתופש את עצמו כמקדם זכויות אדם ומחזיק בחשיבה חילונית, בעצם קרוב בצורת החשיבה שלו למה שאנו מכירים מהתנועה השבתאית ואפילו יותר מזה בתנועות טוטליטריות כמו הקומוניזם. זה היכה אותי בשוק". לפני שהוא שוטח את כתב האישום בפני הקוראים, מונה להט ארבעה מאפיינים מרכזיים לחשיבה משיחית, ומסביר כיצד הם מתלבשים על תנועות משיחיות מודרניות, שגם בלי משיח מזוקן וחמור לבן מצליחות לסנוור את מאמיניהם. ואלו המאפיינים: ראשית, הפניית עורף להווה הקיים. שנית, שינוי מהפכני, ולא עוד רפורמה ביורוקרטית. שלישית, מהפכה מהירה ומיידית. ורביעית-ידיעה ודאית שזו הדרך היחידה והאמת היחידה.

דווקא תוכנית אוסלו, מודה להט, נקייה מעיוורון משיחי. היא הדרגתית, מודעת למכשולים הרבים בדרך, חשדנית. גם יצחק רבין התבונן על המציאות בעיניים מפוקחות. אלא שהשמאל הציוני לא קרא את האותיות הקטנות, ונשבה בקסמיו המשיחיים של השלום. השמאל התעלם מכך שהשלום נשאר ברובו על הדף, שהכיבוש המשיך כאילו כלום לא קרה, שאף התנחלות לא זזה, ושהאלימות הפלשתינית לא פסקה. המציאות הישראלית היתה מכשול בדרך למזרח התיכון החדש ולפירות האדירים שהוא הבטיח. מכשול בדרך לאחרית הימים.

אם הסכמי אוסלו היו הדרגתיים וזהירים, אז מי אחראי לאווירה המשיחית שהתפתחה פה?

"פרס וביילין. פרס שעיצב באופן מכוון תודעה של שלום קיים, של שלום עכשיו, של השלום כבר כאן. ומי שמחרה מחזיק אחריו זה ביילין. זה התחיל מהם וחלחל למטה בטקסי השלום בוושינגטון ובחגיגה התקשורתית שבאה בעקבותיהם. תראי מה היתה התגובה לפיגועים הראשונים ב-1994 וב-1995. השמאל שאל: איך זה יכול להיות? כי אם העתיד כבר כאן, והשלום כבר כאן, איך יכול להיות שיש התנגדות פלשתינית? ".

איזו מין תנועה זו בלי אף משיח כריזמטי?

"משיחיות עם משיח היא חלק מהחשיבה המשיחית הדתית. משיחיות חילונית לא נדרשת למשיח פרסונלי. או אם תרצי, המשיח הוא השלום. היה פעם ראיון עם פרס שדיבר על זה שצריך להגן על גופו של השלום. כאילו שהשלום הוא אישיות שמסתובבת בחוצות".

ספרו של להט משובץ אינספור ציטוטים של חבורת אוסלו. קריאתם, מבעד למשקפי החקר המשיחי של להט, כמעט מביכה. "הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו", אמר פרס ב-1993. שולמית אלוני אמרה אז: "זהו אחד מאותם ימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה".

ואולי זו רק רטוריקה משיחית, שהיתה ניסיון לשווק את השלום?

"אין לדעת. אבל מה שחשוב הוא שזה מה שחלחל לעם, וזה מה שיצר את תחושת האופוריה שהשלום כבר כאן, וזה מה שאפשר את תחושת האכזבה אחר כך. כי אם לא היתה אופוריה גם לא היתה כזו נפילה".

השלום , לפי להט, נרשם בתודעת השמאל כאחרית ימים של שגשוג כלכלי. מכרו אותו כמפתח לשיפור המצב בעו"ש של הישראלי האופטימי. זה עזר לשמאל להתנער מהדימוי המתחנחן של יפה הנפש שדואג לאחר. הסכמי אוסלו, הסבירו אנשי השלום, לא באים לתקן איזו עוולה מוסרית חלילה. הם באים לעזור לנו. הם יסדרו לכם את החופשה הבאה בדרום ספרד או את הדירה של הילד.

