מי כתב?

"בין שמש ושיבולת"- תשובה למשאל: מה נתן לי התנ"ך ביצירתי.

בימי הרחמים גם סופר יפה לו חשבון הנפש, שעל כן ראוי שיחזיק טובה לכל ששואל אותו שאלות העשויות לעוררו על כך. וכזאת היא, בלי ספק, השאלה: מה נתן לו התנ"ך ביצירתו. ודאי שכוונת השאלה אינה לקליפה- כגון שאילת דרכים מלשון המקרא, ואפילו שאילת נושאים מענין המקרא, אלא לתוך- אם נאחז בו מלא-אמיתו ונקלט בו מלא-אורו של ספר הספרים. ואם כן, הרי עצם ניסוחה של השאלה כופה הרהור תשובה, כי מיד בולט עוצם הדיספרופורציה: התנ"ך מזה וכתיבתו שלו מזה. ביתר דיוק: תורה ונבואה מזה ומיני חיבור שלו הקרויים יצירה מזה.
מה תימה, כי הנשאל ממלט עצמו לבית מפלטם של הנבוכים, הוא מפלט המשל. משל למה הדבר דומה: אתה מטייל בשדה של שבלים ובא לפני שיבולת אחת ושואל: מה נתן לך השמש לגידולך? משיבה השיבולת: כמעט הכל וכמעט לא כלום. אתה מוסיף ושואל: פירוש? מוסיפה ומשיבה השיבולת: כמעט הכל- שאילולא כח נתינתו של השמש ולא הייתי קיימת; כמעט לא כלום- כי מה כח קיבולתה של שיבולת?



------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה

מתוך אתר הכנסת:
נולד בברודי בשנת 1902
במלחה''ע I עברה משפחתו ללבוב בה החל בפעילות בתנועת ''החלוץ''.
- מראשי התנועה בפולין.
- ב- 1925 ערך בווארשה את ביטאון התנועה ''העתיד''.
- חבר מערכת ''דבר'', 1944-1927.
- עורך המוסף הספרותי של העיתון.
- חבר מערכת הוצאת הספרים ''עם עובד'' מאז 1944.
- ראש הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית, 1970-1952.
- בשנים 1970-1965 לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב.
- ב- 1968 זכה בפרס ישראל ל''חכמת ישראל''.
נפטר ב 89

--
ידע אישי ולא מסודר מהקצת שאני יודע: אוטודידקט, בעל חריפות מיוחדת ו'חכמה יהודית', מנתח כל דבר בו הוא דן בצורה מעוררת התפעלות, ויחד עם זאת מלא לב ורגש. כל הרצאה שלו ולו גם במעמדים לא חשובים מלאה כל טוב. בעל חוש הומור והומור עצמי שנון.
עם היותו מחוץ למחנה הדתי בכל משפט שלו משוקעים מושגים וסגנון בית מדרשי. ויותר ממה שכתבתי יש לכתוב.

דוגמה אופיינית לכתיבתו (חלק ממאמר על ויכוח בת"א של שנות ה40 בעניין האם ראוי הוא בידור בזמנים כאלה):

"צחוק מרחוק ומקרוב"
אכן, בת קול שיצתה קודם הצגת הבכורה של "בנות הסאבינים" על קרשי "הבימה" והכריזה: כל ת"א סופה שתצחק למראה המהתלה הזאת ולמשמעה- לא היתה בדאית. כי במידה שת"א הלכה והולכת לראות ולשמוע במחזה- ולפי המצור על האשנבים לממכר הכרטיסים ניכר שאין מידה זאת מועטת- היא צוחקת. ואין טעם שלא להניח, כי כדינה של עיר זו דינם של שאר הישובים, שהמחזה בא לפניהם. וכבר נמצא שנתעוררו על הצחוק הזה לדורשו לגנאי והם יצאו לגזור עליו, וטעם נימוקם עמם: צרות ישראל, מחנות ריכוז. לא, חלילה, שהם גוזים על הצחוק בכלל, אלא האחד אומר בחינת לא תהא כהנת כפונדקית, כלומר לא תהא "הבימה" כ"המטאטא". והאחר אומר, בחינת כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות של עבודה זרה. כלומר: לא "הבימה", ואם "הבימה"- לא צחוק כזה, אלא צחוק אחר. אודה, כי איני מבין את האחד, פשוט מתוך שאיני מבין על שום מה צרות ישראל ומחנות ריכוז מחייבים את "הבימה" ופוטרים את "המטאטא", האם דמם סומק טפי ונשמותיהם עשויות פשתן, כך אני מבין, כמדומה, את האחר: הוא היה רוצה, כי גם בצחוק לא נשכח את צרות ישראל, את מחנות הריכוז, את עמלק.
אולי לא אטעה אם אומר כי כוונתו לצחוק כשל "הדיקטטור הגדול", שהוא כביכול צחוק בשירותו של מאמץ המלחמה. אבל אפילו הייתי גוזר על צחוק בדבר של מה בכך, כאותה מהתלה של "בנות הסאבינים" (למעשה איני רשאח לגזור, ראשית משום שאין אנו יכולים לגזור על הצחוק לתומו, שנית, משום שראיתי בין הצוחקים אנשים רבים, הצריכים לנשות את דאגתם במעט צחוק, וגם ראיתי הרבה חיילים והרבה ילדים)- והייתי דורש לצחוק אחר, הייתי קודם כל דורשו כשוט הומר וסאטירה לא על האוייב הגדול, אלא על עצמנו. ואנו, ראוי גבנו לשוט כזה. כוונתי לקומדיה על החיים, ההווי, המנהגות, המעשים שלנו עתה...

(תש"ב, מתוך ספרו "אבני בדק")

------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה