|
|
| נשלח ב-21/7/2004 18:32 |
 |
| |
נישטאיך
תודה על המקור המתאים והמבטא את שהתכונתי אליו.
ברור שאם הציבור רואה את המעשה כהיתר גמור אין בעיה, השאלה היא כאשר רואים את זה כאיסור או כהיתר שהיה עדיף בלעדיו.
הרשה לי להעיר שלפי הרעיון המוצג כאן, כן משתנה חומרת עשיית המעשה אם היה זה בפרהסיא לגבי המצוות שאינן מחמת המוסר כמו רצח וגזל כיון שעיקרן הוא נטילת חלק בנוהגי עם המצוות (השתייכות חברתית) ועצם המצוה היא רק טפילה לרעיון זה לכן עיקר חומרת העבירה היא הפרהסיא שבה וגם בצנעא אינה עבירה אלא משום שסוף סוף בעיני עצמו הוא פורש מעם המצוות. (בעצם גם לגבי גזל כשגוזל בצנעא יכול להיות שלמרות שעשה עוול ברמת הציווי האלוהי-שכלי, אבל ברמת הציווי התורני-ישראלי קלה העבירה. השוה רמב"ם לגבי גר תושב המקיים מצוות מתוך הכרתו השכלית.)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2004 18:53 |
|
| |
לבוגי
כשכתבתי "חומרת העבירה", התכוונתי ל"גרעין הקשה" של העבירה.
אם כי יש לשאול, האם רציחה אסורה מפני שהיא נטילת חיים, או מפני שהוא ציווי ה'.
והשאלה עתיקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2004 19:13 |
|
| |
נשט"א,
השאלה "עתיקה" מתקופה כאשר אי נטילת חיים הבאה כהוראת הווה במציאות נתפסה כמי שנפרדת מהוראת ציווי השם בתורה, אך למובן שהיינו הך, נעתקה השאלה העתיקה!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2004 18:48 |
|
| |
לווטו
כוונתי היתה רק לשאלה העתיקה, האם לעובדה שיש למצווה טעם מובן, יש השלכה כל שהיא על סיבת הציווי.
ראה, יומא דף סז עמוד ב:
"את משפטי תעשו - דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם".
חשבתי גם על מחלוקת הראשונים בענין טעםאיסור אכילת המאכלים האסורות, אם האיסור. הוא סיבת הטומאה, או הטומאה היא סיבת האיסור.
לא חשבתי
|
|
|
|
|