אלא שהחזון המהולל הזה סבל משתי מהמורות. בשעה שהישראלים דהרו לקראת המזרח התיכון החדש, נתקעו הפלשתינים במזרח התיכון הישן, זה של המציאות. ומצד שני, הרחוב הישראלי החל לספוג עוד ועוד פיגועים, עוד ועוד שכול. האם זה עצר את השמאל? האם עיניו נפקחו? להט טוען שלא. השמאל המשיך להתבונן קדימה, אל העתיד המזהיר, בנחישות של סוס מרוץ. כמו משיחיסטים נאמנים טענו אנשי השמאל, שזה הכל חלק ממחיר השלום. חבלי משיח. ( " כל הנבואות הגדולות של אחרית הימים מדברות על דם ואש ותימרות עשן", אמרה המחזאית ענת גוב אחרי הפיגוע בדינגוף סנטר).
" ההתייחסות לפיגועים היא הגילום הממשי ביותר של התודעה המשיחית. כי אם העתיד הוא גם קרוב מאוד וגם משמעותי וגואל, אז חובה עלינו לעמוד בצורך לספוג את האלימות. ההנחה היא שזה עוד מעט ייגמר, עוד מעט ייפסק. השלום יעקור כל אפשרות לאלימות. לכן היינו יכולים להרשות לעצמנו לספוג כל כך הרבה אלימות מבלי לערער ולהרהר על הקביעה הרציונלית בדבר השלום המובטח".

אז מה הם היו צריכים לעשות?

"האלטרנטיבה היתה להתנות את תהליך השלום בלחימה בטרור, להפסיק את רצף השיחות ולבחון את התזה. זה הכי חשוב. לבחון בתוך עצמנו אם התהליך הוא בכיוון הנכון, בקצב הנכון. אולי יש ליצור שינוי משמעותי בחיי הפלשתינים, לתת להם להרגיש גם את הגזר וגם את המקל בצורה חריפה יותר".

אולי הבעיה היא שלא הצלחנו להדביק את הפלשתינים בלהט המשיחי שלנו?

"זה לא היה אפשרי. הפלשתינים מסתכלים על הסכסוך משתי נקודות מבט שהן זרות לחלוטין לשיח השמאל המשיחי. הם נשענים על העבר ועל הטרגדיה של העם הפלשתיני ב-1948 וב-1967, והם מחוברים גם לממד דתי, לא רציונלי, להיאחזות במסגדים ובהר הבית. אלו שני אלמנטים שהשמאל המשיחי מחק לחלוטין. השמאל דיבר רק על העתיד.

עד דוד המלך

"אורי סביר מספר איך הוא נמנע מגרירת המשא ומתן לדיונים היסטוריים.'אנחנו יכולים לחזור עד דוד המלך', הוא אמר לאבו עלא,'ולא נגיע לשום הסכמה. אולי נבדוק אם אנחנו יכולים להסכים לגבי העתיד'. זה לב הגישה. זו גישה שמכוונת רק לעתיד ורואה עצמה כרציונלית. היא עסוקה בגבולות ושטחים וזהו. בצד השני הפלשתינים שקועים בעבר ובדת. זה היה שיח חירשים שהיה חייב להתפוצץ בקמפ-דיוויד". התנופה המשיחית, מוסיף להט, חיבלה גם בדיאלוג הפנים ישראלי. השמאל, המשוכנע בצדקתו החד משמעית, פסל על הסף כל ניסיון הידברות עם הימין. "תפישה משיחית חייבת להיות חשיבה שמניחה אמת אחת. זו חשיבה שלא משאירה מקום לפלורליזם של דעות. יש אמת אחת, וכל מי שלא מבין זאת טועה ומטעה. במובן זה המשיחיות של השמאל היתה חמורה יותר ממשיחיות הימין, כי בעוד שמשיחיות הימין מתעטפת באמונה באל ובכתבי הקודש, המשיחיות של השמאל נשענת לכאורה על התבונה האנושית. היא מתיימרת להיות רציונלית, ולכן עוד יותר קשה להתווכח איתה. זו גם הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים חכמים התפתו לחשיבה המשיחית, לקומוניזם, להבטחות על עתיד גואל. כי זו תפיסה עם יומרה מדעית וכסות של משהו ודאי".
וכאן הוא מגיע לברק. המנהיג שבשם הרציונליות האנליטית שלו, סחב אותנו לקמפ-דיוויד, כדי להביא את "קץ הסכסוך". לא פחות. "ברק הוא משיחי במובן השלם של המושג. גם ברובד התודעתי וגם ברובד המעשי. הרי מה ברק דחה באוסלו? את הפן המעשי של ההדרגתיות. במקום זה הוא הציע לנו פסגה אחת, פתרון חד ומהיר, שישים קץ לסכסוך אחת ולתמיד".

זה נשמע אז די הגיוני.

"אבל פוליטיקה זה לא מתימטיקה. זה לא ודאי, ולא מדויק, ומאה שנות סכסוך לא פותרים בפסגה של שבוע, ולא בהסכם אחד. זה תהליך סיזיפי, שצריך להיות מוכנים למחיר שלו. אבל ברק החזיק בגישה של הכל או לא כלום. זו היתה טעותו. ומה שאפשר את קריסתו הטוטלית של ברק עצמו ושל מחנה השמאל. כי בתהליך הדרגתי אנו מחויבים לכוחות נפש, ליציבות. בתהליך מהיר אנו מפיחים מצד אחד תקוות גדולות, אבל גם מסתכנים בייאוש גדול. בדיוק כמו שהקומוניסטים התעוררו מחלום שמש העמים עם גילוי פשעי סטלין, השמאל אולץ להתעורר מחלום השלום".

