האם יש תשובה לכל שאלה?

...ואני חושבת, שכל האשכול כולו היה ראוי להיווצר בעבור המשפט המופלא הבא (של מיכי כמובן), המוכיח את עצמו מתוך עצמו, ואשר מדגים את אמיתות ההבנה, כי המתודה היא המסר:

אמשלום,
ראשית, .
שנית, גם אני לאחר שיצרתי את המשפט המופלא הזה הבנתי מייד שהוא משקף משהו מתוכנו. ובכל זאת, החלטתי להשאיר אותו כפרובוקציה שברי היה לי שמישהו יעלה עליה (סליחה על המזימות שלי). וזאת עשיתי עבור הלקח החשוב הבא:
זה אינו משפט מעורפל אלא משפט מורכב. יש הבדל בין שני הדברים, ואנסה לבאר את מורכבותו ואז ניתן יהיה לראות שהוא אינו עמום כלל ועיקר.
נפתח בהסבר המשפט לפי חלקיו מהסוף להתחלה (זאת כדי שלא ללקות במעגליות, כך שכל שלב בהסבר יהיה מבוסס רק על מה שהוסבר קודם לכן):
'תוכנו היחסותי של הקטע' - התוכן של תורת היחסות שכלול בקטע הקבלי הנדון.
'הטיעון האפולוגטי' - הטיעון שקובע כי יש תוכן יחסותי בקטע הנדון, והוא אפולוגטי שכן דרכה של האפולוגטיקה היא להראות באמצעים מפולפלים שאנחנו תמיד צודקים והמציאות תמיד מתאימה לתיזות שלנו (ראי סוף הודעתי הקודמת על המצוי והרצוי והאמת אהוב מכל).
'הואקום הרעיוני' - היעדר תוכן ממשי לטיעון האפולוגטי, כלומר שאין ממש בטענה שיש תוכן יחסותי בקטע.
'כלי רטורי' - אמצעים של ניסוח שמטרתם להסוות את היעדר התוכן היחסותי בקטע (כלומר להסווות את האפולוגטיות והריק בטענה בדבר תוכן יחסותי לקטע).
'ערפול' - לא מה שהיה במשפט שלי.

לעומת כל זה, עמימות או עירפול של משפט, לדעתי היא בעיה בתוכן שלו ולא רק במורכבות הניסוח. במקרה של עמימות, הבהרה של המשפט תגלה שהוא אינו מכיל תוכן חד (לשון אחר: כדי להציג את תוכן המשפט ההבהרה תצטרך להוסיף תוכן על המצוי בו, ולא רק להבהיר ערפל שיש בו).

עד כאן באשר לתורת הערפל המוכללת, והבחנה מהקומפלקסיטי-תיאורי.

דורש אמת,
ראשית, אני מתנצל אם הלשון היתה מעט חריפה.
שנית, בניגוד לאחרים, אני דווקא מקבל באופן עקרוני את הלגיטימיות של טענתך שהפס"ד רלוונטי רק עבור הויכוח בפורום הזה, ואתה עצמך, באם לא השתכנעת, אינך חייב לשנות את עמדתך מכוח ההתחייבות דלעיל. זה נראה לי פשוט וברור.
באשר לעצם הטענה שלך שתולה את המסקנה בפילוסופיה של הפורום, אותה אני דווקא לא מקבל. ראשית, אומר כי אני חש די רחוק מהפילוסופיות של רבים מחברי הפורום, בלי לזלזל בכ"ת. אך לדעתי זה אינו קשור למוסכמות של הפורום, והקביעה הזו שלנו היא אובייקטיבית לחלוטין (אם מקבלים כמה אמות מידה בסיסיות ביחס לשאלה מה פירוש תוכן ש'מצוי בטכסט', אותה העלה שוב מיימוני לדיון בעקבות דבריי). אני לא רואה כל מקום לויכוח על כך שהתוכן עליו הצבעת אינו מצוי בטכסט בשום מובן רלוונטי, וללא תלות בהנחות יסוד כלשהן (אלא אם תציג קוד שרירותי שהופך את האותיות בקטע למשפטים מספר על תורת היחסות, מה שתמיד ניתן לעשות אד-הוק). למיטב שיפוטי, לא הראית שהתוכן מצוי בטכסט גם לשיטתך. התוכן עליו אתה מצביע אינו תורת היחסות, בלי שום קשר להבנת הקטע. מבין שיטי דבריך עולה כי אתה לא מבין מה יסודה של תורת היחסות, ולכן אינך יודע מה לחפש בקטע.
רק כדי לחדד אומר שלענ"ד אין כל אפשרות לנסח 'תורת יחסות' שאינה מתייחסת למרחב וזמן ומהירות, אלא למערכות מושגים אחרות. מה שאתה עושה בטרנספורמציות המושגיות שאתה מציע נוגע לעיקרון של יחסיות שהוא ברור ומובן ואינו קשור לאיינשטיין. עיקרון זה יכול להתנסח ביחס לכל מערכת מושגית, אבל הוא לא תורת היחסות. תורת היחסות היא יישום של העיקרון הזה ביחס למושגים של חלל וזמן (דינמיקה. בתורה הפרטית), ושל כוח (מכניקה. בתורה הכללית). על כן אפריורי לא תוכל למצוא ממדים מהותיים של תורת היחסות בטכסט שאינו מתייחס למרחב והזמן. אין צורך להבין מאומה בקבלה כדי לטעון זאת, ובכך להיווכח בכשל שבטענתך הראשונית.

מייציץ,
ככל הזכור לי לא דובר על הוכחה. הטענה שמשמעות כלשהי טמונה בטכסט בהחלט יכולה להיות תלויה בהשקפת עולמו והנחות היסוד של הפרשן. במקרה כזה רק הוא ידע שהמשמעות טמונה בקטע, ואכן הוא ללא יוכל להעביר זאת לבעלי השקפה אחרת (אלא אם ימירו את השקפתם). לדוגמא, לומד מסורתי של תורה או גמרא מוצא בה תכנים שמישהו שמצוי מבחוץ לא יקבל, ולפעמים אף ילגלג על האפולוגטיקה שבהם. במקרים כאלו אני דווקא לא מקבל את הטענות שזוהי אפולוגטיקה. זוהי באמת המשמעות בבית המדרש הנתון.
לדוגמא, 'את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים' טוען שהחובה לירוא מת"ח מצויה במשפט 'את ה' אלוקיך תירא' (פרט לשיטת הרמב"ם הסובר שכללי הדרש הם הרחבה ולא חשיפה של הפסוקים). חשוב לציין שאין די בהנחת כללי הריבוי כדי לטעון זאת, שכן ניתן היה לרבות דברים רבים אחרים. ובכ"ז לחז"ל היה ברור שזה מה שמצוי בפסוק, מתוך עולמם והנחות היסוד שלהם.
לעומת זאת, הבעיה שכאן, כפי שכבר אמרתי, היא שדומני כי דורש אמת לא הראה שזה טמון בקטע אפילו לשיטתו, ונראה שאתה צודק בכך שהוא מכנה בשם 'תורת היחסות' משהו שהוא אחר ממה שאיינשטיין והפיסיקאים נוהגים לכנות.



מיכי

מיכי

התייחסתי להודעתו האחרונה של דורש אמת שבו דיבר על הוכחה.

באשר למה שכתבת שאפריורית אין לצפות למצוא בטקסט קבלי משהו שיש לו שייכות לתורת היחסות , כל עוד אין מדובר שם על מהירות ומושגים פיזיקליים , זו היתה אחת מהנקודות שהדגשתי בדרשתי הארוכה עיי"ש, לענ"ד הטענה הזאת די בה כלעצמה בכדי לחתום את כל הדיון מראש.

מייציץ,
אכן. שמתי לב לנקודה זו רק כעת.


מיכי

למיכי

מיציץ

נכון שתורת היחסיות של איינשטיין היא רק במרחב חלל וזמן ,
על זה אין חולק , אבל לפי השקפת עולם החסידות והקבלה שהעולם הפיזי אינו מנותק מעולם הרוחני על כן חייב להיות מושג יחסיות בעולם הרוחני כדי שאנו נתרגם את זה לעולם הפיסי.

מה שבעולם הפיסי נקרא חלל מרחב וזמן בעולם הרוחני נקרא פרצופים, אני יודע שלא כולם מקבלים את השקפה זו שהעולם הגשמי הוא השתלשות של העולם הרוחני , למשל יש כאלו הסוברים שזו הגשמה לאמר זאת , אבל שיטה המקובלים והאר"י , ולאחר מכן החסידות טוענת שבעצם העולם שלנו הפיסי הוא רק מעטפת של הרוחניות כלומר כל חוקי הטבע הם בעצם חוקים אלוקיים ועל כן רק אחרי שאנו מוצאים את יחסיות ברוחניות הדברים מתלבשים בגשמיות במונחים של חלל מרחב וזמן.

ולכן אני אומר שוב שהויכוח הוא בעצם איך אנו מסתכלים על הקשר בין העולם הפיסי לעולם הרוחני.

אם בעולמות הרוחניים לא היה את היחסיות א"כ לא היתה נוסחה היחסיות קיימת בעולם, וזאת הנקודה שניסיתי להוכיח ששורש היחסיות נמצאת בעולמות הרוחניים , והחידוש הזה לא היה קיים לפני האר"י , רק האר"י חישד את הגילוי שבעולמות עליוניים קיים יחסיות , ומימלא הטענה היא שאחרי שהאר"י גילה את תורת היחסיות הקשורות לעומות הרוחניים , רק לאחר מכן יכול היה המדע בעולם הפיסי לגלות את היחסיות הקשורה לחלל המרחב והזמן.



קבל את האמת ממי שאומרו.
ניכרים דברי אמת

ראשית, אני אסיר תודה (עד כדי נכונות לתרום סכום דו ספרתי (בשקלים) למוסד קודש), לחכמי הפיזיקה של הפורום, גלויים כנסתרים, שהפשילו שרוולים ועשו מאמץ להבין את ריבוע העיגול.

דורש_אמת, בזמן קביעת התנאים שלנו, שאלתי אותך במפורש, באיזה אופן גלומה תורת היחסות בקבלה.
הצעתי שני דגמים והבאתי להם דוגמאות ברורות:
האחד - שפיזיקאי יכול לקרוא את הקטע ולפתח אותו, שלב אחרי שלב, עד לצורה ששקולה בעיניו באופן מהותי לתורת היחסות הפרטית.
השני - שבתוך תהליך הפיתוח, סימן השוויון בין שני שלבים אינו נגזר מידע בפיזיקה או בעברית, אלא ממעשה קסם. הקסם יכול להיות אמיתי או דמיוני , אבל בכל מקרה הוא אינו נגיש לפיזיקאי.
שאלתי אותך במפורש, לאיזה דגם של הוכחה אתה מכוון, לפני שנתקדם. ענית ללא היסוס (כך ניכר לפחות מהטקסט ומזריזות התשובה), שמדובר בדגם השני.

בנוסף, הסכמת לקבל את פסק דינה של וועדת הבדיקה.

מסיכומיך בעמוד הקודם, עולים ד' דברים:

א. אתה מצהיר שתהליך הפיתוח של הטקסט הקבלי, עד לצורה שדומה לתורת היחסות הפרטית, דורש הבנת סודות שאינם נגישים לפיזיקאים כאן.
ב. אתה מצהיר שקיבלת את פסק הדין רק לצורך הסרת הויכוח בפורום.
ג. (צונזר מראש, לחסוך עבודה ממנהלי המשנה)

ובכן: לא עמדת באף התחייבות שלך ולכן, לפי הגדרה מילונית פשוטה, שיקרת לי ולכל מי שהתייחס ברצינות לדיון הזה. אינני יודע אם זהו שקר קדוש או סתם כזב עלוב, משום שאני מבין רק בעליבות ולא בקדושה, אבל בהתנהלות הבזויה הזו הוצאת עצמך מכלל האנשים שאפשר לנהל איתם דיון הגון.

יבוסי

מטעם והייתם נקיים אני רוצה להגיב .

אני חושב שחוץ ממך אף אחד בפורום לא העלה על דעתו שכוונתי היא שאני ישנה את דעותי.

אני רואה במשפט האחרון שלך דווקא שאתה הוא זה שמסלף את הדברים.
וד"ל.


קבל את האמת ממי שאומרו.
ניכרים דברי אמת

יבוסי

שוב

אני לא רוצה לומר ....

דורש אמת, מטעם "והייתם נקיים" אני רוצה לומר לך: התרחץ.

בס"ד

יחסים - בעולם יחסי

יחסית לאורכו של הדיון הרי שהקטע המצו"ב הוא קצר. קטע מ"חסדי דוד הנאמנים" חלק ה' המסביר ארבע שיטות בהבנת קבלת האריז"ל ע"פ הרש"ש לגבי הסוגיה היכן קרתה השבירה - בפרט או בכלל ? (מציג כאן רק הקדמה ומסקנות - ולא את הלימוד כולו).

*מושגים - פרטות וכללות - קבלת האריז"ל והרש"ש - גלגול האר"יזל

סימן ס"ב מסכם את הנושא בו אנו עוסקים. ואומר המחבר שלכאורה מה שנאמר כאן נמצא בסתירה למשמעות הפשוטה של כל כתבי האריז"ל – בסתירה לכל ה"עץ חיים". ואכן, כל מה שנכתב בסעיפים אלו זאת קבלת הרש"ש – ובקושי מוזכר ב"עץ חיים".

בכתבי האריז"ל ישנו סדר התלבשות, וזעיר אנפין אינו שוה לאבא ואמא, ואבא ואמא לא שוים בקומתם לאריך אנפין, ואריך אנפין אינו שוה לעתיק יומין. בעולם התיקון כתוב שהנוקבא מלבישה רק עד טבור ז"א , והז"א מלביש רק עד הטבור של או"א, ואבא ואמא מלבישים רק עד הזקן של א"א, ואריך אנפין מלביש רק עד הגרון של עתיק יומין.

כולם שוים - זהו סדר ההתלבשות שכתוב בכל מקום בכתבי האריז"ל, ומדובר כאן על עולם התיקון – ומה אתה בא ואומר לי שכולם שוים ? שכולם שוים והכל מתחיל מטבור א"ק ולמטה עד סוף רגליו ?

ואף על פי שאנו אומרים שא"א מלביש לז"ת דעתיק לבד - כלומר, שא"א רק מתחיל מהגרון של עתיק
ומלביש רק את הז"ת דעתיק.


ואו"א מלבישין לא"א מהגרון עד החזה וז"א מהטיבור עד רגליו - ז"א מלביש מטבור אריך אנפין ועד רגליו.

וכן מה שאנו אומרים בכל מקום שזו"ן מלביש מהטיבור דאו"א
וכן נוקבא דז"א מלבשת לז"א מן הטיבור ולמטה - ואם כן, מהו כל התאור הזה – הרי אנו אומרים שבעולם התיקון דוקא הכל שוה?

והתרוץ הוא - כל זה הוא בפרטות כל ספירה וספירה בפרט
אבל בערך הכולל כל ספירה מלבשת לחברתה בהשואה אחת.

לפי זה, כל כתבי האריז"ל מדברים בקו אחד, בספירה אחת פרטית וכאן אנו מדברים בכללות – והכל בהשואה אחת – זהו הסברו של הרש"ש לכתבי האריז"ל.


הרש"ש גלגול האריז"ל - לפני שהסתלק האריז"ל מן העולם, בגיל צעיר ביותר, אמר לתלמידיו שלא השלים את תיקונו שלו, שזהו הגילוי שלו – ולכן הבטיח לרבינו חיים ויטל שיחזור להשלים את הסבר הקבלה. מקובל, אצל רבותינו המקובלים, שהבטחה זאת התקיימה אצל הרש"ש – רבי שלום שרעבי שעלה מתימן ופעל בירושלים בימי הבעש"ט. מאז האריז"ל, משמש הרש"ש כסמכות העליונה ובאמת מוסיף הרבה על קבלת האריז"ל. הרש"ש משכלל ובאמת "עושה פרצוף" מכתבי האריז"ל.


פרט וכלל - ומהו ה"ווארט", מהיא הנקודה – שתעשה בהיר במח וטהור בלב ? כל מה שקורה בעולם, כל המיקריות וכל השינויים – גם בתהו וגם בתיקון – כולם ארועים פרטיים המתרחשים רק בפרט. כל ההשפעה וההשתלשלות, גם בעולם התהו שנשבר וגם בעולם התיקון שמתקיים – זה רק בתוך הנשמה הפרטית, ולא בכלל האומה - לגבי כלל האומה, כולם שוים.

כאן נמצא יסוד מאוד חזק ביחס למושגים שכולנו שמענו פעמים רבות – השקפה והזדהות והרגשת הכלל – לעומת הרגשת הפרט ועבודתו.


קבלת האריז"ל - עולה מכל אלה – שכל הקבלה הכתובה והמסורה לנו מהאריז"ל – הכל מתאר מצבים, ותקונים, והלבשות שקורות בחיי הפרט – יחסית.

קבלת הרש"ש - ואילו בחיי הכלל – כולם שוים בעצם ובתוך כל אחד ואחד מהם – קורים דברים מקבילים. מצד אחד, ביחס לכלל – כל הפרטים שוים אבל ביחס לכל פרט בפני עצמו – קורים דברים מאוד דומים עד שאין מה לספר אחד לשני – לא סיפורים ולא חויות ולא משברים – כי הכל ממש קורה בשוה אצל כל הפרטים. מי שתופס את הפרצוף – שזה הכלל – זה רק הציבו"ר, שמורכב אומנם מצדיקים בינוניים ורשעים – שבעצם כולם שוים - וזאת כאמור, כבר קבלת הרש"ש.

*מושגים - פרטות וכללות - קבלת הבעש"ט - כולם שוים - הסתכלות על הכלל

קבלת הבעש"ט – את ההסבר לכל אלו מביאה קבלת הבעש"ט. אומר הבעש"ט שאין לחשוב שיהודי פשוט הוא פחות מיהודי תלמיד חכם מובהק. אין לחשוב אפילו על יהודי הרחוק לגמרי מתורה ויהדות – שהוא פחות מאיזה צדיק גדול – אלא שכולם אותו הדבר ממש – כולם שוים.

הסתכלות על הכלל - ישנה הסתכלות "שטחית" על השטח – שבה הפרט הולך לאיבוד בתוך הכלל, ר"ל. ישנם אנשים שמדברים על הכלל ושוכחים את הפרט – לאותם אלו נאמר שכל הקבלה מדברת על הפרט ולא על הכלל. אבל בשביל לראות פרצוף שלם צריך הסתכלות של ציבור – כי תיקון אפשרי רק כאשר ישנו כלל.

והכלל הוא – שכל הפרטים ובכל המצבים השונים – כולם שוים בקומתן. ובתוך כל אחד מהפרטים "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – קורים אותם דברים. על כל אחד ואחד עוברים אותם משברים – כל אחד בסגנון המיוחד לו – וגם אותם תיקונים עוברים על כל פרט ופרט בעולם התיקון.

ובלשון הבעש"ט – היהודי הפשוט, לגמרי שוה בקומתו לתלמיד חכם הכי גדול, ושניהם מתחילים ומלבישים את א"ק בדיוק מאותו מקום - מהטבור דא"ק. וההפרש ביניהם רק בזה שהצדיק הוא יותר פנימי ומלביש סמוך יותר לא"ק המקורי, והיהודי הפשוט חיצוני יותר ומלביש את א"ק המקורי מבחוץ. הצדיק אומנם סמוך יותר לא"ק אבל היהודי הפשוט יותר קרוב לעיגול הגדול, יותר קרוב לאור אין סוף.

כולם שוים – ויוצאים ממקום הטבור של א"ק ומגיעים עד הרגלים. כולם יוצאים מטבור דא"ק שהוא התפר בין החלק אלוקים שבא"ק לבין החלק איש שבו – על דרך "משה איש האלוקים" – "מחציו ולמעלה אלוקים ומחציו ולמטה איש" – כמו שהוסבר בפרקים הקודמים.

ואם כן, כולם מלבישים מטבור דא"ק וצריכים להגיע עד סוף עולם העשיה – והפרוש הוא - שגם צדיק ותלמיד חכם צריך לעסוק בגמילות חסד וגם יהודי פשוט צריך לעסוק בתלמוד תורה בדרגות הכי גבוהות. ויתכן מאוד שאותו יהודי פשוט יש לו יותר זיקה לשורשו, במקום הגבוה של הטבור דא"ק, יותר מאותו תלמיד חכם שישנה אצלו מודעות של שכל – של עולם הבריאה לכל היותר.

*מושגים - כללות ופרטות - בין כלל לפרט - אב אחד לכולנו - תלמידי ר' עקיבא

אבל מצד העצם - כל הפרטים שוים לגמרי – זאת ההסתכלות האמיתית של התיקון. לכן, כל יהודי צריך לדעת שהוא מתחיל מאותו מקום ונגמר באותו מקום – כמו כל שאר היהודים. ויתכן מאוד שליהודי השני זיקה נפשית לרמות גבוהות שאצלי זה אינו קיים במודע.
ולכן, "מכל מלמדי השכלתי" – והיה הבעש"ט שולח את תלמידיו, שהיו צדיקים גדולים, ללמוד דרכים בעבודת הוי' - מיהודים הכי פשוטים. ואם אני צריך ללמוד ממנו - סימן שגם לי יש את זה – רק שאצלו זה בגילוי ואצלי בהעלם עדיין – ובעצם כולנו ממש שוים.


בין הכלל לפרט - מה ההבדל בין הכלל לבין הפרט ? – שבתוך הפרט ישנה השתלשלות מיניה וביה – כלומר שהחכמה יוצאת מהכתר והבינה מהחכמה וכך הלאה – השתלשלות עילה ועלול – שכל אחד נולד מהקודם לו.
המושג הזה, שכל אחד יוצא מהקודם, שייך רק לפרטיות רק בתוך האדם עצמו, רק בתוך אחד, רק בתוך הפרט האחרון.

לגבי הכלל – כולם יוצאים מאותו מקור משותף ואין מושג כזה - שאחד יוצא מהשני.


מכפיל את עצמו – וכך, לגבי העשר ספירות ש"בעובי", והוא מה שהפרצוף כולל עשר ספירות שלמות. אמרנו שהספירה מכפילה עצמה עשר פעמים - אך אין הכונה לומר שהוא מכפיל את עצמו ומוציא מעצמו - אלא מעורר למעלה בשורש של עצמו – שהשורש יוציא מחדש עוד אחד כמוהו בלי תלות בו.

בפרט - להוציא מעצמו – זה רק בפרט ולא בכלל.

בכלל - לכולם ישנו שורש באותו מקום. לגבי הכלל -
הבינה אינה יוצאת מהחכמה - והחסד אינו יוצא מהבינה.


