| נשלח ב-9/5/2004 09:47 |
 |
| |
שאלה בהלכות השבת אבידה
הכלל בהשבת אבידה, לגבי הערך שהוא חשוב לטרוח להחזירו, הינו שווה פרוטה.
השאלה מה הדין בתמונה של בני משפחה החשובה לבני המשפחה, אך אינה שווה בשוק פרוטה. או דברים שאין להם ערך ממוני מוגדר, כמו פירוט חשבון של חיוב, כמו בזק, חשמל, ארנונה, מניות.
אי אפשר לומר שהדבר שווה לבעלים פרוטה במקרה התמונה, שכן זהו ערך סובייקטיבי המתייחס אך לתפיסתם של אותה משפחה. ערך החשבון של חישוב בזק חשמל וכו' ודאי אינו שווה בשוק, ואף לאדם עצמו אין על כך הערכה ממונית.
נדמה שכאן נכנס הכלל של "נבל ברשות ההלכה", על האדם לראות בכלל של שווה פרוטה קריטריון מכריע למקרים של ערך פחות, אך כשהתורה מבקשת להשיב אבידה זה כולל כל דבר החשוב לבעלים, וכללא דמילתר מה דסאני עלך לחברך לא תעביד, ומה שהיית מצפה שיעשה מכר עשה לאחיך בן ישראל.
אין ספק אם כן שרצון התורה [ונניח לכה"פ לגבי התמונה הנ"ל] שישיבו וזה בכלל המצווה לכל דבר, אלא שההלכה אינה יכולה להיכנס לכל פרט ומצב ומאידך גיסא חייבת לתת קריטריון ולא לדרוש מהאדם להשיב כל דבר, גם כשחשיבותו מועטת. אך הנה נוצרה הבעיה של "נבל ברשות ההלכה". העיקרון הזה קיים בדברים חשובים יותר, אך זו דוגמא איך שגם בדברים הפשוטים לכאורה, יש עובד את ריבונו ויש עובד את החוקה.
יתכן וניתן לעשות כאן גם כלל הלכתי, והיינו כל דבר שהבעלים היה משלם לכה"פ פרוטה כדי להשיג את הדבר, אך כאן תהיה הבעיה שהכלל יתיחס רק למקרים הנ"ל, שכן כלל זה הרי לא יהיה נכון למוצא דבר השווה בדיוק פרוטה, שעל כזה דבר ניתן להניח שלרוב לא היה האדם משלם פרוטה.
מי שמנצל מצבים כאלה, מנצל את חולשת ההלכה, וזהו חלק מתפקידם של "עורכי הדיינין".
?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/5/2004 20:52 |
|
| |
אין ספק שבכל מצוות שבין אדם לחבירו הולכים אחרי המקבל ולא אחרי הנותן
למשל אם אתה נותן לעני אוכל או לבוש שהיית זורק אותו, האם לא קיימת מצות צדקה?
ובנ"ד אם הולכין אחר שויות אצל המוצא, הלא יכול כל אדם לפטור עצמו ע"י שיפקיר את האבידה - אי ביטול מטעם הפקר...
או ביותר לומדות, ידיר את האבידה עליו בהנאה
|
|
|
|
| נשלח ב-12/5/2004 23:34 |
|
| |
[משום מה בחרת להגיב כאן ולא באשכול על הבר סמכא... לו יהי]
אתה מוכיח שאין הולכים לפי שויות אצל מוצא שאל"כ יפקיר. זו הוכחה טובה שלא הולכים לפי המוצא, אבל עדיין לא הוכחה שלא מודדים זאת לפי ערך השוק. דומני שמצד גדר ההלכה המחיר בשוק קובע, שאל"כ אלד"ס ונתתדל"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/5/2004 00:54 |
|
| |
לפי המחיר שאדם מן השוק ישלם עבור תמונות משפחתיות שלו
לא רציתי לענותך באשכול ההגיון משום לל"ר ודלתהמבב"א
|
|
|
|
| נשלח ב-13/5/2004 07:52 |
|
| |
באצ'י
הרי אין האומדן לפי אותו חפץ בעצמו, אלא לפי מה ששווה חפץ כעין זה למוצא. כך שלא יועיל אם ידיר הנאה מן האבידה וודאי לא אם יפקירה (ואיך יפקיר?).
לעצם העניין, הלוא דנו בעניין זה גם בניזקין, כאשר הזיק לו חפץ שנוסף לו ערך סנטימנטלי של בעליו, ולו הוא ושוה יותר מכפי שהוא שווה בשוק. איני זוכר מה פשטו שם, אך הרי אם נסיק שאינו חייב מדין 'מזיק' לשלם את שווי החפץ הסנטימנטלי (אולי משום שכל העניין הוא בהשבת השימושים לניזק, וכאן הרי אינו שייך), הרי ודאי שאינו חייב לפנים משורת הדין להשיב לו, אולי מדין 'ועשית הישר והטוב', אך בהגדרת ניזקין לא נכנס על השווי הסנטימנטלי כי אינו ממון. כמו כן בהשבת אבידה, אם אכן אינו ממון, אז לא נכלל בהגדרת השבת אבידה, ודאי יעשה טוב אם ישיב לו את האבידה כנ"ל כי אז יעשה הישר והטוב, אבל בגדר 'השבת אבידה' לא נכלל.
אולי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/5/2004 11:29 |
|
| |
עברי היקר
מה שאני טענתי, שמצד הדאורייתא עליו להשיב כל מה שחשוב לבעליו, והכלל יהיה ואהבת לרעך... אלא שמצד ההלכה יהיה פטור כי ההלכה חייבת לתת גדר חד משמעי.
בצ'י
אלד"ס = אין לדבר סוף.
נתתדל"ש = נתת דבריך לשיעורין.
|
|
|
|
|
