בליעה ופליטה אצל חז"ל: מציאות או גדר הלכתי?

אחרי שמתרגמים את הטעם לשיעורים ויחסים כמותיים, נותרים אלו במעמד עצמאי.

מיכי, אם אתה מניח בליעה דלילה שתופסת את כל הנפח ונותן מעמד עצמאי לשיעורים וליחסים הכמותיים בלי קשר לנתינת טעם אמיתית, הרי ענית על שאלת האשכול: מדובר על גדר הלכתי טהור, שאין לו עוד כל קשר עם מציאות בת-מדידה כלשהי.  הרי אתה יודע היטב שבטמפרטורה של בישול רגיל אין מציאות של דיפוזיה לכל העומק של הדפנות בכלי בעל מבנה מתכתי או קרמי, ושגם אם היתה מתקיימת דיפוזיה כזו שאכן היתה תופסת את כל נפח הדפנות הכמויות היו זניחות - קל לבדוק זאת באמצעות שקילה פשוטה, וממילא הכמות שהכלי בולע אינה אחד בששים מן התבשיל שיבושל בו אחר כך.  אז אפשר לתת לכל זה מעמד הלכתי עצמאי ומנותק מהמציאות (כפי שהכרחי לעשות גם לגבי כלי ראשון-שני-שלישי כשהם בעלי אותה טמפרטורה), אבל מה נעשה וחז"ל דיברו על טעם אמיתי שבני אדם ממש אמורים להיות מסוגלים להרגיש אותו.

גו"ג, כוונתי היתה שונה.

מה שטענתי הוא שהגדר ההלכתי ודאי התחיל בשאלות של טעם מציאותי. כך נקבע שיעור שישים וכדומה. אבל אחרי שהיסוד הונח, החשיבה מתחילה להיות פורמלית: קובעים כללים מתי יש או אין טעם (כמו שישים). אחרי שקבעו את הכללים, הכללים הם שמחייבים, ולא חוזרים כל פעם לשאלה של יסוד הדין המציאותי. בשלב זה הטעם המציאותי יקבע רק היכא שאין גדר פורמלי ברור. במקרה כזה יש לחזור לטעם הדין ולקבוע את הפסק על פיו, כי הכללים לא נותנים הוראה הלכתית ברורה.

הדבר נכון להרבה הקשרים הלכתיים, וכך גם במשפט הכללי. מתחילים עם קביעה שיש לה יסוד מציאותי ברור, ולאחר מכן מגדירים כללים פורמליים מתי היסוד הזה קיים מתי לא. אחרי שנקבעו הכללים לא חוזרים שוב ליסוד המהותי, אלא במקום שהכללים לא נותנים מענה, או הוראה, חד משמעיים.
לדוגמה, האיסור לקרוא לאור הנר נקבע מחשש שמא יטה. אחרי שנקבע האיסור, קבעו לו גדרים שונים מתי יש או אין חשש כזה. למשל, כשיש שומר אין חשש שיטה ומותר לקרוא. אחרי שנקבעו הגדרים הפורמליים הולכים על פיהם ולא בודקים האם יש חשש שיטה או לא. לכן קובע השו"ע שאסור לקרוא לאור הנר גם כשהוא גבוה מאד ואין סיכוי שיגיע אליו ויטה אותו, אלא אם יש שם שומר (=הגדר הפורמלי). למרות שבמצב כזה השומר לא רלוונטי, כי אין חשש מציאותי שהוא באמת יטה. זוהי שמירה על הגדר הפורמלי. אמנם אם ייווצר מצב חדש שעליו ההלכה לא דיברה (כמו קריאה באור חשמל), שם נחזור ליסוד הדין ונשאל את השאלה האם יש חשש הטיה או לא, ונקבע את הדין על פי זה.

משמעות הדבר היא ששאלת האשכול האם מדובר בטעם מציאותי או בגדר הלכתי אינה מוגדרת באופן חד. שתי האפשרויות מצטרפות, כמו במקרים רבים אחרים בהלכה ובמשפט.