מה לומדים בקבלה וחסידות – שחסד הוא אהבה בלב שנולד מהתבוננות השכל וכו' – וכל זה נכון רק לגבי הפרט.

לגבי הכלל – חסד זה עולם שלם עם עצמאות מלאה ובלי שום תלות מצד עצמו בבינה – וכל כך למה ? – בגלל שזה אותו דבר שנתכפל ויצא מאותו מקור משותף. יצאה בינה ויצא חסד מאותו מקור ושניהם שוים. החסד לא יצא מהבינה ולכן אינו תלוי ממנה – וממילא, אינו צריך לכבד אותה כיבוד אם.

אב אחד לכולנו - לגבי הכלל – אף אחד לא יוצא מאף אחד ולכן באמת כולם צריכים לכבד את כולם במידה שוה לגמרי. כולנו יוצאים מ"אב אחד לכולנו". ואפילו שמשמע מהתניא שהתלמיד חכם הוא ראש הדור והמשפיע - וכולם ביחס אליו הם מקבלים – הרי גם זו אינה אלא הסתכלות פרטית.

לגבי הסתכלות כללית – "אב אחד לכולנו" – ובכל פרט ופרט נמצא את ההשתלשלות כולה בתוך עצמו – כולל כל פרטי השבירה והתיקון – אבל כל הפרטים שוים. אמנם, ישנו אחד שגלויה אצלו מדרגה אחת וישנו אחר שגלויה אצלו מדרגה שניה – ולכן כל אחד צריך ללמוד מכל אחד וכל אחד צריך לכבד את כל אחד.


תלמידי רבי עקיבא - לא כך היה אצל תלמידי רבי עקיבא - שלא כיבדו האחד את השני ולכן מתו.

מה הם חשבו – שאתה תלמיד שלי, שאתה ת"פ שלי, שאתה יצאת ממני – וזאת שבירה בטוחה. כשאחד חושב שאתה תחת פיקודי – מכאן עד ל "וימות" לא רחוקה הדרך.

לא לאבד את הפרט – אבל חלילה, שמתוך הסתכלות שטחית על הכלל נבוא לאבד את הפרט – אלא להיפך – שהרי כל המענין וכל היופי הוא מה שקורה בפרט. הכלל הוא משעמם – הכל אותו דבר.

ושלמות ההסתכלות על הכלל היא - להסתכל ולראות כיצד כל פרט ופרט מעשיר ועוזר לתיקונו של כל פרט אחר – זהו היופי האמיתי, זאת הרב גוניות של התמונה השלמה.

סיכום:

עיקר ההבנה העמוקה של כתבי האריז"ל, כפי שמסביר הרש"ש, היא שכל המדובר בכתבי האריז"ל מתרחש בפרט האחרון – ולגבי הכלל כולם שוים.
.
.
.

*מושגים - כלל ופרט - ארבע שיטות ע"פ הרש"ש - שנים שהם ארבע

לאחר שהוסברה שיטת ה"שמן ששון" נחזור ונסכם את ארבע השיטות לגבי השאלה – היכן היתה השבירה ?

א - הבנת ה"עץ חיים" – מה שקראנו "תחילת לימודו של הרח"ו" – ששם ב"עץ חיים" משמע שבכל מקום, גם בפרט וגם בכלל, היתה שבירה.

ב – פשטות הבנת הרש"ש לגבי הכללות והפרטות היא ההיפך הגמור מהבנת העץ חיים ע"י הרח"ו בתחילת לימודו – ובא הרש"ש וסותר הבנה זאת לגמרי ואומר שהשבירה היתה – רק בפרט ולא בכלל.

ג – תלמידו המובהק של הרש"ש - ה"תורת חכם" ומסביר שרבו הרש"ש העלים כאן משהו בתוך דבריו – והתורת חכם מגלה לנו את הנעלם ואומר שיחסית – גם בכלל היתה שבירה – והכל לפי ערכין.

ד - ה"שמן ששון", מפרש את הכלליות של הרש"ש ביחס לפרט. כלומר, שהשבירה היתה בתוך אבי"ע שבכל ספירה וספירה המהוות יחד את הפרצוף השלם.

ושוב, יש לנו כאן ארבע שיטות בלימוד כתבי האר"י הקדוש ע"פ הרש"ש בענין הכללות והפרטות – נסדר אותן בסדר של "שנים שהם ארבע":

כלל שבכלל - שיטת הרש"ש - רק בפרט ולא בכלל - מבט כללי על הפרט.
לתפוס את הרש"ש כפשוטו – שהכללים שוים כולם- זה "כלל שבכלל".