להט מתבונן על השמאל באמפתיה מהולה בעצב. הוא מבין מה קרה לו. הוא מודע לפיתוי האדיר שיש ברעיון המשיחי. "הוא מבטיח ביטחון ויציבות, שכל כך חסרים לאדם בעולם המודרני שמשתנה במהירות. האנשים מחפשים זיזים להיאחז בהם. מוקדי ביטחון. זה נכון במיוחד בחברה הישראלית-יהודית. משתי סיבות: טראומת השואה שערערה את תחושת הביטחון שלנו. והסכסוך המתמשך עם הפלשתינים ומדינות ערב. שני הדברים האלו מייצרים אי ודאות קיצונית, שהיא מצע נוח לפריחת רעיונות משיחיים".

ויצמן ואחד העם

זה נכון במיוחד, כי על הדיסק הקשיח של הישראלי הממוצע כבר צרובה מהפכה משיחית אחת שדי הצליחה - המהפכה הציונית. להט מפרט את התכונות המשיחיות בציונות: דרישה לשינוי קיצוני, שלילת הגלות, הגירה המונית לישראל, כאן ועכשיו. אבל להט מסייג ואומר שלצד הגוונים המשיחיים שטופחו על ידי הרצל ודוד בן-גוריון, היו בציונות גם מנהיגים מתונים יותר, כמו חיים ויצמן ואחד העם, שראו בציונות תנועה הדרגתית ומורכבת יותר. יכול להיות שהנטייה הישראלית למשיחיות היא תוצאה של ילדותיות לאומית? צורך בסיפוקים מהירים?

"הייתי קורה לזה שלב לא בוגר בלאומיות. כי מי שמתפתה למשיחיות זה מי שלא מצליח לחיות עם אי ודאות או חוסר ביטחון. זו באמת תביעה קשה גם באופן אישי וגם ברמה החברתית, והשמאל לא עמד בה".

או שהשמאל פשוט מעדיף לשקוע בחשבונות נפש והלקאה עצמית במקום להתבונן במציאות.

"הספר שלי הוא לא הלקאה עצמית. זו ביקורת בונה, שמבקרת את הפיתוי למשיחיות ומנסה להציע חלופה. לשמר את הדיאלוג בין העמים, רק בצורה שונה. הדרגתית ומתמשכת, בעיקר ברמה התודעתית. ותוך הבנה שיהיו משברים בדרך".

מה אומר יוסי ביילין על ביקורתו של להט? "קצת מפתיע שדווקא כאשר הימין בישראל מגיע אל המשבר העמוק ביותר שלו מאז 1967, ומבין שהחזון המשיחי של שלמות ארץ הסתיים, מועלית טענה על משיחיות-כביכול של השמאל אשר הציע פתרונות מעשיים לחלוקת הארץ לפני שנים רבות", אומר ביילין.

"בין שתי השקפות העולם, ההזויה היא זו שייצרה את ברוך גולדשטיין ואת יגאל עמיר, שאלמלא הם, סביר שהסכם קבע בינינו ובין הפלשתינים היה נחתם במועד המתוכנן, ב-4 במאי 1999. השקפת העולם המאמינה בהסדר, ואשר אינה מתעלמת מההיבטים הדתיים והרגשיים, ניצחה ללא ספק. היא ההמשך הטבעי לרעיון הציוני, ואם זהו רעיון משיחי, גם היא תתגאה בייחוס תואר כזה לעצמה", אומר ביילין.

להט אומר כי גם ההסתפקות בהווה המדמם של ישראל מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה אינה הפתרון. "כבר כמעט ארבע שנים שאנחנו עסוקים בצמצום הסכנות, בלי שום פתרון פוזיטיבי. גם ההתנתקות היא תוכנית מניעה, שאולי היא נדרשת כצו השעה, אבל היא לא חלופה לאידאולוגיה פוליטית. היא מונולוג חד צדדי. וכל מונולוג כזה דינו להיכשל".

והסכם ז'נבה, שגיבשו יוסי ביילין ועמיתיו?
"שם לפחות נעשה משהו חיובי יותר בעיקר בהתייחסות למטעני העבר. יש שם עיסוק בנאכבה, בסוגיות הפליטים, דיון על הר הבית. השמאל ייאלץ להבין, שבניגוד למה שחשב בעבר, הסכסוך עם הפלשתינים מורכב גם מהיבטים דתיים ולא רציונליים.

ממללא

חן חן.



כלומר, תאוות המשיחיות צרובה בתוך כל אדם?!



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו