| נשלח ב-27/4/2004 02:13 |
 |
| |
טקסים - אז והיום
כל שנה אני צופה בטקסים ממלכתיים או מקומיים של ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל, לפעמים אני גם צופה בטקס הדלקת המשואות בליל העצמאות, ובחידון התנ"ך העולמי ביום העצמאות. כל שנה אני מתרגש מחדש. כי הטקסים האלה, למרות שהם שומרים על מבנה קבוע ואחיד משנה לשנה, אף-פעם לא חוזרים על עצמם בדיוק. יש כאן שילוב של קביעות עם שינוי, מסגרת קבועה עם תוכן משתנה.
לעומת זאת, הטקסים ה"דתיים" חוזרים על עצמם בכל שנה, מילה במילה. ואני מתכוון גם לתפילות של החגים העתיקים (3 רגלים, חנוכה ופורים), וגם לתפילות של החגים ה"חדשים" (ימי הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים). אין בהם שום מקום ליצירתיות.
מצוות התפילה נלמדת מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם". בימינו, אחד הרגשות המשמעותיים ביותר בלבב הבריות הוא הצורך בחידוש ומקוריות. נראה לי שיש למצוא מקום לשאיפה זו גם בטקסים שבהם אנחנו מתפללים לה' ומודים לה' על הניסים שעשה לנו. והטקסים הממלכתיים, ששומרים על מסגרת קבועה עם תוכן משתנה, יכולים לתת לנו דוגמה טובה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2004 19:17 |
|
| |
אראל סגל
לכאורה, נראה שהדבר תלוי בתכליתו - כלומר תכליתו הראשונית לפחות - של הטכס.
הנה כמה דוגמאות לטכסים שמאפשרים שינוי, התפתחות וביטוי אישי:
א. סדר פסח. למרות שסדר ההגדה הוא פחות או יותר קבוע, יש מקום לכל משפחה להדגיש את החלקים הנראים לה, לפי עניינם ויכולתם של המשתתפים.
ב. התפילה. חז"ל השאירו מקום נרחב לתפילה הפרטית של האדם, הן בתוך תפילת עמידה והן לאחריה, במסגרת התחנון.
בשני מקרים אלו, התהליך של הגבשה, שבו מתווספות תוספות ונקעים נוסחים שאין לחרוג מהם, הגדיל את הנפח של החומר שצריך להאמר, ונלקחה הרשות לעצב אותו באופן חופשי. האם יעלה מישהו בדעתו לדלג על חלקים בלתי מובנים בהגדה של פסח, או שאינם כה משמעותיים בזמננו, כמו מספר המכות שספגו המצרים, בין כמה עשרות לכמה מאות? האם אין המשנה ברורה אוסר להוסיף תפילה פרטית בתוך כל ברכה וברכה מעין עניינה, ושולח את המעוניין לעשות זאת בסוף התפילה, לאחר הסיום אך לפני שעקר רגליו?
לתהליך ההתגבשות יש מניעים משלו, שאינם דווקא הלכתיים אלא מסתבר יותר שהם נעוצים בהתפתחות ומעבר מסורות בכלל, וכמובן - גם תיאולוגיים.
כאשר טכסים מחליפים את משמעותם, או, אולי מוטב לומר, מצוות משנות את משמעותן, התכנים ישתנו. צא וראה כיצד חג השבועות הפך מחג חקלאי לחג מתן תורה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2004 11:46 |
|
| |
מיימוני: אכן יש בתפילה מעט מקום לביטוי אישי ייחודי, אולם לענ"ד ראוי שיהיה מקום גם לביטוי קבוצתי ייחודי: ראוי לארגן, לקראת כל חג, טקס תפילה והודיה חדש (אולי על-ידי תנועת הנוער המקומית), בסגנון טקסי-הזיכרון של ימינו.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2004 11:56 |
|
| |
אראל
במרוצת הדורות היו נסיונות להוסיף על הסידור.
צא וראה את הפיוטים. ויש כאן כאלו שאוהבים אותם (מואדיב...).
השאלה היא מי יוסיף, מי מוסמך להוסיף, ואם לא יילחמו נגד ההוספה.
הפיוטים בימי הבינים התווספו כמדומה מאליהם, הציבור נהג והרבנים לא מחו, ואם מחו זה לא עזר להם - מפורסמים דברי המהרי"ל כמדומה לי שרצה למחות בפיוטים ולא נתנו לו.
אך בימינו יש רגישות יותר גדולה. וגם ביקורת יותר גדולה, כי הכל יודעים על הכל.
ועוד דבר. מי הן יחידות הקביעה של המנהג? תנועות נוער? סניפים מקומיים? בתי כנסת כל אחד ואחד לעצמו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2004 18:59 |
|
| |
אני לא חושב שצריך להוסיף פיוטים חדשים שייכנסו באופן קבוע לסידור, או להמציא מנהגים חדשים.
אני חושב שבכל שנה, בכל קהילה, צריך ליצור טקס חדש, חד-פעמי, לאותה שנה ולאותה קהילה בלבד, ולא לשמור אותו לשנים אחרות או לקהילות אחרות.
כי עצם היצירה, המחשבה והמאמץ שמשקיעים בה, היא קיום המצוה "ולעבדו בכל לבבכם".
ההבדל בין הטקס של השנה לבין הטקס של שנה שעברה, לא צריך להיות גדול במיוחד; אפשר לשמור על המסגרת, אך העיקר שיהיה משהו חדש, שאנשים יצטרכו קצת להתאמץ כדי להודות לה' בצורה חדשה.
ואולי לזה התכוון המשורר כשאמר "שירו לה' שיר חדש..."
|
|
|
|
|
