בהמשך לאשכול על הינריך היינה

רעיון מימוש העצמיות הוא לדעתי נשמת אפה של החסידות ובעיקר מה שמכונה החסידות החדשה.
כבר כתבתי באשכול על מושג החירות של אידך גיסא ,שלדעתי חירות אמיתית פירושה שאדם מביא לידי ביטוי שלם את כל כוחות רוחו השונות , כאשר הוא איננו נזקק לצנף לכופף או לעצור אותם מלצאת אל הפועל .
השלב שבו אדם חופשי לבטא את כל האספקטים של האישיות שלו ,יכול להתממש רק כאשר האדם כבר עבר את תהליך הצירוף והזיקוק שבו זוקקו מידותיו השונות מכל אלמנט של סיפוק תאוותני יצרי רגעי, ועתה הם מבטאים את אישיותו הטהורה על כל מגוון מאפיניה שהם כולם כוחות שנועדו לגלות את אור ה מתוך ריבוי של אינטרפרטציות שונות , ויותר מכך- להעלות את כל הנראה לנפרד מהאלוקות לדרגה של גילוי יחוד ה בעולם.

במובנים רבים זהו פנתאיזם (שפינוזה , הגל ..) .כמובן שישנם גרסאות שונות ומנוגדות לתחולת הפנתאיזם אבל , בשורשה השאיפה לאחדות הניגודים ולאחדות הרמות השונות של ההויה בביטויה השונים - היא זהה.

אני מכנה מגמה זו בשם מעט שונה - כמתן ביטוי ל"אידיאת השלימות".
אידיאת השלמות הינה מעין תובנה קיומית אפריורית המצויה ברוחו של האדם והמצפה למצוא את ביטוי השלימות של המציאות בכל הרבדים השונים.
ידוע שמשמעותה של המילה פילוסופיה – היא אהבת החכמה ,אולם אני סבור שהחכמה הינה רק כלי בידי הפילוסופים לבקשת תכלית גדולה יותר והיא השלמות ,וזהו שורשו של המחקר הפילוסופי לדורותיו.

אידיאת השלימות יונקת את כוחה מתוך תודעת ה"חסר" "האין" או "הניכור" המלוות את האדם בכל מיני סיטואציות שונות של חייו.
החל מאי הידיעה על טבעו הפיסי של העולם דרך רתיעת האדם מכל מיני תופעות חברתיות תרבותיות המעצבות את פני האנושות ועד חוסר הסיפוק האישי קיומי של האדם בתוך מהלך חייו האינטימים. האדם רווי הסבל על כל ביטויו השונים עומד נבוך אל מול פני המציאות שאיננה שרויה בהרמוניה עם עצמה ועמו עצמו , ורואה בכך תופעה אנומלית המבטאת חוסר שלימות של העולם לא רק מן המימד האוביקטיבי כעולם הקיים כשהוא לעצמו , אלא יתר על כן , מן ההיבט הסוביקטיבי מתוך תפיסת האדם את עצמו כחלק אימננטי של העולם כהיכלו של עצם הוויתו הפנימית.

אידיאת השלימות הזו החותרת לבטל את מושג "הניכור" (ע"פ מרקס) במשמעותו הרחבה -היא המניע הראשון והאחרון לחיפוש אחר קיומו או הוויתו של האלוקים .
אלא שתהליך בקשת האלוקים הינו רב שלבי ומופיע בלבושים שונים ומתפתחים בהתאם לעומק תודעת השלימות (בתפקיד מקביל לתודעת החירות של הגל) של רוח אותה התקופה.

התקופה הקדם סוקרטית בפילוסופית יוון מיצגת את הביטוי המגושם והבוסרי של תודעת השלימות.
פילוסופיה זו התאפיינה יותר בחיפוש אחר מקורו הראשוני של העולם הפיסי (כמו אש , מים, האחד חסר הריבוי..) ,ובכך לנסות וליצור הרמוניה בתמונת העולם הפיסית המקנה תפיסת שלימות כלשהי. אולם עדיין לא עסקו בשאלות פרטניות יותר הנוגעות לריבוי ה"ישים" ( הפיסיים) השונים בעולם , וגם לא לשאלות רחבות ומופשטות יותר של העולם כמו מוסר שלטון חברה ובודאי לא שאלות מתחום הפסיכולוגיה האנושית הנוגעות לאדם מההיבט האישי.
אח"כ בא אריסטו שניסה לתאר באופן שלם יותר את העולם על כל הריבוי החומרי המופיע בו (חי צומח דומם) , מתוך שאיפה לקוהרנטיות הוא חיפש אחר חוקי המציאות הבסיסים ביותר וניסה להעמיד את כל המציאות על מספר מועט של אלמנטים או חוקים ( חומר פועל צורה תכלית עשר הקטגוריות ,חמשת היסודות ..) ובכך להקיף יותר ויותר פרטים ולהכלילם כאחדות שלמה אחת. גם בתחום המוסר והמדינה ניסה אריסטו לעשות סדר ולמצוא חוקיות ושלמות.
לאחר מיכן נראה שהפילוסופיה קפאה על שמריה יותר מאלף וחמש מאות שנה , ומלבד חקירה בתוך התחום האריסטוטלי לא נעשה נסיון ממשי לפריצת גבולות המחשבה שהטווה אריסטו , בבקשתה לשלימות.
עד שבא דקארט ובאמצעות השיקול הקרטזיאני הידוע חולל מהפך בכיוונה ותחולתה של המחשבה הפילוסופית.
הספקנות של דיקרט מצד אחד, הכריחה את ההוגים אחריו לחפש טיעונים מוצקים ותקפים המגובים בראיות ממשיות על מנת לבסס את משנותיהם השונות , ובכך הם נאלצו לחשוף את טבעה הטרנסצדנטלי של האוביקטיביות החיצונית.
ומצד שני טיעון ה COGITO פתח אופק חדש נוסף לחקירה הפילוסופית . חקר עולמו הפנימי של הסוביקט , מחקר שהתגבש שלוש מאות שנה אחר כך אצל הוסרל וכונה פנומינולוגיה.

אולם דיקארט שלא ירד לכל עומק תגליתו ,עדיין לא חולל את המפנה הטרנסצדנטלי , עד שבא עמנואל קאנט והעמידה .
קאנט חשף את כלי ההכרה לפרטיהם ובכך הראה את האופן שבו ההכרה היא שמכוננת את העולם , ולא הפוך כפי שסברו עד תקופתו. המפנה הטרנסצדנטלי של קאנט איחד למעשה את כל הריבוי המופיע בעולם לתחום חקירה אחד אם כי בעל מתודות שונות בהתאם לדיספלינות השונות. התחום החדש מצא מכנה משותף לכל התופעות המופיעות בעולמו של האדם והוא - האדם עצמו.
מעתה מקבלת השאיפה לשלמות המונחת בבסיס החקירה תחום מוגדר שבו היא יכולה לבוא לידי ביטוי מפורט ומקיף כאחד – חקירת הסוביקט.היות ומעתה עיסוק בתוך נבכי נפשו של הסוביקט קיבל משמעות פילוסופית (כל עוד הוא מתבצע בהתאם למיתודה הפילוסופית הטרנסצדנטלית) קצרה הדרך לעליתה של הפילוסופיה הקיומית ,המנסה לחקור ולהגדיר את מערך הכוחות בתוך הסוביקט ולענות על שאלת השאלות נהו המקור לתחושת הניכור והחסר של האדם.
ההתפתחויות במדעי הטבע בעיקר בפיסיקה המודרנית הובילו גם הם לתפיסה חדשה ביחס למתודת המחקר המסורתיות. בעקבות הגילוי שתאורים שונים של חוקיות יכולים לדור בכפיפה אחת (קומפלמנטריות) והם אינם אמורים להכחיש בהכרח זה את זה , התעצמה ההשקפה ההוליסטית הרואה בכל הדיספלינות השונות כמבטאות פנים שונות לאחדות אחת .


תוקן על ידי - האסופי - 19/04/2004 16:19:57

האסופי שלום

סקרת בצורה מאוד מענינת את התהליך ההיסטורי של הפילוספיה מימי חקר הפיזיקה ועד חקר האישיות,

האם אתה יכול לכתוב על חקר האישיות של ימינו
מי בעד ומי נגד
כמה שיטות וסגנונות יש בתחום הזה
האם זה נחשב לתחום מדעי
ועוד

יוני

כפי שכתבתי קודם , התחום העוסק בחקר הסוביקט על כל הפעלויות הרוח שבו מן ההיבט הפילוסופי ( לאפוקי פסיכולוגי) נקרא פנומנולוגיה.
אבי הפנמ.. במתכונתה "המדעית " היה הוסרל , שעסק יותר בפנומנולוגיה טרנסצדנטלית , דהיינו בתחום של תורת ההכרה.
תלמידיו הרחיבו את העיסוק לעוד נושאים יותר אישיים כמו אונטולוגיה של הסוביקט ואולי גם גלשו לתחום האתיקה.
בין תלמידיו נמנים היידיגר הגרמני ולוינס היהודי (כיום משודרת סדרת הרצאות של דניאל אפשטיין על משנתו של לווינס ביום רביעי באונברסיטה המשודרת של גלצ - כדאי להאזין.)

אולם כל אלו עסקו בסוביקט פחות מהמימד של חיפוש המשמעות והרפית המתח הפנימי, ויותר מן הכיוון המחקרי פילוסופי , כך שאני מסופק אם זה ידבר אליך.
אולם הפילוסופיה הקיומית שגם היא עוסקת בעולמו הפנימי של הסוביקט , מנסה גם היא לתת תשובות לשאלות אינטימיות אבל מכיוון אחר לחלוטין מהפנומינולוגיה של היידיגר.
היא עוסקת בחיפוש אחר משמעות אישית לחיים . זוהי פילוסופיה שפתוחה אל האדם ואל בעיותיו הקונקרטיות ומדגישה בעיקר את החוויה הפרטית ( בניגוד לפנומ.. שמנסה לתקוע את החוויה האישית בהגדרות ,ובכך להופכה למדע כללי).
זוהי פילוסופיה שאיננה מנסה לחתור לאמת קולקטיבית ואחידה , אלא מנסה למצוא תשובות שיהיו רלוונטיות עבור האדם החווה עצמו משום שהוא הוא המצוי בקונפליקט.
יתכן שתמצא ענין בקירקגור שעסק בקונפליקטים פנימים הנובעים מתוך הדת . כמו תחושת החטא החרדה והעמדה המאוד אישית שלו כלפי הדת.

בקרב ההוגים היהודים ניתן למנות את הרב סולביציק שעסק בחווית האמונה בכמה מספריו (בעיקר "איש האמונה" אבל גם באיש ההלכה ובמאמר וביקשתם משם) ,וכמובן הספרות החסידית הענפה . אלא שעל מנת לדלות מתוך החסידות את מכמניה האקסיסצנטיאליסטים , כדאי שתקרא רבנים בני זמננו המפרשים את החסידות בשפה וברוח "מערבית" יותר ונותנים לדברים אינטרפרטציה המתאימה לתקופתנו.
אני יכול להמליץ לך על הפירוש של הרב עדין שטינזלץ לספר התניא , לדעתי זהו הרבה יותר מפירוש גרידא ויש הרחבה והעמקה בנושאים מאוד מגוונים מחייו של עובד ה ,אגב פירושו לספר התניא.
ובכלל היות והחסידות זוכה לרנסנס מחודש בקרב הציונות הדתית , ניתן למצוא שם מספר רבנים היודעים לתרגם את החסידות לשפה יותר אקטואלית וממשית ועם זאת בעלת עומק , גם עבור בן דורנו.

מאחר שהאשכול על היינריך היינה ננעל משום מה אביא קטע שמצאתי,שכתב היינריך היינה:"על משה וישראל".

עם כל ההתפעמות שהיתה לי בגלל תוכן הקטע וסגנונו הנהדר -הקטע הזה פתר לי את חידת התנצרותו: (אגב במקור אלקים נרשם עם האות ה')


"כמה קטן הוא הר סיני בשעה שמשה עומד עליו?הר זה איננו אלא בסיס לרגלי זה האיש משה,שראשו מגיע לשמיים ושם הוא מדבר עם האלוקים.
לפנים לא הייתי אוהב ביותר את משה,ודאי מפני שהרוח היוונית היתה סוכנת בי,ולא סלחתי למחוקק ישראל את שנאתו לכל פסל ותמונה ולכל צורה בולטת.לא הרגשתי,כי בכל שנאתו לאמנות היה בכל זאת בעצמו אמן גדול,בעל רוח אמנותית אמיתית.אלא שרוח אמנות זאת היתה מכוונת בו,כמו במצריים,רק לקראת גדול ונצחי.אבל,בניגוד למצריים,יצר את יצירותיו האמנותיות לא מלבנים ומשיש,אלא בנה פירמידות של אנשים.הוא פסל אובליסקים של אנשים .לקח שבט רועים דל ויצר ממנו עם שנועד אף הוא כפירמידות להתקיים אלפים בשנים,עם גדול,נצחי וקדוש,עם אלוקים,שיכול היה לשמש לכל העמים דוגמא ולכל האנושיות מופת.הוא יצר את ישראל.

כמו בנוגע ליוצר כך גם בנוגע ליצירה-ליהודים.לא דיברתי בכבוד הראוי.רואה אני עכשו,שהיוונים היו רק בחורים יפים ואילו היהודים היו תמיד גברים.לא רק לפנים אלא עד היום הזה,למרות שמונה עשרה מאות שנה של רדיפות וצרות.מאז למדתי להעריך אותם הערכה יותר טובה ויכול אני להתגאות,שאבותי נמנו על בית ישראל האציל,שנתן לעולם אלוהות ומוסר ושנלחם וניצח בכל שדות המלחמה של המחשבה."