פרט שבכלל - שיטת ה"תורת חכם" – הכל יחסי - מבט פרטי על הכלל. לומר שישנה איזו תחושה של ירידה - מכלל לכלל – מדור לדור – מיום ליום – זה כבר "פרט שבכלל".

כלל שבפרט - פרוש ה "שמן ששון" - לחוש שבעצם המבנה הפרטי הוא "הגדול" ובכל פרט קטן שלו ישנם פרצופים המתפשטים בשווי של קומה - של י' ספירות שבכל אחד. ובכל י' ספירות ישנם א"ק אבי"ע שלמים – ובאותם אבי"ע שבכל ספירה וספירה – בכלל של הפרט – שם ישנה השבירה, שם ישנו "מקרה המלכים" – "כלל שבפרט".

פרט שבפרט - תחילת לימודו של הרח"ו – השבירה גם בכלל וגם פרט. לתפוס את הכל כפשוטו לגמרי – פותחים את ה"עץ חיים" ושם כתוב - שהיה כתר שנפגם, וחכמה ובינה שנתבטלו, ואח"כ ו"ק שנשברו. הכל כאן זה פרט – ולכן זו תחילת הלימוד של הרח"ו בימי קטנותו.


הכל כאן פרט – ודאי שישנה התכללות בתוך התכללות – שישנו יותר כללי ויותר פרטי – אבל הכל נתפס אותו הדבר – הכל פרט. גם הכלל הוא אחד הפרטים כאן – ולכן דרך הבנה זו נקראה כאן – "פרט שבפרט".

אלו ארבע השיטות בהבנת כתבי האריז"ל ע"פ הרש"ש לגבי השאלה - היכן קרתה השבירה ?


*מושגים - כלל ופרט - שנים שהם ארבע - התכללות וזווג - תורת הגאולה

כדי להעמיק ולהסביר מהו המושג כלל ופרט ע"פ פנימיות צריך כמובן להבין מהו כלל ומהו פרט.

כלל ופרט - כל "מחשבת ישראל" בדורות האחרונים דנה במושגים אלו – מהי תודעה והתקשרות והזדהות עם כלל ישראל, לעומת חויה והזדהות עם הפרט. כאשר ישנם שני מושגים קיצוניים כמו כלל ופרט – הדבר אומר "תהו". וכדי לתקן את הקיצוניות צריך מהשנים לבנות ריבוע שהוא התכללות ותיקון – שנים שהם ארבע.

שני המושגים שלנו הם כלל ופרט – וההתכללות ביניהם היא כמו שהדגמנו – צריכה להיות תודעה של פרט בתוך הכלל – "פרט שבכלל". וצריך להיות גם ההיפך – תודעה כללית בתוך הפרט – "כלל שבפרט". שני אלו הם האמצע שבין שתי הקצוות "כלל שבכלל" ו"פרט שבפרט".

כלל שבכלל

פרט שבכלל
כלל שבפרט

פרט שבפרט


מהו סוד פעולה זו ? – מה מרוויחים מזה שעושים התכללות ומזהים שבכל אחד - נמצא גם השני בתוכו ?

זהו כלל גדול בפנימיות התורה – שרק באופן זה ניתן לזווג בין שתי קצוות. לא רק שהקצוות קצת מתמתקים מהקיצוניות שלהם, אלא שרק כך ניתן לעשות זווג של ממש ביניהם.


חתן וכלה - מה שאנו מנסים ב"ה להסביר כאן הוא – איך עושים זווג בין תודעת הכלל לתודעת הפרט. איך עושים ביניהם חיבור כזה שלא רק שלא יסתרו האחד את השני וממילא שלא יסתירו האחד את השני – אלא יתחברו ויזדווגו כחתן וכלה – ודור ישרים יבורך.

תורת הגאולה - הזרע חי וקיים שיצא מתוך הזווג הברוך הזה שבין הכלל לבין הפרט – היא היא תורת הגאולה. המחשבה שגאולה היא רק להכנס לתוך "ראש" של כלל – היא טעות, ומי שחושב שהגאולה זו רק עבודה על הפרט – לתקן את עצמי – גם הוא טועה.

הגאולה היא זווג – זווג בין תודעת הכלל ותודעת הפרט. ושוב, כיצד מזווגים בין השנים – ע"י שמגלים שישנה תודעה של פרט בתוך תודעת הכלל וגם להיפך – מגלים שישנה תודעה של כלל בתוך הפרט. זאת תמיד מטרתה של פנימיות התורה – לעשות התכללות ועל ידי ההתכללות לאפשר זווג.

