לגופו של פסוק, רואה אני את פרשנות רוח דרומית, כמתקבלת מאד על הדעת.
אך תמהני, איך לא הוזכרה כאן סברא המייצגת גדולים וחשובים, כי האדם הוא חלק אלוה [ע"ע אלוהי ווטו, אם הבנתי נכון], והוא אמור לראות עצמו כחלק מן המציאות הגדולה ולבטל את תחושת הייחוד ה"אני" שיש לו, ובכך לא לראות עצמו כעדיף על חבירו, אלא ברמת סדר העדיפיות.
רוצה אני לשאול, תורת המוסר רחבה היא, ושומע אני הרבה אומרים, שמבחינה הגיונית אדם לא אמור להתחשב בסבל חבירו, מה הקשר ביני לבינו וכו'. תחושת לב היא אצל כ"א כי אין הדברים נכונים. מה שאני הצלחתי להגדיר אצל עצמי, שבחוויתי, סבל אצל אחר הוא קיום של רע, ואני אוהב את קיום הטוב, כמו שאני אוהב את השוקולד או כמו שאני אוהב הרמוניה.
מה דעתכם?
|
|
