תאולוגיה: דוקטרינת פיני גרשון

רבים מאד מבנ"י קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים התרגשו עד מאד לשמע דבריו של מאמן כדורסל, אשר נשאל לפשר הצלחת קבוצתו ואמר וחזר ואמר כי הכל מעשה ידיו של הקב"ה והוא, איננו יותר משליח זוטר.
לא זו בלבד, אלא שקם אותו מאמן והוציא מטבע שדינה כדין קמע מכיסו, אשר באמצעותה, כך טען הגיעה הישועה.

הקב"ה מנהל את העולם, את זאת ידענו תמיד. והנה, כך מסתבר, עד כדי כך נוקבת ההשגחה הפרטית שעל מנת לשמח את עמו באלו הימים הנוראים העוברים עליו, שולח הקב"ה את אותם אולסי וווילאמס ודייויד - שחומי העור האיתנים על מנת שיחזיקו באותו כדור מנופח שמשום מה, הכנסתו לעיגול מרוממת את הנפשות הדוויות של העם הזה.

ואמנם כל העניין הזה הוא, כך פשוט, חציו גיחוך וחציו מבוכה, אך עדיין לא ניתן להמלט מהשאלה הבאה:
אין ספק שאמירות אלו על הקמע השלובה בהם, מעוררות רגש יהודי בעיני המוני יהודים (הבנתי שהתקבלו מאות פניות לקבלת הקמע). יתכן שאנשים יתחילו לקיים תורה ומצוות כתוצאה ישירה מכך ויש מקום להניח שהם יהיו אנשים טובים וחיוביים יותר (וגם ישארו לנצח אוהדים נאמנים של הכדרדוריות הזו).
אמנם, ברוב המקרים זה יחזיק מעמד כמו העגילים הנתלשים של ההוא גברא יקירא אמנון יצחק, אבל במקרים אחרים אפשר שלא.
מצד שני, ה"דיאלוג" הזה גורם נזק רב בעצם קיומו ומוריד את היהדות לאשפתות שלא שערום אבותינו.

אם כן, האם עלינו לשלול מכל וכל תופעה כזו? להתעלם ממנה ? למצוא בה צד זכות ?