לפסוק נגד הגמרא לעצמו

שמעתי פעם הלכה שזקן ממרא זה רק אם הורה לאחרים אבל לעצמו - פוסק לפי הבנתו גם נגד סנהדרין (אם הגיע להוראה).והראיה שאם סנהדרין טעו - צריך להביא חטאת גם היחיד - מכאן שהוא שוגג ולא אנוס.
אם כן- גם בימינו האם קבלת הרבים תהיה יותר מסנהדרין עצמם? הרי גם בסנהדרין היה הלכה והרוב קבלו אותם. מי שהגיע להוראה יכול טכנית (בלי החזון איש שיכול אבל הוא טיפש) לחלוק?

אל תצל מפי דבר אמת

דברי הרמב"ם בפרק א' מהל' ממרים

א בית דין הגדול שבירושלים--הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה: שנאמר "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (דברים יז,יא), זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו--חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן.

ב כל מי שאינו עושה בהוראתן--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תסור, מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה דברים יז,יא). ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין: שכל חכם שמורה על דבריהם--מיתתו בחנק, שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע . . ." (דברים יז,יב).

ג אחד דברים שלמדו אותן מפי שמועה, והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והם הגזירות והתקנות והמנהגות--בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו, מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחת מהן, עובר בלא תעשה.

צריך לומר שמדובר בעושה בזדון- בלי סיבה אמיתית או שלא היה ראוי שיסמוך על עצמו כגון שלא הגיע להוראה. וזה ודאי הפשט לאור הראיה שחייב חטאת אם טעו.

אל תצל מפי דבר אמת

ברמבם הלכות ממרים פרק ג' הלכה ו':" אין זקן ממרא חייב מיתה, עד שיהיה חכם שהגיע להוראה, סמוך בסנהדרין, ויחלוק על בית דין בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או בתפילין; ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו; ויחלוק עליהם, והם יושבין בלשכת הגזית."
עוד - הלכה ז' -"שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון" (דברים יז,יב)--לא שיאמר בזדון, אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו."
אז רואים שזה כולל עשיה שלו אבל השאלה אם זו עשיה שבאה בעקבות הוראה או לא.
הענין של הקרבן מופיע במעשה הקרבנות הל' שגגות פ' יב הל' ו-ז'-
"במה דברים אמורים שבית דין חייבין, ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן--בשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עימהן בהוריה, ויהיו כולן ראויין להוריה, ויטעו כולם או רובם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות; וכן אלו ששמעו מפי בית דין, אם אמרו לאחרים מותרין אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם, ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו; ויורו לבטל מקצת, לא שיעקרו כל הגוף; וכשייוודע להם, יידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה.
ז בכל אלו המאורעים--הוא שיהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושה על פיהם פטור. אבל אם חסר אחד מכל אלו הדרכים--הרי בית דין, פטורין מן הקרבן; וכל מי ששגג ועשה מעשה, מביא חטאת קבועה על שגגתו."



--------------------------------------------------------------------------------

למה לגדולי ישראל שלאחר התלמוד לא היתה לא סמכות לחלוק על הגמרא?או להכריע במקומות שהיא נסתפקה?

האם הרמב"ם,הגר"א הרוגאצ'ובי ועוד לא היו ברמה כזאת שיוכלו לחלוק על התנאים והאמוראים?ולהכריע ביניהם?

ראיתי מקרה שבו הרא"ש כתב על תיקו מסויים בגמרא שדעה אחת מביניהם נראית לו נכונה,ויצאו נגדו שכיון שבגמרא הספק לא נפשט מהיכן לו יש סמכות להכריע ביניהם?

האם זה בגלל "שמירת המסגרת"?

ישרן:
כמדומה לי שהתשובה לשאלתך נמצאת בדברות משה על שבת סימן י"ב. עי"ש היטב, זה מאוד מעניין וחשוב. ראש הישיבה שלי הגרש"ר שליט"א, היה בשבת האחרונה בעיר שלי, והסתובב והעביר המון שיעורים בכל מני בתי כנסת, אחד השיעורים היה על נושא זה (-בערך, האמת שהכותרת של השיעור היתה "פסיקת הלכה, מנהג וסוגיות הגמרא"), דרך אגב הוא גם אכל אצלי בבית, והיה פשוט מדהים. תוכל גם לשאול את זמו, הוא גם היה בחלק מהשיעורים.

דרשות בית ישי סימן טו

אריק

כיון שאין לי את הספר תוכל לכתוב בקצרה מה הוא אומר שם?