אקטואליש/ ו - גויה ששבתה חייבת מיתה ???

בגמרא אמרו כי גוי ששבת חייב מיתה. האחרונים מפרשים כי גוי ששומר שבת, כמו יהודי, חייב מיתה - מיתה בידי שמים, עד כמה שאני זוכר.

עם זאת, פירוש זה קשה למדי. וכי מדוע שגוי יתחייב מיתה על שהתנהג כמו יהודי?

שיטת הרמב"ם, לעומת זאת, היא שהאיסור שנאמר כאן אינו על התנהגות כיהודי למשך שבת, אלא מדובר כאן בגוי שהמציא דת, והמציא יום שבתון. המצאה זו הופכת אותו לחייב מיתה.

לפי הרמב"ם, אם כן, אין איסור על גוי הרוצה להתגייר שישמור שבת כל אימת שירצה.

לעומת זאת, לפי המקובל בפסקי האחרונים, אפילו גוי שמל ולא טבל, אסור בשמירת שבת, ולכן עליו לבחור לו מעשה מסויים האסור בשבת כדי לעשותו.

יש הממליצים על עשיית מלאכה במוצאי שבת, שהיא עדיין שבתו של הגוי, אם הלילה הולך אצלו אחר היום.

יש גם הממליצים על עצתו של המנחת חינוך.

המנחת חינוך, כמדומה לי, היה זה שהקשה כיצד אברהם אבינו שמר שבת, הלא היה גוי. שאלה זו עומדת על הנחות היסוד שהאבות שמרו כל התורה כולה, ועשו זאת לפי הפרשנות המקובלת, מחז"ל ועד לאחרוני האחרונים.

תשובתו היתה שאברהם אבינו הלך בבגד החייב בציצית, שהיה מצוייץ. הציצית נחשבת כמשאוי עבורו אם אינו אלא גוי, שהרי אינה צורך מצווה, ובזאת יצא ידי חובת האיסור לשמור שבת...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
תירוץ זה הוא נגד ההלכה, ציצית לא חשיבי ובטילי, לא משום שהוא צורך מצוה.

טו"ש

...חייבת מיתה... והוא שהרגה את הנפש.

רעיון חיוב המיתה אינו אלא המחשה שהשבת היא ברית, והמסתנן לברית בין ד' ובניו, כשאינו שייך לזה, כמוהו כמסתנן להיכלו של מלך ללא רשות.

וכעי"ז אמר החזו"א על אימרה דומה על נט"י.

בורופרקר

תירוץ זה של ציצית שנחשבת למשאוי לא שלי הוא...



אך כיון שהקשית, אביא לו ראיה.

הלא למדנו שציצית פסולה נחשבת למשאוי. אם אינה מצוה, אינה בטלה לבגד.

אמנם היה מקום לומר סברות אחרות, ובאמת דין זה קשה בעיני, אך כך הוא דין הגמרא.

רק ציצית שהיא למצוה נחשבת חלק מן הבגד.

לפי זה, ציצית שאינה של מצוה - כי לא שייכת מצות ציצית בגוי - לעולם תהיה משאוי, ולא תהיה בטלה לבגד, גם אם היא היתה כשירה אצל יהודי.

יש מקום עיון רב בכל זה. האם אנו הולכים אחרי רצונו של האדם - והרי לגבי אותו גוי שחפץ לשמור מצוות, הציצית נחשבת כציצית של מצוה - או אחרי דעת הבריות, או הכרעתם של חכמים. ואז, במקרה השלישי, חכמים אינם רק מגלים לנו את הפסק שנובע מתפיסת המציאות אצל בני אדם - שציצית באופן זה אינה בטלה - אלא גם יוצרים את ההסתכלות אצל בני אדם. וזה חילוק חשוב מאד, שיכול לשרתנו גם במקומות אחרים.

ואולי כדאי לפתוח על זה אשכול? אמנם, אם אין אנו חפצים להקדיש את האשכול למחלוקת הרמב"ם, האחרונים ויהוסף אליבא דהחזון איש בטעם הענין שגוי ששבת חייב מיתה, ניתן להעבירו לנושא של ציצית ובטעם היתר לבישת בגדים בשבת בכלל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, תודה.
נעיין בלשון השו"ע ונראה אם דבריך יעמדו.
בסי' ש"א סעיף לח,
(לח) היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית ואם היא מצוייצת כהלכתה אע"פ שאין בה תכלת מותר לצאת בשבת (וע"ל סי' י"ג)

מפורש שדוקא משום שדעתו להשלים עוד, אבל אם הבגד נשלם אצלו ואין דעתו לשנותו בטל שפיר להבגד.

נו נו, חייב אני להביא בכאן מה ששמעתי מענין זה.

מעשה הוא שהיה באותו תלמיד ישיבה, שבא בקשרי שידוכין עם פלונית. בא אצל חברו הטוב, והיה מבקש לכבדו, שיבוא ויהיה אצלו עד.
לא התרצה אותו חבר. היה החתן מסרהב בו, והחבר מסרב לו.
לסוף גילה החבר צפונתו, שעד שאינו כשר הוא.
היה החתן תמה, מהו שאינו כשר.
אמר לו, שאיני מבני ברית.
תמה עליו החתן, איך תאמר שאינך מבני ברית, והלא בישיבתנו אתה יושב ימים ועשור, וצורבא דרבנן כינו לך, ואין תלמיד המתמיד ממך בלימוד.
אמר לו, אף על פי כן. גוי אני, והיתה נפשי יוצאת לתורה. באתי ולמדתי תורה.
שאל אותו, ולא נתגיירת.
אמר לו לאו.
אמר לו, והרי מסכת שבת למדנו יחד, וגוי ששבת חייב מיתה למדנו יחד.
אמר לו, מלאכה אחת הייתי מקפיד בה, שאהיה עובר עליה בכל שבת ושבת.
אמר לו, היאך.
אמר לו, שהייתי מקפיד לישא בכיסי סיכה אחת, והייתי עובר עליה בהוצאה.
אמר לו, והלוא עירנו מוקפת בעירוב כדין.
אמר לו, וכי תאמר בי, שאני בן ישיבה ימים ועשור, שאסמוך על העירוב דפה???


אוי לשכן ואוי לשכנו

השכן נגע בנקודה חשובה. האם גם אתם חושבים שהגוי למד בישיבה ליטאית? בעצם יש גם חסידים שחומרות שלהם יותר חשובים מהלכות.


האמת נמצאת אי שם!