אני חושב שחוץ ממך אף אחד בפורום לא העלה על דעתו שכוונתי היא שאני ישנה את דעותי.
אני חושב שחוץ ממך אף אחד בפורום לא העלה על דעתו שכוונתי היא שאני ישנה את דעותי.
אני חושב שחוץ ממך אף אחד בפורום לא העלה על דעתו שכוונתי היא שאני ישנה את דעותי.
אני חושב שחוץ ממך אף אחד בפורום לא העלה על דעתו שכוונתי היא שאני ישנה את דעותי.

או בקיצור: עבדתי עליכם נה נה נה נה

מיהו מחבר "חסדי דוד הנאמנים"?

בהמשך לדברי דורש אמת שנאמרו לעיל:

"תורת היחסות מובאת באר"י בצורה מדעית.

כל תורת האר"י בהסברת המדרגות של הספירות הם על פי יחס באיזה עולם אנו נמצאים.

למשל אור מסוים יכול להיות גם פנימי וגם מקיף השאלה ביחס למה.
.....
ועל כן אני חושב שזה תורה מאוד מפורשת , כלומר תורת היחס כתובה בפירוש. "

בלומדי היום בדף היומי בריש מס' גיטין, נוכחתי לראות שעל פי הגיונו של דורש אמת וכפי שהובא לעיל בהרחבה, הרי תורת היחסות כתובה לא רק בדברי האר"י, אלא זה פשוט תוס' מפורש...

תוס' מסכת גיטין דף ב ע"א סוף ד"ה "ואשקלון כדרום".

"וא"ת דאמר בירושלמי המוכר עבדו לעכו יצא לחירות, ר"ש אביו דרבי יודן אומר אפילו מעכו לעכו. וכיון דאפילו באותו צד שבארץ ישראל יצא לחירות אם כן מעכו לעכו אמאי יצא לחירות, כיון דחשיב כחוצה לארץ?

 וי"ל דנהי דחשיב כחוצה לארץ לגבי עיקר ישוב ארץ ישראל, לגבי חוצה לארץ מיהא חשיב כארץ ישראל".

הרי לך כל תורת היחסות על רגל אחת... והאמינו לי: זה לא פחות טוב ממה שדורש אמת מצא בדברי האר"י.

אם כי אני מסכים - ובודאי שגם דורש אמת יסכים עמי -  שהרבה יותר מרתק ומעניין , למצוא רמזי רמזים ולתלות מגדלים פורחים באויר, בדברים נסתרים ומיסטיים כדברי האר"י, ולא באיזה תוס' בגיטין שכל דרדק בישיבה קטנה לומד אותו.

תוקן על ידי בר_בי_רב ב- 13/07/2008 11:34:36

בר בי רב

הדברים אינם מדוייקים .

ואני אסביר את הקטע של האר"י.

כפי הידוע מספרי המקובלים כל הבריאה היא כתוצאה מהשתלשות רוחנית , כלומר כפי השורש ברוחני כך היא הפעולה הסופית בעולמינו.

כלומר עד האר"י כל הספירות שדובר עליהם היו משהוא אבסולוטי כלומר לא היה שום משמעות לספירה או חלק ממנה , באיזה עולם היא נמצאת או , יותר נכון מהי עוצמת ההשפעה של אותה ספירה , רק הקבלה התייחסה לדוגמא :
חכמה = מסה קבועה של חכמה , וכן הלאה.

בא האר"י וחידש שכשאנו מתייחסים לחוכמה , או כל ספירה אחרת , ורוצים לדעת את המשקל של אותה ספירה , עלינו לדעת לאיזה עולם (או פרצוף אנו מתייחסים) , כלומר עם למשל חוכמה בעולם מסויים נמדדת במשקל של 500 IQ , הרי אותה חוכמה כשמתייחסים אליה בעולם גבוה יותר או בעולם נמוך יותר ה IQ יהיה שונה , כלומר אין ערך קבוע לשום ספירה , רק היחס נמדד לא רק בכמות של המסה אלא גם באיכות של המסה .

והחידוש הזה היה בתורת האר"י , שיחס של דבר נמדד גם באיכות ולא רק בכמות.

ולעולמינו , לדוגמא אם אני רוצה למדוד את גודל הראש ביחס לרגל , אם אני מסתכל בגודל הפיזי הרי שהראש קטן מהרגל , אבל אם אני מסתכל בצד האיכותי הרי שהראש גדול מהגוף , כלומר יש יחס איכותי ויחס כמותי.

עד האר"י הקבלה התייחסה רק לכמות , ומהאר"י הקבלה מתייחסת גם לייחס האיכותי.

ולכן זה בכלל לא דומה לגמרא בגיטין.

אצל האר"י שם מה מתייחס לאיכות שם בן מתייחס לכמות , ולכן בכל פרצוף האכיות והכמות תלויה מה שורש שם מה ומה שורש שם בן.

תוקן על ידי דורש_אמת ב- 13/07/2008 14:04:10